לראשונה בתיאטרון הלאומי - עיבוד בימתי למחזה שהוא בכלל תסריט. הבימה משיקים בבכורה (בקו-פרודוקציה עם תיאטרון ב"ש) את הגרסה העדכנית לסרטו המרגש של שמי זרחין "אביבה אהובתי", או בתרגום שבור "אביבה מון אמור", שמספר ברגישות, תשוקה וצחוק בלתי פוסק את סיפור חייה של משפחת כהן מטבריה.
אביבה (ענת מגן שבו/רונה לי שמעון) היא עקרת בית פשוטה ועמוד התווך של משפחה קשת יום המנסה לצלוח את החיים המאתגרים בפריפריה הצפונית, טבריה. אביבה כותבת למגירה את סיפור חייה. ביום בהיר אחד קמה האם ומחליטה להיות סופרת. האם מותר לה? במציאות של ימינו, השאלה הרטורית כבר ממזמן הפכה לשאלה שאיננה מתקבלת בחברה, אך במציאות של שנות השמונים בטבריה הרחוקה, הגשמה עצמית מייצגת מותרות וחלומות כמאמר הקלישאה יש רק בלילות.
אביבה נשואה למולי (מולי שולמן) נהג מונית מובטל שהולך ללשכה על בסיס שבועי. "אני לא יכול ללכת יותר לחתום בלשכת האבטלה, יש שם ריח של כישלון", זועק מולי על אשתו. אם גם אתם זזתם באי נוחות בעת הקריאה, סביר שאתם נמצאים בקו השפיות. אך היצירה איננה מתמקדת בגבר המתעלל המשליך על אשתו את מצוקות ליבו, אלא בתחום הספרותי, מצוקות המחבר והשתקפותן ביצירה עצמה. אביבה מנהלת את מטבח בית המלון המשפחתי, דואגת לאמה (רובי פורת שובל) המתמודדת עם מחלת נפש, לצד הבת הזועמת (נופר סלאמן) שאיננה מרוצה מדבר בחייה ומוציאה את הכעס שלה על אימה המשתדלת. לצד זאת, האם עושה כל שביכולתה לדאוג לבנה הצעיר (שפי מרציאנו/נדב ארטשיק), בעל חרדות ותחושת פחד תמידית אשר נאלץ להתמודד עם מציאות חייו הכואבת.
אביבה הסופרת בעלת הכישרון וחסרת האמצעים איננה מצליחה לשים את חלומותיה לפני מצוקות הבית, אך אחותה אניטה (הילה סעדה/שיפי אלוני) דווקא כן. אניטה שנשואה לאריה (אורן כהן) גבר רעיל, נהג מונית במקצועו שעוקב אחר כל תזוזה שלה ומשליך עליה את כל חרדותיו. אל אניטה לא מאבדת תקווה ולו פיסה של אופטימיות ואף דוחפת את אביבה לפעול למען הגשמת חלומותיה ומייצרת מפגש חסר תקדים עם ד"ר לספרות (אודי רוטשילד/ירון ברובינסקי), או שמא נקרא לו סופר מתוסכל שאיננו מצליח למצוא השראה לספרו השני ונפגש עם אביבה. ״אין טוב ורע, זה מורכב״ אומר הד"ר ומנסה להחדיר באביבה מוטיבציה לכתיבה כשם שיש לאחותה. ״אני לא מבין אותך, נדמה שאחותך רוצה את זה יותר ממך״ מוסיף הד"ר. הפחדים של אביבה והיעדר היכולת לשבת ולכתוב את שעל ליבה מוביל אותה להפסיק את המפגשים עם הד"ר, ואילו הסופר המתוסכל מחליט לקחת את סיפוריה של אביבה לחיקו ולכתוב אותם בעצמו. כל זאת ועוד מספרים בצורה האותנטית ביותר סיפור על יצירה, על גניבה ספרותית, על עוצמה נשית, על החיים בפריפריה ועל הנאמנות למשפחה.
הסרט שזכה בפרס האוסקר הישראלי לסרט הטוב ביותר, התסריט והבימוי הטוב ביותר, מקבל פנים אחרות בתיאטרון הלאומי, לדבריו של שמי זרחין שהפך את הסרט הקולנועי למחזה ישראלי, "זאת הייתה חוויה משונה". דבריו של היוצר המוערך יכולות להתפרש בכמה אופנים אך לאחר צפייה בהצגה מעוררת ההשראה אפשר להצהיר - משונה כמה שזה גאוני. הבמה שנבנתה בשיפוע ומייצרת מספר מימדים הן מבחינת הגובה והן מבחינת היקומים המקבילים. אם לא די בכך, אביבה הבשלנית מבשלת על הבמה והאולם מתעטף בריחות הבישולים ומעוררים תחושות ויזואליות ופיזיות כאחד.
אביבה אהובתי בהבימה מאגדת בתוכה כמות בלתי נדלית של אנשי מקצוע מהטובים שיש לנו בתיאטרון. ארז דריגס שעבד על המחזה בשילוב משה קפטן המנהל האומנותי, לצד הכל העוסקים במלאכה, הצליחו להביא את הקולנוע לתיאטרון וזאת בהחלט משימה לא פשוטה.
מתחילת הסרט ועד סיומו, המילים של הסופרת מוצגות בוידיאו ארט: "אני כותבת מתוך צינורות הביוב שצומחים על ראשי, מתוך הסיגריות השבורות, השבריריות של בני, מהרוח הסוערת של בתי שעולה מן הכנרת, מהדמעות המתוקות של בעלי, אצבעותיה הרכות של אחותי אני כותבת את הסיפור שלי״.
מעבר למשחק הפנומנלי והכימיה בין השחקנים, עוד ראוי לציין את החשיבה היצירתית שלוכדת בתוכה עזרים מוזיקלים, וחפצים שונים שמצליחים לחבר את כל העולמות. אביבה שכותבת את המילים שאיננה יכולה לומר בקול, יוצרת את דמותה של יונה (עמית זיתון) שמתהלכת לאורך ההצגה כדמות מיקום מקביל ומשתלבת באופן מדוייק שזהה לתוכנת מחשב. אם בארצות הברית עולה חשש מתוכנת AI שתשלט על היצירה, התיאטרון הלאומי בהצגה "אביבה אהובתי" הצליח להוכיח כי היצירה ידי אדם היא איננה דבר שמחשב יכול לחקות, לכו תצפו ותתכוננו לצחוק, לבכות ולהתרגש, בלב ובכל הגוף.