"לצערי, הפנטומימה נמצאת היום בשפל ולפי דעתי גם התיאטרון נמצא היום בשפל, אבל כדי לשרוד, מעלים בו הצגות מוזיקליות", קבע והתריס במדור "איפה הם היום", לפני שבעה חודשים, ענק הפנטומימה יורם בוקר, שהלך עתה לעולמו בגיל 83. "המשבר בפנטומימה הוא עולמי ולא רק בארץ. ככל התפתחה הטלוויזיה, העבודה הגופנית על הבמה נעלמה. מול השקט של הפנטומימה, יש כעת הרבה רעש. אנשים הולכים ברחוב עם אוזניות ולא יכולים לחיות עם שקט אפילו לא דקה".
אגדת הפנטומימה בוקר נולד באביב 40' בפריז להורים יוצאי פולין כז'אן-קלוד בוקסנבאום. בתקופת השואה שרד אביו את גיהינום אושוויץ בעוד עוללו הפעוט מצא מסתור אצל משפחה פריזאית תמורת כסף. לאחר המלחמה, כשהחיים חזרו למסלולם, הוא היה הולך עם הוריו להצגות והתאהב בתיאטרון. "כשראיתי איתם את הצגת 'תעלולי סקאפן', אמרתי להם שאם זה מה שמציגים, אני רוצה להיות שחקן", סיפר.
בוקר אכן נהיה שחקן, אך מכיוונו של פנטומימאי. "בין המדריכים בתנועת הנוער הסוציאליסטית היה לי מדריך שהופיע בלהקת הפנטומימה של מרסל מרסו", שחזר. "גם אני רציתי להופיע שם, אך כשפניתי למארסו וביקשתי שיקבל אותי, הוא אמר - 'תחזור אלי כשתהיה קצת יותר מבוגר'. אכן, כך היה אם כי לאחר שעליתי לארץ ב-59' עם הגרעין שלי לקיבוץ חורשים והתגייסתי לצנחנים. כשהשתחררתי, נסעתי לפריז כדי ללמוד אצלו ואצל ז'ק לקוק.
"לקוק היה מורה גדול של פנטומימה. הגעתי אליו עם הרבה ביטחון ומתוך 'שוויץ' הדגמתי בפניו הליכה של פנטומימאי. 'אתה הולך יופי, אבל האם אתה יודע לאן אתה הולך?', הוא שאל אותי. אז הבנתי את סוד העניין. 'אם אתה לא יודע לאן אתה הולך, אז לא צריך ללכת', הוא אמר לי. כלומר, אם אין לך רעיון ומה להגיד בפנטומימה, אולי כדאי ללכת למשהו אחר".
עם שובו של בוקר מלימודיו בפריז, הוא הקים באמצע שנות ה-60 תיאטרון פנטומימה שנשא את שמו וגולת הכותרת שלו היה המופע "קרוסל", שרץ מאות פעמים ושם אותו על המפה. "הופענו בכל חור אפשרי וזה היה שלאגר ענק", נזכר בוקר, שלצד המופע הזה ומופעים אחרים לימד בבית צבי ובחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, כשגדולי השחקנים נמנו על תלמידיו ולדבריו הם למדו ממנו לא רק פנטומימה, אלא גם איך לזוז על הבמה.
אם היו שסברו ששיאו היה בהופעת הפנטומימה שביים וכיכב בה באירוויזיון 79' לעיני מיליוני צופים מרחבי אירופה, בוקר סבר אחרת. "מבחינה אמנותית לא היה שם שום שיא", היה משוכנע. "אף פעם לא חיפשתי להיות רק נחמד בהופעות שלי, אלא תמיד היה לי חשוב להעביר איזשהו מסר. אני לא בטוח שהיה מסר במעברי הפנטומימה בין השירים שייצגו את המדינות שהשתתפו, אבל שמחתי על ההזדמנות להביא את האמנות הייחודית שלנו לאנשים רבים כל כך".
כששאלתיו מדוע פרש מהבמה בגיל 63, השיב בקולו הרך, אפוף הניחוח של מבטא צרפתי: "פרשתי כשהרגשתי שהכלי שלי, היינו הגוף שלי, כבר לא היה כמו בעבר. לא רציתי להיות כמו מרסל מרסו, שהמשיך להופיע גם כשכבר לא היה במיטבו. הרגשתי שפיניטו לה קומדיה וזה הזמן לתלות את המסכות על הקיר. כלומר, אם לא להיות מאה אחוז, אז עדיף לוותר, או להעביר את הפרח למישהו אחר, כפי שכתב איזה יפני חכם".
בוקר, שחי בהרצליה במחיצת מסכותיו עם רעייתו השנייה, תלמידתו בעבר באוניברסיטה, שהייתה צעירה ממנו שנים רבות, לא איבד את התקווה לגבי הפנטומימה, מחמל נפשו. "לפי דעתי, הפנטומימה תחזור ובגדול, כפי שקורה במזרח אירופה ובצרפת. אני מרגיש שיש געגוע לשקט של האמנות הזאת", הוא נשאר אופטימי.