לרגל עליית ההצגה “אביבה אהובתי" בכיכובה בתיאטרון הבימה, השחקנית־מחזאית רובי פורת־שובל מדברת על ההשתתפות בעיבוד הבימתי לסרט המצליח (“יש שם סיפור מקסים"), חוזרת לתחנות בקריירה העשירה ("כל הזמן נאבקתי לשים מגוון רחב של גילים וצבעים על הבמה, כיוון שמגיע לכולם ביטוי") ומסבירה למה אין סיכוי שראיתם אותה בהפגנות או בחגיגות יום העצמאות: “אני עם דמיון פורה, ועם הדמיון הזה אני מריצה סרטי אימה שאף במאי לא יכול לביים".
בעיקרון אני לא מאמינה בהעברה ממדיה למדיה כי יש את החוזקות של כל מדיה, וכשאתה מעבד סרט למחזה, אתה רואה שהוא מאבד כל כך הרבה ונדיר שזה מצליח", אומרת השחקנית והמחזאית רובי פורת־שובל, שבימים אלה מככבת בהצגה “אביבה אהובתי" בתיאטרון הבימה, בשיתוף פעולה עם תיאטרון באר שבע – עיבוד בימתי של ארז דריגס לסרטו עטור הפרסים של שמי זרחין “אביבה אהובתי". “אבל במקרה של ‘אביבה אהובתי’ נעשה עיבוד מקסים, כיוון שבסרט עצמו יש סיפור. אני מאוד אוהבת לבוא לתיאטרון או לסרט ולשמוע סיפור כי זה מה שנשאר איתנו ואנחנו הולכים איתו. ב’אביבה אהובתי’ יש סיפור מקסים, כלומר, כזה שמחזיק מעמד גם בספר, גם בסרט וגם במחזה".
ההצגה, בדומה לסרט שזכה בשישה פרסי אופיר, מגוללת את סיפורה של אביבה, עקרת בית וטבחית קשת יום מטבריה, שקמה יום אחד ומחליטה להעז להגשים את חלומה ולהפוך לסופרת. פורת־שובל מגלמת בהצגה את ויולט, אמה המעורערת בנפשה של אביבה. “ויולט לוקה במחלת נפש, אבל בסופו של דבר היא בעצם השפויה היחידה כי היא אומרת את האמת", אומרת פורת־שובל. “היא אומרת הרבה פעמים את הסאבטקסט שאנשים לא אומרים. אין לה פילטרים. היא אומרת את מה שהיא חושבת ורואה, והיא רואה לעומק, גם אם צוחקים מהרעיונות שלה. היא הקול השפוי שם, למרות שהיא ה’משוגעת’. יש בה משהו עמוק שרואה את הדברים שאנחנו לפעמים לא רוצים לראות או לשמוע".
זכות גדולה
פורת־שובל עלתה בילדותה עם משפחתה ממרוקו וגדלה בעיירה ירוחם. תחילה עבדה כעובדת סוציאלית עד שהחליטה להגשים את חלומה להיות יוצרת ושחקנית. “אפשר לומר שהמשחק הוא מקצוע שבחרתי בו למרות שהיה לי כבר מקצוע עם תלוש משכורת כעובדת סוציאלית", היא אומרת. “מאז שאני בגן חובה שרתי ושיחקתי, אבל כשהייתי צריכה לבחור מקצוע, היה ברור בבית שאני באה ממנו שזו לא אופציה ללכת למשחק, כיוון שזה לא נחשב למקצוע מכובד ואין תיאטרון במרוקו. במרוקו נשים שיצאו להופיע נתפסו בדרך כלל כמופקרות. אחרי שהתחלתי לעבוד כעובדת סוציאלית והתאמתי את עצמי לנורמות של משפחתי כמו ילדה טובה, החלטתי לעשות את מה שאני באמת אוהבת לעשות – משחק.
הסברתי לאמא שלי שכשאני כותבת מחזה, אני מתנהגת כמו עובדת סוציאלית, שכן אני עושה תחקיר אנתרופולוגי של שנים. אני מחזאית כבר כמעט 30 שנה, וזה בא מהמקום שאני לא רוצה שמישהו אחר יאשר אותי, אלא אני רוצה לאשר את עצמי, לייצר לעצמי ולחבריי עבודה, לא להיות תלויה באף אחד. זה לא פשוט כי אני המבקרת הגדולה ביותר של עצמי".
מה הרגשת כשהבנת שאת מגלמת את אמה של אביבה, שעוברת מסלול דומה לשלך?
