יום אחרי שקם מהשבעה על אמו, הוא פוגש את אשתו לעתיד. זה אולי מה שכל כך מופלא ביצירה של אהוד בנאי. מעבר ללחן החד־פעמי, במקצב של חמש שמיניות שכל כך מזוהה איתו, הטקסט מלא באהבה וברגישות. המרמור הופך לחמלה, ההחמצה הופכת לפיוס, ואפילו המוות הופך לחיים, כשהוא מחליט לקרוא לבתו על שם אמו המנוחה.
לפני שמונה שנים הוציא הראפר טונה את "רוק 30" הנפלא, שעוסק במשבר האישי שחווה כשהגיע לגיל הזה, ונפתח במילים "הילד בן 30, יש לו חוב גבוה". החום אומנם הפך לחוב, האמא התחלפה באבא, אבל המהות נותרה רלוונטית כשהייתה. ככלות הכל, "מהרי נא" הפך לסמל - סמל לסגירת מעגל, סמל למציאת מזור בתוך כאב גדול, סמל לגעגוע למי שהיינו פעם ולפיוס עם מי שאנחנו כעת.
"כאן קודקוד, קבלו ‘לאמא'". הרגליים הולכות מהר מדי על פי כל אמת מידה, ולאט מדי עבור המ"פ, אמת המידה היחידה שחשובה הלילה. "קבלו ‘לא'". נקודות הציון מתחילות להיערם, אבל הראש יודע לחשב בתחכום מתמטי מתקדם שהמרחק בין הראשונה לשנייה אומר בהכרח שהדרך עוד ארוכה. "כאן קודקוד, קבלו ‘נשאר'". לאמא לא נשאר. החידה נפתרה. אהוד בנאי יסמן לנו בסטיקלייטים ירוקים את מסע הכומתה הזה, בבחירה שהיא בטוח בדיחה, ובטוח על חשבוננו. "'עוד'".
אני מזמזם בשקט את הבתים. מבין בבעתה כמה מילים מרכיבות אותם, ותוהה עם זיעה בעיניים למה בנאי היה חייב להכניס גם את הסיפור על דייגו. "'כוח'". אין ממנו, ומוקדם מדי להיאחז בתקווה של הבוקר. "'ואבא'". הגוף כואב, מוזר, מותש, מיותר. "'לא'". הרגשתי כמעט כמו בסרט, והייתי בלי ספק הגיבור. "'ידע'". השמש מתעוררת. רוחות הצפון של חדרה נושבות. "'מה'". יש ארובות מול העיניים, אם כי הן לא מתקרבות אף על פי שאנחנו צועדים לעברן כבר שעה. "'לומר'". הגענו. לילה אחד, 65 קילומטר. הים גדול, הוא הכל יכול, אבל זה לנצח יהיה השיר היחידי של אהוד בנאי שאני לא יכול לשמוע.
אהוד בנאי כתב לא מעט על אנשים ועל מקומות, בישראל - אבל לא רק. באחד האלבומים המצליחים שלו, "ענה לי", הוא כתב שיר אחרי ביקור בברוקלין, שמתאר בין היתר את הניגודיות התרבותית של הרובע הניו יורקי. בעיניי, הוא מבטא יותר מכל את הגיוון הקיים בתוך בנאי היוצר והאדם עצמו.
התרעות פיקוד העורף