אני טוענת שאני ושכמותי, בני הדורות השני והשלישי לשואה, ‘ירשנו’ איזה היטלר קטן בראש שמענה אותנו למוות, הוא כמו חיית מחמד שגדלה אצלנו בראש, האלטר אגו שלנו”, אומרת השחקנית והמחזאית מירב גרובר בתחילת שיחתנו. משפט בלתי שגרתי אך ניתן לבין למה היא מתכוונת לנוכח סיפורה האישי והמטען הכבד שהוא נושאת ושהוביל אותה לכתוב את המחזה החדש שלה בהבימה, “חותם המוות”, העוסק בסיפורה האישי ופותח את פצעיהם המכאיבים של בני הדור השני לניצולי שואה.
״מי שמתמיד, מרוויח״: מועדון הנוסע המתמיד בקמפיין לתוכנית המועדון החדשה
"אני נטע זר": המתח בין מה שנטוע למשוחרר
“הרעיון לכתוב את סיפור משפחתי וסיפורי האישי בהקשר לשואה בעבע אצלי כבר מספר שנים אבל בתקופת הקורונה זה התפרץ”, מספרת גרובר. “חיידק התיאטרון נשק באחוריי וחיכיתי לאיזושהי הצעה שתבוא מתיאטרון ולצערי התפקידים שהציעו לי לא היו מאתגרים מספיק, אז ישבתי והתחלתי להציף דברים שנחצבו מהילדות שלי. תמיד הרגשתי את הנוכחות של היותי דור שני לניצולי שואה. הרגשתי שאני צופה במשהו היסטורי. אבא שלי אלכסנדר היה יליד יוגוסלביה ואמא שלי לונה (לילי) ילידת לוב.
הם נמלטו מאימת הפיהרר ונפגשו בישראל לקראת 1960. זה היה מפגש של תרבויות, ניצול שואה עם ניצולת פרעות. אבא שלי היה אלוף הארץ בהיאבקות והרמת משקולות והיה אף מועמד לנסוע לאולימפיאדת מינכן אך נענש בשל התנהגות לא טובה ושלחו את המחליף שלו יוסף רומנו שנרצח. הוא היה אלוף הארץ כדי להיות מוכן לכסח את היטלר אם הוא יחזור. במשך שנים הייתי בטוחה שאנחנו הבית היחידי שמתרחשות בו זוועות”.
עד כמה הטראומה של השואה ריחפה בבית?
“אצלי זה התפוצץ בצורת ניסיון התאבדות שהיה לי בצעירותי. מגיל 18 הבנתי שמשהו לא בסדר אצלי אבל לא הייתה מודעות אז לעניין ולא ייחסתי לזה חשיבות. ראיתי את אבא שלי מנסה להתאבד לנגד עיניי חמש פעמים והייתי בטוחה שזה קורה במשפחות הכי טובות. דווקא אמא שלי, שאבא שלי כינה ‘עתיקה’, הייתה זו שהציעה לי ללכת לפסיכולוג והיא גם זו שלקחה את אבא שלי לטיפול. לכן אני מאמינה שכל אחד מהדור השני של ניצולי השואה מחזיק היטלר בראש”.
“מכורה לתיאטרון”
בהצגה מגלמת גרובר (58) את עצמה בשלל ורסיות: ילדה, נערה ואישה בוגרת. היא מגוללת את סיפורה של אישה המאושפזת בבית חולים לבריאות הנפש לאחר ניסיון אובדני, ומגוללת את סיפור משפחתה בהצגה (הצגה בתוך הצגה) כדי לגאול את נפשה מייסוריה. את ההצגה ביימה סיון קרצ’נר ומשתתפים בה גם ידין גלמן, דון לני גבאי, גיל וייס, גל הויברגר, עמית הכטר, פזית ירון מינרובסקי ותומר גליק.
