הכוריאוגפית רנה שינפלד מעלה מופע חדש, ולא מוטרדת מגילה המתקדם

לקראת מופע המחול החדש שלה "במסכות שלנו", רנה שינפלד ממעטת לעשות חזרות. "הפעם החלטתי לא להתכונן יותר מדי. להשאיר מקום לספונטניות, לפתיחות ולהמצאה ברגע".

נשמע מאתגר.
"אני מאתגרת את עצמי וזה קצת מלחיץ, אך אני סומכת על הגוף שלי. אני לא רוצה לדוש יותר מדי בחומר. נראה לי שהיום אנחנו חופרים ומבלבלים והחפירה הזאת מפריעה לי. מילא כשחופרים בפוליטיקה לא אכפת לי. היצירה החדשה פרצה ממני ביום אחד,בלידה קלה ממש. לכן הפעם הכרחתי את עצמי לא לגעת יותר מדי, לא לקלקל, לא לבלבל ולא לשכלל".

זה איננו האתגר היחיד שמציבה לעצמה כוהנת המחול הוותיקה. המופע החדש בן שעה, נחלק לשני חלקים. בחלק הראשון והפותח שיינפלד תופיע סולו בתנועה על הבמה, עוטה מסיכה ומחליפה שש גלימות קימונו המייצגות עונות ותקופות חיים, מצבי רוח זכרונות ועוד.

את מופע הסולו שלה לא תלווה מוסיקה, ופס הקול יורכב משפת הג'יבריש. ויישמע צלצול טלפון. אולי יתוספו גם תיבת נגינה וחליל קטן. שינפלד עדין לא החליטה סופית.

"בכל הריקודים שלי אני בוחרת ליווי של מוסיקה מדהימה. הפעם החלטתי שלא צריך מוסיקה. המטרה בריקוד שלי היום היא להנמיך עוף, כדי להגיע גבוה יותר. במופע הזה אני נושאת על כתפי את התנועה, הצליל, ההבעה והתפאורה, חושפת את עצמי טוטאלית. אני לא מדברת עברית, לא אנגלית לא רוסית ולא ערבית אלא בשפת הגי'יבריש.  אני פס הקול של המופע. אני האשה המשחקת, לא האשה החושבת. על פי אריסטו, שדרך המשחק מגיעה לדברים העמוקים והרציניים ביותר שלי" מסבירה שינפלד.

בחלקו השני של הערב, יעלו לבמה חמש רקדניות הלהקה (ג'ואנה עופר, לנה ריקנר, דניז קליין, אילה יעקב ודורית כוכבי) של רנה שינפלד וירקדו את  "במסכות שלנו" למוסיקה של מרדית מונק,  רימסקי קורסקוב והמלחין הישראלי ארי פרנקל.

והמסכות?
"על הבמה אני עוטה מסיכה אחת, וחמש מסכות לרקדניות הלהקה. אלה מסיכות ונציאניות ממש אנושיות. בעצם המסכות האמיתיות הן שלנו כבני אנוש בחברה. ביצירה שלי אני בוחרת לקלף את כל המסכות דווקא באמצעות שימוש במסכות. המסכה מסתירה ומגלה, מכתיבה לנו סוג של תנועה חדש. כאילו הגוף נכנע ונשמע לה. גילינו דרך חדשה לזוז. לזוז בשקט, לזוז מעט, לזוז מבפנים ולזוז בקצב שונה".

המופע "במסכות שלנו" יעלה פעמיים בבכורה בתיאטרון תמונע. ביום חמישי 29.6 ב-20:00 | ביום שישי 30.6 ב-13:00.

בהופעה מוקדמת למופע, במסגרת פסטיבל רחוב יהודה המכבי שהתקיימה בסטודיו הביתי שלה בתל אביב, נכחו בקהל גם ילדים ותינוקות. "תינוק כבן שנה שישב על ברכי אמו דיבר ג'יבריש במשך כל ההופעה ועשה לי את הערב. אחיו בן הארבע שאל אותי: 'את קוסמת?' זה בדיוק מה שאני רוצה. שהקהל יחווה את חווית האמנות כי הקהל הוא שותף ליצירת היצירה.

כמו במחול, אני מתחברת גם לציורי ילדים. הציורים של נכדי הקטנים הם חגיגה. הם  מזכירים לי תמיד את המנטרה של פיקאסו שאמר 'לקח לי ארבע שנים ללמוד לצייר כמו רפאל, אבל לקח לי כל החיים ללמוד לצייר כמו ילד'. אני שואפת לעשות ניסיון, ולהעלות מופע בפני ילדים קטנטנים".

