זו תקופה די טובה ועמוסה מקצועית עבור ירדן בר־כוכבא. בעוד הסרט החדש “חדר משלו", בבימויו של מתן יאיר, שבו היא מככבת בתפקיד ראשי מועמד לפרס “אופיר" וקוצר שבחים, והמופע המשותף שלה ושל דידי שחר “ענן על מקל" ממשיך לתפוס תאוצה, היא בדיוק סיימה חזרות אינטנסיביות להצגה חדשה בתיאטרון באר שבע – “כולם היו בניי", המחזה הנודע מאת ארתור מילר שזוכה לגרסה עדכנית בבימוי שיר גולדברג – שהחל לרוץ בשבוע האחרון.
“אני מגלמת בהצגה את דמותה של קייט קלר, אשתו של ג’ו, גיבור המחזה", מספרת בר־כוכבא. “המחזה מתרחש בסוף שבוע אחד בן 48 שעות שבהן לתוך החיים של הזוג הבורגני והמצליח הזה לכאורה מגיעה החברה של בנם שנעדר במלחמה, ונוצרת שרשרת אירועים שחושפים סוד ועוד אסון מהעבר של המשפחה הזו".
המחזה, שהועלה לראשונה בניו יורק בשנת 1947 ובישראל בשנת 1949 (ומאז עוד חמש פעמים נוספות), תורגם בגרסה זו בידי יוסף אל־דרור, עובד בידי הדרמטורגית שחר פנקס ובו משתתפים לצד בר־כוכבא גם צחי גראד, אורי בלופרב, ליר כץ, מיכאל מושונוב, אביב טומי כרמי, רון ביטרמן, אסף זגה ודורון טאובר. המחזה מציב שאלות של מחויבות מצפונית חברתית מול השאיפה להצלחה ללא תנאי ובוחן את המחיר הכבד וההרס שגורמים סודות ושקרים בתוך משפחה. “ארתור מילר הוא גאון של הבנת מבנה נפשי של אנשים", אומרת בר־כוכבא. “הוא יכול לכתוב כל אדם בצורה שמשקפת את הלך המחשבות והרגשות שלו בצורה מאוד מעמיקה, ומצד שני לפרוש את חוטי האנשים האלה בצורה שמובילה לכאב מאוד גדול, לפעמים זה בלתי נמנע. הוא כותב את זה כל כך טוב עד כי אין שום רגע שבו אתה חושב שהסיפור שלו לא יכול להיות. זה קצת כמו טרגדיה יוונית, שאתה רואה איך האופי של הגיבור מוביל אותו לכאב הכי גדול שלו".
חזרת לשחק בתיאטרון אחרי זמן ארוך יחסית שבו עסקת בפן אחר של אמנויות הבמה. איך הייתה ההרגשה לחזור?
“זה עשור שבו אני עובדת צמוד עם דידי שחר ויצרנו מופעים, הצגות, תוכניות טלוויזיה ורדיו לילדים וזו הייתה הצלחה. לאחרונה הגיעה ההצעה הזו מתיאטרון באר שבע לשחק בהצגה וגם ההצעה לשחק בסרט של מתן יאיר וזו הרגשה מאוד משמחת ונעימה. אני רואה בכך הרפתקה".
את חושבת שהעובדה שאת גם משחקת בתיאטרון ומצד שני גם במאית ויוצרת לתיאטרון, משחקת לטובתך במובן שאת מכירה את שני הצדדים של המטבע?
“למדתי משחק אצל המורה המיתולוגי הלל נאמן, שהיה איש תיאטרון יוצא דופן, והוא מאוד האמין בלתת לשחקן לחוות את כל הצדדים של הבמה, כדי שתבין את כל המנגנון, ועליי זה מאוד עובד. אני מרגישה שזה נותן לי פרופורציות ומאפשר לי להגדיל ראש. זה מאפשר לראות את התמונה השלמה של האירוע הבימתי. היה לי מזל והוזמנתי לעבוד עם שיר גולדברג, אחת הבמאיות הטובות ביותר בארץ, במאית אמיצה, אמיתית וסוריאליסטית ואני מאוד אוהבת לעבוד איתה על ההצגה הזו. דווקא מההיכרות שלי עם עולם הבימוי אני מרגישה שאני בידיים הכי טובות שיש".
