בגיל 83 דני קרמן לא מסכם כלום. הוא עובד באותה נמרצות שבה עבד כל חייו, ממשיך לאייר ספרים ולכתוב בבלוג שלו ובעיקר לחפש את הדבר החדש הבא, מבלי להביט לאחור.
"ברוב המקרים אני מעדיף לחשוב על מה שאני מתכוון לעשות ולא על מה שעשיתי, בעיקר אני מתייחס לעתיד", אומר קרמן. "אני פוגש הרבה מאוד ילדים, גם במפגשים שאני מקיים ברחבי הארץ יחד עם חברי הטוב אפרים סידון, וילדים תמיד אוהבים לשאול: 'מה הספר שעשית שאתה הכי אוהב?'. אנחנו תמיד עונים את התשובה הבנאלית שזה מזכיר את השאלה ששואלים אבא: 'איזה ילד אתה אוהב יותר?'. אבל אם להמשיך את הדימוי, כשנולד ילד חדש, אתה לא הכי אוהב אותו אבל אתה מטפל ומשקיע בו. לכן, כיוון החשיבה שלי הוא הדבר החדש שאני הולך לעשות".
הסקרנות התמידית הזו להתחדש הפכה את קרמן לאחד המאיירים, הסאטיריקנים והמעצבים הבולטים והוותיקים בישראל. בימים אלה רואה אור במדיטק ובמוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס תערוכה חדשה, "דני קרמן – רטרוספקטיבה" החולקת כבוד לתחנותיו המקצועיות הרבות והמגוונות של מי שנמנה עם דור המייסדים של עולם האיור בישראל. התערוכה חושפת את ידיעותיו ואת ניסיונו עתיר האמנויות וטכניקות מעורבות: מעבודות הדפס וחיתוכי עץ, לצד קריקטורות, רישומים, סקיצות ואיורים פוליטיים, ועד כרזות ועטיפות תקליטים.
"כשראיתי את התערוכה לראשונה ההרגשה שלי הייתה קצת מעורבת", מודה קרמן. "מצד אחד, להיות בגיל 83 ולראות תערוכה כזו זה מרגיש מין סיכום וזה לא הכי נעים, כי הייתי רוצה שיסכמו אותי בעוד הרבה שנים. מצד שני, כיוון שזו תערוכה שלא הייתי בכלל מעורב בהחלטות מה יהיה בה, הייתה לי הפתעה, ובמקרה הנוכחי הפתעה מאוד נעימה, כי למרות שחלק מהדברים שתלויים שם אני לא הייתי בוחר, כשראיתי את הבחירה של האוצר הנפלא שלי ערן ליטוין פתאום גיליתי מין צד באישיותי שקשה לי להגדיר מה הוא בדיוק, אבל שלא כל כך הכרתי, ולכן הייתה לי חוויה. זו בעיניי יותר חוויה מתערוכה".
התערוכה מחולקת לתחנות בקריירה הענפה של קרמן, שכרונולוגית החלה בימי "בצלאל", כשבשנת 1956, בהיותו בן 15 וחצי בלבד, החליטו הוריו לרשום אותו ללימודים בבית הספר לאמנות "בצלאל" בירושלים. "אני ציירתי באופן אובססיבי מאז שהייתי תינוק וילד, וגם בכיתה יותר ציירתי מאשר למדתי", הוא מספר. "רק שכשאני הייתי ילד, לא נתנו כל כך תשומת לב לילדים ולא היו חוגים או דברים כאלה ואף אחד לא עשה מזה עניין. כששכן היה רואה ציור יפה שלי, הוא היה אומר זאת להורים שלי והם היו עונים: 'דני'לה מצייר יפה'. בגלל שלא הייתי תלמיד טוב ולא יכלו לעשות איתי שום דבר, ובבית הספר 'בצלאל' לשמחתי די קיבלו אותי, אז המסלול שלי היה די אוטומטי. זה לא שהיו הרבה אופציות ובחרתי ללכת דווקא לשם, זו הייתה כמעט האופציה היחידה".