“אני מרשה לעצמי לומר שזו קומדיית שואה, כי אי אפשר לכתוב ולהנגיש את זה אחרת”, אומרת גרובר. “על כל זץ שאתה מקבל אתה גם מקבל דגדוג. למה אני מכורה לתיאטרון? כי פעור בי פצע בכל מה שנוגע לאמא שלי. עם אבא שלי הייתה לי עדנה וסעדתי אותו בשנים האחרונות לחייו, ולגבי אמא, חשבתי שהיא תחיה עד גיל 90 והיא נפטרה בגיל 77 ולא הספקתי לומר לה כמה אני אוהבת ומתגעגעת אליה. לא הספקתי לבלות איתה כי כעסתי עליה ושפטתי אותה במקום להבין שהיא עשתה את הכי טוב שלה בנסיבות האלה”.
איפה בבית הזה המשחק היה נוכח?
“אני חושבת שכל שחקן צריך בחייו מרכיב שנקרא דרמה, ואצלי בבית היה תיאטרון, אז אני מניחה שלמדתי היטב. לראות התפרצות זעם של אלוף הארץ זה לא דבר של מה בכך ולא רואים את זה בכל בית או בכל סרט, ולראות את הכאב השקט של אמא שלי זה גם לא משהו שקיים בהרבה בתים. אבא שלי נהג לומר ש’גאון זה מי שעושה מהשיגעון שלו מקצוע’, וזה משפט שליווה אותי. אחד הדברים שהכי פחדתי מהם, גם בתור נערה, זה שיגלו שאני מופרעת והמשחק היה מעין הסוואה כי יכולת
י לשחק את הדמות של ה’מופרעת’. מצאתי אמנות שתכיל את השיגעון שלי ותעשה ממנו דברים חברתיים טובים, מקובלים ואהובים”.
גרובר, אחת משחקניות האופי הטוטאליות והמוערכות בארץ, הן בתיאטרון, הן בקולנוע והן בטלוויזיה, גילמה עשרות דמויות בולטות בכל התיאטראות, רפרטואריים ועצמאיים, ואף זכתה פעמיים בפרס התיאטרון הישראלי – על התפקיד הראשי בהצגה “המורדים” בתיאטרון הקאמרי, ועל התפקיד המשני בהצגה “סינית אני מדברת אליך” בתיאטרון בית ליסין.
“התפקיד הכי מאתגר שעשיתי בתיאטרון היה לגלם את חנה צ’רליץ’ במחזה ‘חפץ’ בתיאטרון הקאמרי (1996), זה היה אתגר מטורף”, היא אומרת. “נראיתי אז כמו אנג’לינה ג’ולי, נראיתי מדהים והייתי צריכה לשחק משרתת עם רגליים נפוחות, שעירה נורא ועם תחבושות, צולעת ומדוכאת, ואני זוכרת שחנוך לוין אמר לבמאי אילן רונן: ‘אני לא יודע, אתה בטוח שהיא תעשה את התפקיד טוב?’. אילן אמר לו ‘סמוך עליי’ ובאמת הלכתי עם זה עד הסוף למרות שקינאתי מאוד בקרן מור שגילמה את התפקיד של פוגרא, אבל הייתי גאה במה שעשיתי.
עוד תפקיד מאתגר מאוד היה לגלם את התפקיד של בלאנש ב’חשמלית ושמה תשוקה’ בתיאטרון בית לסין כי זה היה בתקופה שהייתי מאוד שברירית ורק הייתי צריכה לצקת את עצמי לתוך התבנית. גם התפקיד בהצגה ‘שיינדלה’, התפקיד הראשון שלי בקאמרי, היה מאתגר”.
שיחקת ואת משחקת בכל הפלטפורמות, אבל נדמה שאת עדיין יותר מעדיפה תיאטרון.
“תראה, הטלוויזיה לא חיבקה אותי כמו התיאטרון. בהתחלה לא רציתי להאמין בזה אבל הבנתי בסוף שבעצם הייתי קצת מלאה מדי בשביל לעשות תפקידים ראשיים בטלוויזיה”.
יש דבר כזה “מלאה מדי” לטלוויזיה?