“היה לי קושי לשחק"
בר־כוכבא (53), בתם של האלוף משה “בריל" בר־כוכבא ונחמה בר־כוכבא, אשת חינוך ומנהלת בית ספר, מעידה כי המוזיקה והאמנות תמיד היו חלק בלתי נפרד ממנה ומנוף הבית שבו גדלה. “הבית שלנו היה בית מאוד מוזיקלי, הייתה בו הרבה מאוד מוזיקה וההורים שלי שניהם היו מאוד מוזיקליים. ניצוץ המשחק נדלק בי בשלב מאוד מאוחר, אחרי שהשתחררתי מלהקת חיל אוויר, בעקבות המפגש שלי עם הלל נאמן. הגעתי אליו מתוך קושי מאוד גדול. היה לי קושי לשחק, ידעתי שאני רוצה לעשות את זה אבל התקשיתי, והמפגש הראשון איתו גרם לי להרגיש בבית ושינה את חיי".
עם שחרורה מהצבא הנחתה בערוץ הראשון את מגזין הנוער “תוססס", הופיעה במועדוני סטנד־אפ ויחד עם חבריה למופעים, אבי גרייניק ועידן אלתרמן, המשיכה בתוכנית המערכונים המיתולוגית “פלטפוס" שבישרה על פריצתה הגדולה לתודעה ובה גם התפרסמו תומר שרון, תומר יוסף ואפילו גורי אלפי הנער. “באותה תקופה היה מעט מאוד היצע והחשיפה הייתה עצומה. אחרי השחרור שלי לא רציתי ללכת לבית ספר רגיל למשחק אלא רציתי לעבוד וללמוד ביחד, אז מגיל 20 התחלתי לעבוד בערוץ הראשון ובגיל 23, ב’פלטפוס’, כבר הרגשתי שכבה מסוימת של קהל שמזהה אותי ברחוב", היא נזכרת.
אהבת את זה?
“גם וגם. מצד אחד יש לי משיכה לכך שיהיו הכרה וחשיפה לעבודה שלי ומצד שני רצון מאוד גדול שלא יסתכלו עליי או ינעצו בי מבטים בכלל".
לאורך השנים שיתפת ואת עדיין משתפת פעולה עם הרבה מחברייך לתוכנית, ויש תחושה שאתם מעין משפחה. אתם עדיין בקשר טוב?
“כן, היה לנו מנהל, בעצם הרבה יותר ממנהל, עמירם גרוס, שהקים את ‘דומינו גרוס’ שבו התחלנו. הוא היה איש מאוד מיוחד והוא מאוד עודד אותנו ליצירתיות ולעצמאות ולעשייה בתוך עצמנו. השהייה במחיצתו הייתה חוויה שהשפיעה מאוד על הזהות האמנותית שלנו, ומי שהיה במקום הזה חווה חוויות כל כך מגבשות, שאני חושבת שהן הדהדו בנו במשך שנים. הוא נטע בנו ערכים מאוד חשובים של חברות, שיתוף פעולה והקשבה אחד לשני וזה באמת נשאר".
היום לדעתך ההומור של “פלטפוס" היה עובד?
“יש בהומור משהו מאוד עכשווי שלוכד את ההווה, והיום אני לא חושבת ש’פלטפוס’, במתכונת ההיא, יכלה לתפוס. יכול להיות שאם היינו יוצרים חומר חדש שמותאם לתקופה הנוכחית אז אולי, אבל נורא קשה לי להאמין. יש משהו נפלא בהומור שהוא תמיד תמיד לצעירים".