(צוחקת) “כשיש את הסצנה על הבמה שממחישה זאת, אז אני מחייכת והקאסט מחייך, וברור שמבינים את העניין. בוודאי שזה לוקח אותי לשם, למרות שאני כבר מעבר לזה, ואני כבר ממש לא שם וזה מאחוריי".
פורת־שובל שיחקה לאורך השנים בשלל הצגות בתיאטראות השונים, הייתה האישה הראשונה שהנחתה תוכנית אירוח משלה בערוץ 2 (“רובי", 1994־1996), שיחקה בסדרות טלוויזיה (“מיכאלה", “פצועים בראש", “בת אל הבתולה") ובקולנוע (“סוף העולם שמאלה", “שבעה", “זוג יונים") וכתבה מחזות כמו “כתם לידה", “תשליך", “נעמי" ו"מלון סוף העולם".
מבחינתה, התפקיד הכי מאתגר עבורה עד כה היה במחזה פרי עטה “נעמי" (1992), שנועד להשמיע את קולה של צעירה בדואית בחברה המודרנית. “זו הצגת יחיד שכתבתי ושיחקתי בה", היא אומרת. “כל הדמויות ששיחקתי מורכבות ומאתגרות, אבל שום דבר לא דומה להצגת יחיד, כשאתה על הבמה לבד. יש בזה אחריות מאוד גדולה. הייתי גומרת את ההצגה כשהיה אפשר לסחוט את החזייה שלי מזיעה".
עד כמה את בוררת תפקידים שאת לא כותבת? יש תפקיד שהוא בגדר קו אדום מבחינתך?
“היום אני עושה רק תפקידים שמקדמים אותי מבחינת קריירה או כאלה שמשלמים לי הרבה כסף עליהם. אם זה לא זה או לא זה, אז בשביל מה לי? אותו דבר לגבי תוכניות בטלוויזיה. בשביל מה? עוד דמות מאותו סוג? אני לא רוצה. כשאני לוקחת דמות ואז לוקחת דמות מאותו סוג – אני מקבעת סטיגמה, אז בשביל מה לי? בשביל להקל על מלהקים או במאים שרוצים לעבוד עם טייפקאסטים? אני לא הולכת לעזור להם בדבר הזה. כשיצאתי עם ההצגה ‘אחד משלנו’ בבית ליסין, אז כל הביקורות הכתירו אותי כקומיקאית, וקיבלתי הרבה הצעות מהתיאטראות הרפרטואריים לשחק בתפקיד של קומיקאית, אבל בשום פנים ואופן לא הסכמתי. אך כשכתבו בבית ליסין את התפקיד הדרמטי בהצגה ‘מות הלבנה’ במיוחד בשבילי – הסכמתי כי הרגשתי שזה משהו אחר לגמרי. אני תמיד מחפשת תפקידים שיאתגרו אותי. אני מקבלת כל הזמן הצעות, אבל אני לא רוצה לגלם דמויות שכבר עשיתי. תפקיד שלא מאתגר אותי מבחינה מקצועית – לא אקח".
לאחרונה זכתה שובל בפרס “שחקנית השנה" מטעם תיאטרון הבימה על משחקה במחזה פרי עטה “מלון סוף העולם" ועל משחקה במחזה “דבר על מקום הימצאם" מאת נאוה סמל ז"ל. “זו הייתה זכות גדולה, זה תמיד מרגש בכל פעם מחדש ואף פעם לא מובן מאליו", היא אומרת.
איך את רואה את מעמד האישה כיום בתיאטרון?
“בתיאטרון לא קיים הדבר הזה שגבר מרוויח יותר מאישה, אבל מה שכן קיים בתיאטרון, והוא מאוד בולט וקשה לקבל את זה, הוא שעל כל תפקיד אחד לאישה - יש עשרה תפקידים לגברים. רוב הכותבים בעבר היו גברים והם ידעו לכתוב או לאישה צעירה או לאישה מבוגרת, אבל לא באמצע. ברגע שהחלו להיכנס נשים כבמאיות וכמחזאיות, הן יצרו דמויות נשיות שלא משרתות את הגבר, אלא נמצאות במרכז ולא רק זורקות את הרפליקות לדמות הראשית. ב’אביבה אהובתי’ התפקיד הראשי הוא של הנשים, והן מניעות את העלילה. זה הכוח של המחזה הזה בעיניי. אתה רואה נשים בכל מיני גוונים בתוך הדבר הזה. היום המעמד של הנשים, מבחינת תוכן, הוא הרבה יותר טוב מבעבר, אבל עדיין אין שוויון מוחלט, ויש עוד עבודה לעשות בהיבט הזה. אין גם תפקידי ‘קשישים’ על המסך, חוץ מאשר סרטים בודדים, כי זה לא סקסי ולא מוכר. פעם השחקנים המתבגרים היו זקני השבט וכולם הגיעו להיוועץ בהם. בזה כל הזמן נאבקתי, לשים מגוון רחב של גילים וצבעים על הבמה, כיוון שמגיע לכולם ביטוי. יש לזה מקום. זה מתחיל בכותבים".