התביעה של גנדי
אחת העבודות הייחודיות שהשניים החלו לעשות ובהמשך דני תפס את המושכות לבדו, הייתה עיצוב העדלאיידות הגדולות בחג פורים בתל אביב. "בזמנו אריק ואני ניסינו לחפש את כל סוגי העבודות שיכולנו לעשות, ובשנת 1964 עיריית תל אביב פנתה אלינו לתכנן את המוצגים הגדולים בעדלאידע", הוא נזכר. "אחר כך, בהתחלה עם אריק ואחר כך בעצמי, עיצבתי חמש עדלאיידותבתל אביב והפכתי למין מומחה לעיצוב עדלאידע מבלי שלמדתי את זה בשום מקום ומאוד נהניתי מהתקופה של עיצוב העדלאיידות. היום כבר אין את זה וגם קשה לעשות בעיר כל כך צפופה מוצגים שאפשר להעלות אותם לגובה כמו בריו דה ז'ניירו. בחולון עושים עד היום עדלאיידות לא רעות".
לאורך שנות ה־70 וה־80 אייר קרמן מאמרים פוליטיים רבים שפורסמו בעיתונות המודפסת, ובהמשך גם עבר לכתוב מאמרי סאטירה פוליטיים. "התגלגלתי לזה כי כשהתחלתי לאייר לעיתונים, ביקשו ממני לתת סיפורים סאטיריים", הוא מספר. "בהתחלה עשיתי את זה הרבה עם מי שהיה חברי הקרוב אהרון שמי, איש חכם ואינטליגנטי, במאי קולנוע, ויחד עשינו כל מיני מדורים סאטיריים בכל מיני מקומות. בשנת 1982 פנתה אליי חנה זמר, העורכת המיתולוגית של עיתון 'דבר', בבקשה שאכין טור סאטירי לעיתון ואיכשהו עם עוד כמה חברים כמו שלמה ניצן ויצחק בן־נר זה התגלגל להיות המוסף הסאטירי 'דבר אחר' שזה המוסף הסאטירי היחיד בארץ שפעל במשך 22 שנים (2004־1982) וזה גרם לזה שהייתי יותר עסוק בלכתוב סאטירה מאשר בלאייר".
"פחות אופטימי"
אחד הדברים שעתידים להיחשף לראשונה בתערוכה הוא הספר הגנוז "עבודת יד", שיצר קרמן בשנות ה־70' עם המאייר אבנר כץ בהשתתפות אדם ברוך, יורם טהרלב ואהרן שמי. "זה ספר שחברי הקרוב והמנוח אבנר כץ ואני היינו יושבים מדי שבוע וכותבים. יש בו דברים שנראו לנו אז משוגעים ולא רגילים, ולכן החלטנו לגנוז אותו אבל היום החומרים שם יותר רלוונטיים לדעתי".
ב־60 השנים האחרונות חתום קרמן על למעלה מ־500 ספרים שאייר, מרביתם ספרים לילדים. לדבריו, על אף הרזומה העשיר, ילדי ישראל והוריהם מכירים בעיקר איורי שני ספרים שאייר: "והילד הזה הוא אני" מאת יהודה אטלס ו"האריה שאהב תות" מאת תרצה אתר. "ילדים זוכרים בעיקר את איוריי בספרים אלה ולמרות שאני אוהב אותם, הם לא האיורים הכי טובים שלי ויש לי בעיניי איורים יותר טובים בספרים שלא מספיק התפרסמו. את ספר הילדים הראשון שלי איירתי בגיל 27, 'גברת אחת מרחוב בצלאל' שכתב חברי יורם טהרלב, שגם הוא עזב אותי, ולשמחתי הוא נמכר עד היום".
התרעות פיקוד העורף