רנה שינפלד לא מוטרדת מגילה המתקדם. היא בת 84, אם אתם מבקשים לדעת. "אני עוסקת ביתרונות של הגוף. מקומם אותי לחשוב שרקדנית בת 27 או 30 כבר לא רלוונטית. על כך אני אומרת: אנחנו רלוונטיים כל החיים. לצערי החברה הישראלית לא מכבדת את בני ובנות הגיל המבוגר. מצד שני צעירים דוחפים אותי ברחוב כי הם חושבים שזה נכון ואפשר. לפני כמה שנים ביפן פגשתי את קזואו אונו, אבי מחול הבוטו המודרני שהיה כבר על כסא גלגלים ורקד. הייתי רק בת 70 והכי צעירה בקהל".

אנשים מבוגרים מדברים  על 'בגידת הגוף'?
"אם כבר, אז זו בגידת האדם בגוף. לצערי זהו משפט שנזרק לאוויר ונקלט יפה. אנחנו רוקדים משך עשרים שנים אותם תרגילים. לקראת אימון אני עומדת מול הקיר במשך עשר דקות כדי להתרכז פנימה ולא החוצה. בעוד החברה מלמדת אותנו להושיט סנטר וחזה קדימה, אני עובדת על התכנסות פנימה ועבודה על הגב והארכת הגוף כלפי מעלה".

גווה הזקוף של שינפלד הוא בוודאי עדות לדבריה על הטכניקה שפיתחה. ושיערה הארוך הוא אחד מסימני ההיכר שלה, שיער שלא גזרה מאז היתה בת 17. "השיער הוא הענפים שלי כעץ. וכמו שכבר נכתב 'כי האדם עץ השדה'".

רנה שינפלד רקדנית, כוריאוגרפית ויוצרת, שישים שנה ויותר היא מחוללת על במות. "יש אימרה שאומרת שהילדות והנעורים הם הכנה לגיל השלישי. כך אני מרגישה בשנים האחרונות. היצירה הנוכחית שלי נועדה גם להוריד את המסכות וגם לגלות מסכות חדשות. להבין לעומק את משמעות הקיום שלנו ולהעביר הלאה. לכן אני מרבה להופיע בפני קהל מהגיל השלישי", היא אומרת.

ה"ניו יורק טיימס" הכתיר אותה כאחת הרקדניות החשובות בדורנו. היא השתתפה בפסטיבלים בכל העולם, יצרה כמאה מחולות מקוריים שהועלו על הבמות החשובות בארץ ובעולם החל בתיאטרון דה לה ווייל בפאריס, ועד The Next Wave Festival בניו יורק.

הילדה רנה שנולדה בתל אביב החלה לרקוד בגיל 12 בבית הספר של מיה ארבטובה, חלוצת המורות לבלט הקלאסי בישראל. בגיל 20 הוזמנה אישית על ידי מרתה גרהאם הגדולה לבית ספרה בניו יורק ומשם המשיכה בלימודים בבית הספר הגבוה למחול, למוזיקה ולתיאטרון "ג'וליארד".

שינפלד נמנית עם הדור המייסד של "בת שבע" הלהקה בה רקדה כסולנית וכרקדנית ראשית בשנים 1978-1964. במסגרת הלהקה ביצעה יצירות של גדולי הכוריאוגרפים בעולם, ובהם גם של מרתה גרהאם.

לאחר שפרשה בסוף שנות השבעים מבת שבע, פנתה לדרך חדשה, יצרה שפה עצמאית משלה וייסדה את "תיאטרון מחול רנה שינפלד", במסגרתו פועלים עד היום להקה, בית ספר לתלמידות ולתלמידים מגיל 4 ועד 60 ומתקיימות סדנאות שונות למחול, פרקטיות ותיאורטיות.סממניו העיקריים של סגנונה הייחודי ניכרים בשימוש במוזיקה, וידיאו, שירה טקסט, וגם ריקוד עם אביזרים וחפצים.

לפני שלוש שנים העניק לה חתנה, קובי מידן במתנה ספר על ה"וואבִּי-וסאבִּי", תפיסת עולם אסתטית ופילוסופית יפנית המדגישה את הפשטות, הטבעיות, הצניעות והיעדר היומרות, פילוסופיה התואמת את תפיסת האמנות שלה כיום.

לאחרונה היא אירחה בסטודיו שלה שתי אמניות מצרפת, שעבדו איתה במשך עשרה ימים על תוכנית חדשה שצפויה לצאת בעתיד. "יש לי עוד תוכניות רבות. אני עמוסה בעשיה". רנה שינפלד היא גם משוררת שפרסמה שני ספרי שירה: "אני ארקוד אתה תמעד", ו"בחדרי". 

"תמר בתי חוזרת ומבקשת ממני לכתוב ספר על הריקוד עצמו. אני כותבת מאמרים על הריקוד והטכניקה, המבוססים גם על מחקרים שלי, כמי שמתעניינת במה שמניע אנשים. מרתה גרהם אמרה 'הגוף אף פעם לא משקר, הוא הברומטר של הנפש'. אני מוסיפה ואומרת ש'הגוף אינו שריר, הוא שיר'".