“כן, שים לב שיש תפקידים ראשיים שמתאימים או לרזות מדי או ללא רזות בכלל, אין אמצע. אני הייתי ‘אנדרדוג’ בטלוויזיה, ובתיאטרון זה בדיוק מה שצריך, הנראות הזאת למרחקים. תמיד הייתה לי נטייה לכמה קילוגרמים עודפים, אבל אני אדם חזק, מתאמנת ורוקדת והייתי יותר ג’דאית, ובטלוויזיה לא מחפשים ג’דאיות לתפקיד ראשי. גם היום זה ככה. זה בסדר לי, כי בתיאטרון הייתי התפקיד הראשי, וזכיתי גם לשחק בהמון סדרות טלוויזיה”.
אף שלא קיבלה, לדבריה, יותר מדי תפקידים ראשיים, גרובר עדיין חרכה את המסך בשנות ה־90 וה־2000 בסרטים כמו “מיס אנטבה” ו”נוזהת אל־פואד” וסדרות כמו “הקומדי סטור”, “בתולות”, “חסמבה דור 3”, “טירונות”, “שבתות וחגים” ו”חברות”, אך לפרסומה הרב זכתה בתפקיד האייקוני של טובה דיאמנט־גמזו המרושעת בטלנובלת הלהיט “האלופה” (2009־2006). “עד היום זוכרים אותי מהתפקיד הזה”, היא אומרת. “כשהגעתי לסט של ‘האלופה’ נדהמתי מכמה רזות הבנות שם.
פי כמה ממה שרואים בטלוויזיה. אין מה לעשות, זו המדיה. זה היה מטורף שאחרי כל הקריירה שלי בתיאטרון ובטלוויזיה הכירו אותי דווקא מהתפקיד של טובה גמזו. בהתחלה נעלבתי, אמרתי ‘פאק, שיבואו לראות מה אני עושה בתיאטרון’, אבל אתה לא יכול לעמוד בפני האהבה הזאת, ואנשים אוהבים אותך. אני מתה על הדמות הזאת”.
כיום את מתפרנסת ממשחק?
“לא, אבל אני גם לא רוצה. אני מרוויחה מעט מאוד אבל מספיק בשביל לחיות ולכלכל את עצמי. הורדתי את רמת החיים שלי למקום כזה שאני לא אצטרך כסף מאף אחד, שאהיה עצמאית, ומצד שני שלא אהיה אומללה. למדתי להיות ממש בדואית, אני יכולה לישון על שטיחים או בכל מקום, אני יכולה לנסוע בכל צורה, ואני אוהבת את זה. פעם הייתי אגרנית רכוש, עד שהחלטתי שדי, אני רוצה את הפשטות הזאת שטובה לי”.
מרגישה פספוס בקריירה?
“לא. לפעמים לא נעים לי מכמה אני זכיתי. אני לא בטוחה שאני הבן אדם הכי מוכשר בארץ, אבל זכיתי כי צריך גם כישרון וגם מזל והיה לי הרבה מזל”.
יש תפקיד שאת מפנטזת לגלם?
“בא לי נורא לעשות איזושהי סדרה טובה בטלוויזיה, חסרה לי קצת הטלוויזיה”.
איך את רואה את השינוי שחל בתיאטרון בנושא המי טו והמלחמה נגד הטרדות מיניות, מרגישה שיש שיפור?
“אני מרגישה שיש שנאה לנשים. זה באוטובוס וברחוב ובתיאטרון. גבר לא יקום בשבילך גם אם תהיי בהריון. ‘לקחנו’ להם (לגברים) את ה’משחק’. הם כבר לא יכולים לעשות מה שבא להם. לקחנו להם את הצעצוע. כשאתה בא בבוקר ורוצה להגיד לפקידה שלך ‘היי מותק שלי’ ואתה יודע שאסור. אי אפשר כבר להחפיץ אותנו.
אני שייכת לתקופה שבה במאי שרצה – שם לי יד על השדיים או אמר לי דברים מטרידים ואי אפשר היה להגיד לא. אני כמובן אחת כזו שלא מוותרת אז כמובן שניסיתי להיאבק ולעשות מזה עניין, הבאתי להנהלה ולא עשו עם זה כלום. היום הגברים לא מעיזים להטריד”.