את מרגישה שנושא ההטרדות המיניות מטופל יותר מאשר בעבר בתעשייה הזו?
“מובן שעידן ‘מי טו’ הציף את השיח סביב העניין הזה. היום אתה רואה שאנשים נזהרים לפני שהם זורקים מחמאות או הערות סקסיסטיות. גברים חוששים להטריד. מהבחינה הזו האישה הרבה יותר מוגנת כי גברים יודעים היום שמה שאולי היה נורמטיבי פעם – הוא בלתי נסלח היום".
הדברים כמו שהם
בעתיד הקרוב צפוי לעלות בתיאטרון הבימה מחזה חדש, פרי עטה של פורת־שובל, בשם “שקרים קטנים", המתרחש בחברה החרדית. בנוסף, בשנה שעברה הוציאה פורת־שובל את ספר הילדים “לְשֶׂרָהיָה שיר שמח", שאותו הקדישה לנכדתה הבכורה. “זה אומנם ספר ילדים מאויר, אבל הוא בעצם מיועד לכל גיל", היא אומרת. “זהו ספר המבוסס על שיטת הפסיכולוגיה החיובית שבה אני דוגלת. זהו ספר הדרכה לגננות, הורים, מורים, חברים, שמסביר איך להיות שמח".
מה הדבר הכי מרענן שלמדת מהנכדה שלך?
“מתיקות, מתיקות, מתיקות. בדומה לילדים בגילה, אין לה פילטרים או מסיכות עדיין, ילדים אומרים את הכל בפרצוף, והם עדיין לא התקלקלו או חוו חוויה שלילית כשעשו כך או כך. הנכדה שלי אומרת את הדברים כמו שהם, וזה מאיר לי הרבה בחיים".
מה את מרגישה לגבי הקרע בחברה הישראלית כיום?
“אני פוחדת. אני מרגישה שאני לא עומדת על אדמה יציבה. יש רעשים כמו לפני רעידת אדמה, האדמה זזה וכל רגע יכול להיפתח כאן בולען ושהאדמה תבלע אותנו. הרעשים כבר חזקים ומרעידים בעוצמות כאלה. החברה שסועה ומפולגת, והדימוי שעולה לי בראש הוא שאנחנו נופלים לאיזו תהום. לפני ארבעה חודשים, כשכולם זעקו, אמרתי להם שהם מדברים שטויות ושלא יקרה כלום במדינה, ולצערי הרב בזמן כל כך קצר הכל כל כך התהפך כאן, וזה נורא מפחיד. הכל נפיץ ודליק היום. השיח נעשה אלים".
כשחקנית יש לך תחושת מחויבות להשתתף במחאה או להביע עמדה פוליטית?
“הדעה שלי לא שווה יותר מהדעה של השכן שלי. למה זה חשוב בכלל? בגלל שאיזה ידוען עשה כמה סדרות, אז הדעה שלו יותר חשובה מהדעה שלנו? למה דעה של שחקן זה או אחר יותר חשובה מדעה של מישהו אחר? הדעה של כל העם, ואתה רואה שמאות אלפים מגיעים, זה מה שחשוב. זה נראה לי כל כך מגלומני שבן אדם חושב שהדעה שלו בכלל חשובה".
את משתתפת בהפגנות?
“אני לא הולכת לשום דבר המוני, גם לא לחגיגות יום העצמאות. אני פוחדת שיהיה פיגוע בהתקהלות המונית. אני עם דמיון פורה, ועם הדמיון הזה אני מריצה סרטי אימה שאף במאי לא יכול לביים. ב־2002 הייתי בדרך לצילומים, ושמעתי פיצוץ. הסתבר לי שהיה פיגוע. המחבל פוצץ את עצמו בחגורת נפץ, והראש התנתק לו מהגוף. זה היה סיוט. הייתי עוצמת את העיניים ורואה אותו חודשים על גבי חודשים והייתי בטוחה שיבואו להרוג אותי. אני פעילה בדרכי, לא בהפגנות או בהתלהמויות".
ההצגות הקרובות של “אביבה אהובתי" בתיאטרון הבימה:
30.4 - 18:00, 21:00
18.5 - 20:30