בר־כוכבא הילכה לאורך הדרך בקו הדק שבין הומור לדרמה: מצד אחד היא הגישה פינת סטנד־אפ בתוכנית של יאיר לפיד, ומצד שני השתתפה בדרמות טלוויזיה כמו “מר מאני", “החיים שאחרי החיים" ו"בנות בראון". באחרונה, ששודרה בשנת 2002, גילמה את התפקיד הראשי של חלי בראון, תפקיד שעליו זכתה בפרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה, וכן ביצעה בה גרסת כיסוי מאוד מוצלחת לשירם של שאול טשרניחובסקי ונעמי שמר “אומרים ישנה ארץ": “זו הייתה דמות מאוד אמיתית ולכן היה לי קל להזדהות איתה. מצד אחד היא הציגה צעירה ערכית ופמיניסטית שמאוד רצתה ללכת בדרך שלה, מצד שני הייתה קצת חסרת אונים בחיים האמיתיים, וזה היה משהו שבתקופה ההיא די חוויתי על בשרי אז לא הייתי צריכה להתאמץ כדי לשחק אותו. כמובן שמגיע קרדיט ענק לעירית לינור (יוצרת הסדרה) ורני כרמלי שביימו את הדבר הזה".
שיערת שהיא תזכה לכזו הצלחה?
“אי אפשר אף פעם לחזות מראש".
הקו המשיק הזה שבין תיאטרון, סטנד־אפ ותפקידים דרמטיים וקומיים ריחף ומרחף בשלל התפקידים הרבים שבר־כוכבא גילמה, בין שבקולנוע (“כנפיים שבורות", “פעם הייתי"), בין שבטלוויזיה (“מרחק נגיעה") ובין שבתיאטרון (“חיותה", “הגר", “תסתכלו עליי").
“לא זמרת"
לאורך הדרך, כאמור, תמיד נכחה המוזיקה בעשייתה, ובסוף שנות ה־90 היא לקחה את זה צעד קדימה כשהקימה עם חבריה עידן אלתרמן, אבי גרייניק ויסמין קדר את ההרכב “לולה", שבשנת 2000, סמוך להתפרקותו (הלא רשמית) הוציא אלבום בודד שמתוכו הצליח במיוחד השיר “ימים של שקט" שכתבה בר־כוכבא והלחין גרייניק. “אני לא תופסת את עצמי כזמרת ולקח לי זמן להבין מה הזהות שלי כאמנית וכיוצרת, והרבה זמן מוזיקה הייתה שאלה עבורי. לקח לי זמן לעצב את זה ולהבין איך אני כן אצליח לבצע דברים מוזיקליים עם מי שאני", היא מציינת. “השיר ‘ימים של שקט’ נולד בנסיבות מאוד מיוחדות. המילים נולדו לי מתוך חלום, הלחן נולד מאוד מהר. זה שיר שכאילו נולד מהשמיים, ובאמת יצר הד מאוד גדול ולהמון שנים. זה שיר שעוסק בכמיהה לשקט, כמיהה מאוד גדולה של מי שחי במקום הזה, שיש בו אי־שקט, וזה אתגר למצוא את השקט הזה, וזה נהדר שאין לנו יותר מדי רגעי שקט וזה עוזר לנו להתעורר כל הזמן על החיים שלנו".
אחרי שההרכב התפרק מצאה בר־כוכבא את החצי האמנותי השני שלה, המוזיקאי דידי שחר, עמו הקליטה אלבומים, יצרה מופעים, שירים, תוכניות טלוויזיה ואף הקימה את תיאטרון “ניחותא" (תיאטרון מוזיקלי לילדים). בין ההצגות שיצרו: “ענן על מקל" (שהפך גם לאלבום ילדים מצליח), “מנגינה כחולה עם תלתלים", “אולי פיל" (שהפכה גם לסדרת טלוויזיה) ו“סוף התחלה וחתולה" (שזכתה בפרס המוזיקה ובציון לשבח על המשחק בפסטיבל חיפה לילדים). כמו כן השניים יצרו ושיחקו (יחד עם חברי “ענן על מקל") בתוכנית הילדים “דן ומוזלי", זוכת פרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה, כאשר בר־כוכבא זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בסדרה לילדים ונוער. בשנים האחרונות השניים גם מגישים מדי שבת תוכנית קבועה בגלי צה"ל בשם “שבת בבוקר עם ירדן ודידי".