“הייתי חייבת הפסקה”
בשנות ה־90 ותחילת ה־2000 הייתה גרובר אחת השחקניות העסוקות בתיאטרון ודווקא זה מה שהרחיק אותה מאזור המרכז, היכן שהכל קורה. “המקצוע הזה מאוד שוצף וסוחף, והייתי עמוסה מאוד עד כי הרגשתי בשלב מסוים שאני טובעת, אז לפני 16 שנה החלטתי לעבור למצפה רמון, הרחק מהעיר הגדולה ומהרעש של המרכז", היא מספרת.
"עזבתי שני תפקידים ראשיים בקאמרי, מה שעורר מצד אחד כעס ומצד שני תמיכה. היו שניסו להניא אותי מזה אבל הבנתי שאני חייבת לקחת הפסקה, חייבת זמן לגדל את הילד שלי".
במשך כמעט עשור שימשתי כמחליפה בתיאטרון ועשיתי המון הצגות פרינג’ אבל לא רציתי לחזור לתיאטרון הרפרטוארי כי רציתי להיות ציפור חופשייה והייתי. זה הפיח בי חיים מחדש”.
בנה היחיד, גל, שחקן עולה בזכות עצמו (“פלמ”ח”), נולד מנישואיה לשחקן גיל פרנק (2001־1998). “אני מברכת את גל על כל מה שהוא עושה, הוא כל כך מוכשר והמשחק הוא חלק בלתי נפרד ממנו”, אומרת אמו. “הוא רצה להיות שחקן רציני והלך ללמוד משחק ומשקיע. הוא עילוי”.
איך הקשר שלך עם אביו היום?
“גיל ואני בקשר מצוין, וואו. שנינו עברנו כברת דרך ולא תמיד הכל היה טוב אבל את הדבר החשוב ביותר עשינו בצורה הכי טובה שאנחנו יכולים וזה את הילד שלנו. אנחנו ממש חברים טובים. אני גם חברה טובה של בת זוג שלו”.
מה לגבי זוגיות?
“באסה. אני לא בנויה לזה. הייתי רוצה זוגיות, הייתי רוצה לשאת מישהו יותר משעתיים, אבל אני לא יכולה. ככה זה הנרקיסיסטים. נרקיסיזם זו מחלה. אני חולה. אני אוהבת להיות רק איתי אבל הלבד הזה זה עונש. ניסיתי ואני עדיין מנסה למצוא זוגיות, אני לא יכולה לוותר על זה, אבל אני לא חושבת שאני בנויה לזה”.
לאורך הראיון גרובר מאוד פתוחה וכנה, אך כשזה מגיע לתביעת הפיצויים שלה נגד המנתח הפלסטי ד”ר דב קליין על טיפול שכדבריה גרם לה נזק, היא בוחרת שלא לדבר. “המשפט עדיין מתנהל וכל מה שאגיד בנושא יכול להשפיע על כך, אז עם כמה שהייתי רוצה לדבר, כרגע אסור לי”, היא אומרת בנימוס.
מה עוד את עושה בימים אלה?
“משחקת בתפקיד ראשי בהצגה ‘המודעה’ בהבימה, וכמובן יש את ‘חותם המוות’, ואני מקווה לקבל עוד תפקידים”.
לסיום, מה דעתך על המצב במדינה?
“אני צמאה לדבר על זה. אני חושבת שהמצב כבר לא קשור לפוליטיקה אלא קשור לבני אדם. אני בשוק. אני הולכת להפגנות ותמיד אומרת ‘בואו נשרוף את הכנסת’. לא את מי שבכנסת אלא את המבנה עצמו. אף אחד לא צריך למות פה ואני לא מאחלת זאת לאף אחד. על טיפשות לא מתים. זה הורס כל דבר שהוא מעבר להישרדות. היום אנשים רוצים תיאטרון אסקפיסטי. לא מעניין אותם לבוא ולראות דברים כבדים, לכן ההצגה החדשה שלי היא קומדיה של השואה. אני רוצה לספק את האסקפיזם הזה”.
תאריכים קרובים של ההצגה, “חותם המוות" בהבימה:
21 בספטמבר, 19:00, 21:00
22 בספטמבר, 12:00