פנינה גרי, ברוכת החזון ורבת המעש, מעמודי התווך של התיאטרון הישראלי, שהלכה אתמול לעולמה על סף יום הולדתה ה-96, הייתה שחקנית נפלאה, מחזאית, במאית ודרמטורגית, שיותר מכל תיזכר על "סיפור אהבה ארץ-ישראלי", המונודרמה בהשתתפות השחקנית עדי בילסקי, שבהעלותה בה את הטרגדיה האישית שלה ממלחמת העצמאות, הביאה לבמה בדרכה את תמצית הישראליות.

בהצגת היחיד הזאת, שהוצגה בהצלחה רבה מאות פעמים, בארץ ובחו"ל, חזרה גרי לימי תש"ח שלה, כשיום כלולותיה עם עלי בן-צבי, בנו של יצחק בן-צבי, לימים נשיאה השני של מדינת ישראל, הפך ליום-אסונה, כשאהובה נרצח בגליל התחתון בידי פורעים ערבים. 60 שנה נשאה בתוכה את הסיפור הזה עד שלא רק שכתבה בעקבותיו את המונודרמה, אלא גם שאיתו הפכה בשנתה ה-80 אף לבמאית. "לאחר כל מה שעשיתי בתיאטרון, נוכחתי לדעת שלמעשה מה שהכי מעניין אותי זה לביים וליצור משהו מא' עד ת'", אמרה.

הטרגדיה הייתה קשה מנשוא. "לא ידעתי מה לעשות עם עצמי", סיפרה גרי, לבית דרומי, בתם של שניים ממייסדי נהלל וחזרה אל העבר. "חששתי שאשתגע ואם לא היה לי האופי האופטימי של אבי, אולי הייתי מתאבדת. במקום זה יצאתי כגננת צעירה במשלחת האחרונה של אנשי-חינוך למחנות העקורים באירופה שלאחר השואה".

בעודה ממלאת שם את שליחותה, התאהבה ברוברט גרי, עיתונאי צעיר מארצות הברית. הם נישאו, הגיעו לישראל וכשהיה עליו לנסוע ב-53' אל משפחתו, היא, מעריצה מילדות של חנה רובינא,  ניצלה את ההזדמנות כדי ללמוד בניו-יורק אצל מורי המשחק האגדיים לי שטרסברג והרברט ברגהוף, כשבין עמיתיה לספסל הלימודים היו מרלין מונרו, פול ניומן ושלי וינטרס.

"חזרתי מניו-יורק עמוסת חוויות מההצגות הקטנות באוף-ברודוויי, שם חלמתי להקים בארץ תיאטרון-פרינג'", העידה. חלומה התגשם כשעם הצגת "בדלתיים סגורות" מאת ז'אן-פול סארטר היא הקימה עם שמואל עצמון את תיאטרון "זווית", שלא האריך ימים. "היו קשיים כספיים ושר החינוך דאז, זלמן ארן, פעל לצירוף תיאטרונים קטנים לגופים יותר גדולים", סיפרה.

גרי, שהצטרפה להבימה עם עצמון, לא התקבלה שם בזרועות פתוחות. "כקולקטיב די סגור, ברור לאן הלכו התפקידים הראשיים", אמרה בנימה שהסגירה את רגשותיה. "במקום זה מצאתי את הסיפוק שלי בחלל לא מנוצל שמצאתי שם והפכתי אותו לבמה להצגות פרינג', שתרצה אתר העניקה לו את השם 'הבימרתף'. הצגת 'על קלות דעת וצביעות' בבימוי עמרי ניצן הצעיר הייתה מההצלחות הגדולות שלנו".

וקריירת המשחק שלך? - שאלתיה.

"אחרי הבימה עוד שיחקתי בהצגת 'אנה פרנק', בתיאטרון לילדים ולנוער וכשהמייסדת שלו, אורנה פורת, הציעה לי להיות המנהלת האמנותית, החלטתי שזה הרגע לפרוש ממשחק, שדי נמאס לי ממנו, מה גם שבניהול האמנותי ראיתי יצירה בפני עצמה".

בתקופתה הממושכת שם, גם כדרמטורגית, ניצחה בתיאטרון הנושא את שמה של פורת על העלאת הצגות שהפכו לאבני-דרך, כשבהן "שמוליק של זהרה" מאת דבורה עומר, "אליעזר בן-יהודה" מאת חגית רכבי, "האי ברחוב הציפורים" מאת אורי אורלב ו"תרנגול כפרות" מאת אלי עמיר. בהמשך שימשה גרי כדרמטורגית גם בתיאטרון באר-שבע וכלקטורית בתיאטרון בית ליסין.

בנוסף עיבדה גרי מספר רומנים למחזות. ביניהם "שווים ושווים יותר" מאת סמי מיכאל; "מקום אחר" מאת עמוס עוז (בכיכוב בקאמרי של בתה, מרב גרי, מהשחקניות הבולטות בשנות ה-80, שפרשה מהבמה לטובת תפקיד טיפולי בתל השומר. דורית, בתה הבכורה, פנתה לעסוק בתקשורת בעקבות אביה העיתונאי); "גיא אוני" מאת שולמית לפיד; "תרה" מאת צרויה שלו ו"תמול שלשום" מאת ש"י עגנון. הצגה זו הייתה בין ההצגות שביימה בגיל מתקדם בעשור האחרון בחייה.

לבסוף סיפרה כיצד נחלץ אצלה מהמגרה "סיפור-אהבה ארץ-ישראלי" שלה, שגם הופיע כספר בהוצאת "שוקן" וכסרט בבימויו של דן וולמן ובכיכוב עדי בילסקי: "חיכיתי הרבה זמן. לא סיפרתי, לא כתבתי, לא שיתפתי. רציתי להיות חזקה כמו דור ההורים שלנו, אנשי העלייה השנייה והעלייה השלישית. היה זה השכול ממלחמת לבנון השנייה, שהניע אותי לעשות מעשה. לאחר ששמעתי על נערות שאיבדו כמוני את יקיריהן בקרב, הבנתי שדווקא בתקופה צינית כשלנו, כשצעירים מתפתים לעזוב את הארץ, חשוב להעלות הצגה כזאת".

מחר, שישי, תובא גרי למנוחת עולמים בבית העלמין בנהלל, ערש הולדתה. זמן קצר לאחר מאיר שלו ויהונתן גפן, היא תיקבר שם לצד הוריה החלוצים ולצד בעלה, רוברט גרי, שנפטר בשנתו בגיל 67.

יהא זכרה ברוך.