“דידי ואני הופענו ביחד ב’דומינו גרוס’ בערב במה פתוחה", היא נזכרת. “לא היינו מבצעים ביחד דברים אלא אני הגעתי לערב בדיקת חומרים עם ‘לולה’ ודידי היה מגיע עם המוזיקאית תמר גלעדי והם היו מבצעים חומרים ביחד. דידי ואני פיתחנו קשר חברותי, ואחרי ש’לולה’ התפרק, דידי, שכתב והלחין לכל מיני אמנים כמו איל גולן ומירי מסיקה, הציע לכתוב לי אלבום משל עצמי. אמרתי לו שאני רוצה לעשות איתו אלבום ביחד אבל שיהיה של שנינו ולא רק שלי, והקלטנו אלבום לבוגרים בשם ‘מה שבאור נעלם’ (2009) שנכשל ואף אחד לא השמיע או יודע על קיומו, אבל אהבנו לעבוד ביחד והתחלנו לשתף פעולה בכתיבת הצגות לילדים. היה לנו כל כך כיף וזה עבד טוב, עד שהגיעה ההצגה ‘ענן על מקל’ שפרצה לנו את הדרך לעולם הילדים ומשם המשכנו הלאה. זה היה די מעניין כי לשנינו היו ילדים קטנים בערך באותם הגילים שלהם יצרנו, וזה עזר לנו ביצירה, וגם שנינו אנשים שמרגישים מאוד חזק את הילדים שאנחנו והיצירה שלנו באה מהמקום הזה".
בשלוש השנים האחרונות, לצד קריירת המשחק והמוזיקה, בר־כוכבא עוסקת גם בחינוך ובטיפוח “פלא ביער", מרכז העשרה לילדים בחינוך ביתי, שהקימה כקיום צוואת בעלה המנוח, טל הלפרין, מחנך אנתרופוסופי לילדי גן, שנפטר ממחלת הסרטן ב־2016: “טל בעלי ז"ל היה גנן במקצועו ולפני שהוא נפטר הוא עבד הרבה על הקמת מרכז העשרה לילדים בטבע. הוא חשב שילדים בגיל הרך, בעיקר אלו שגרים בערים, זקוקים לחוות גם את חוויית הטבע. הוא ניסח תוכנית עבודה מפורטת ולא הספיק להגשים את החזון הזה. נטלי, אחותו, ואני, החלטנו להגשים את החלום הזה שלו והקמנו מרכז כזה, שנמצא בפארק הירקון. אני מאוד מעורבת בדבר הזה".
איך ההרגשה לעסוק בחינוך לצד שאר עיסוקייך?
“אני מרגישה שזה נותן לי יציבות וקשר לחיים האמיתיים. מה שנתן לנו ‘בוסט’ לדבר הזה היה הקורונה, שגרמה לנו להבין את דחיפות הדבר הזה".
אם נחזור לרגע להצגה, פרסמת פוסט בימים האחרונים שבו כתבת: “הנקודה עוסקת בצומת של רגע שבו אדם נדרש להחליט למי הוא נאמן. לעצמו ולביתו או למדינה שבה הוא חי. במחזה, כבר מאוחר מדי. ההחלטה נעשתה שלוש שנים לפני השבת שבה המחזה מתרחש. בחיים האלה, שלנו, עדיין לא מאוחר להתפלל שתילקח ההחלטה הנכונה". הסבירי.
“זה די ברור, לא? אני לא חושבת שיש מישהו שלא מבין. יש פה בן אדם אחד שעומד בראש המדינה הזו והוא צריך להחליט. אני מרגישה איום ונורא עם המצב במדינה. אני עומדת בכל שבת עם דגל ברחובות ובוכה. יש לי שני ילדים בצבא ואני לא יכולה שלא להיות חרדה לכל בני הגיל שלהם ולכל המדינה הזו. אני הולכת לעמוד עם לוחמי מלחמת כיפור בשם אבא שלי, אני הולכת לעמוד עם ההורים לילדים, אני הולכת לעמוד עם המחנכים ואני הולכת לעמוד עם כל מי שנמצא שם בניסיון לשנות משהו".
מה עוד את עושה בימים אלה?
“יש את ‘כולם היו בניי’, יש את העבודה ב’פלא ביער’, יש לדידי ולי את תוכנית הרדיו בגל"צ, הסרט החדש ‘חדר משלו’, מופיעה עם ‘ענן על מקל’ ובעיקר ממשיכה".
הצגות קרובות של “כולם היו בניי" בתיאטרון באר שבע:
20.8 בשעה 20:30
21.8 בשעה 20:30