אמש (שני) נערכה הפרימיירה להצגה "איש הגשם" בקאמרי. כאשר על הבמה מונחת מכונית אמריקאית ישנה ומצועצעת, תפאורה מפוארת ומוזיקה שמצליחה לייצר מימד שונה מזה שאנו חיים במשך 108 ימים. ״איש הגשם" בניתוק מוחלט מהמציאות הכואבת של ימינו אל מציאות המעמידה את ערך קבלת השונה בראש סט הערכים. ההצגה צוללת לתוך עולם כואב ומרגש, נאיבי וחולמני של אדם על הרצף האוטיסטי המתמודד עם הקושי במפגש עם החברה הדכאנית. דביר בנדק בתפקיד יוצא מן הכלל שמשאיר את הקהל בפה פעור וצחוק משתלט.
"איש הגשם" מאת בארי מורו, שהועלה בעיבוד חדשני בקאמרי, מספר את סיפורם הכואב והמרגש של האחים צ'ארלי (דן שפירא) וריימונד (דביר בנדק) שמתוודעים לקיום אחד של השני לאחר מותו של האב. בעקבות מותו בנו הצעיר צ'ארלי מייחל לרשת אותו ומתוודא למציאות שאיננה מסבירה פנים בעיניו. האב ז"ל החליט להוריש את כל כספו למוטב סודי, ואילו לצ'ארלי הוריש מכונית משומשת שאיננה שווה פרוטה. בעקבות כך, יוצא הבן הצעיר והזעוף למסע חיפוש אחר הירושה שבעקבתו מגלה את אחייו ריימונד הנמצא על הרצף האוטיסטי. המסע חסר התקנה של צ'ארלי מעביר את הצופים מסע עוצמתי על קבלת השונה, קנאה הרסנית ואובדן שבאים לידי ביטוי במערכת היחסים הנבנית של האחים צ'ארלי וריימונד.
איש הגשם, המבוסס על פי סרטו של MGM בו כיכבו טום קרוז ודסטין הופמן בתפקידים הראשיים, מכניס את הקאסט המוביל שכולל את דביר בנדק, דן שפירא, ירדן ניקפהמה, הלנה ירלובה, אבי טרמין, נעם ברט, אור שמריהו/יונתן דהאן לנעלים גדולות ומלאות ציפייה, אך במציאות בה מאחורי אולם התיאטרון עומדים ביתנים ניידים מלאים בתמונות של חטופים התסריט הכואב מוחק כל זיכרון שמגיע מלפני השבת השחורה וההצגה מקבלת התייחסות אחרת שמחייבת כל אחד ואחת מאיתנו לראות את האחר ולקבל אותו.
אם כי זו לא הפעם הראשונה ששפירא מגלם את דמות הגבר חסר הרגישות והאכפתיות. מצ'ואיסט טיפוסי המנצל את סביבתו לטובתו בלבד ופועל מתוך יצר הרסני. אך הפעם גם הבמה של הקאמרי רעדה - המילים הקשות, היחס המבחיל לשונה בחברה והיעדר קבלתו מספרים בצער עמוק את סיפור חיינו. לצד זאת קשה להתעלם מהתהליך שעובר צ׳ארלי בהצגה - הגבר היהיר שמעמיד את עצמו במרכז ובוחר לכעוס על מר גורלו מהווה דמות שטוחה שהעומקים שלה מסתתרים מאחורי יהירות אגרסיבית אך בהמשך הופך לאיש משפחה שמקשיב לבקשות בת הזוג שלו ומתרגש להכניס לחייו המורכבים את אחיו בעל הצרכים המיוחדים. החיבור של שפירא לדמות לא רק מייצג תהליך עמוק של התכנסות והבנה של השונה אלא מבטא את היכולת שלנו לסלוח ולהכיר בשדים שנוכחים אצל כל אחד ואחת מאיתנו.
בדקות הראשונות של ההצגה נכנסו מאחרים. הציפייה שיכנסו בשקט מופתי ולא יפריעו לסדר התקין של ההצגה אך לא כך היה ואילו אחת מהצופות אף הקימה מהומה. "התיישבתם במקומות שלנו" אמרה בקול חסר בושה. "הבן שלי כבד ראייה אני מבקשת מכם לקום", חזרה ואמרה מספר פעמים. מעט אירוני ואולי זאת עננת הקארמה שמרחפת מעל כולנו אבל "מה שבטוח" (כפי שאומרת דמותו של בנדק לאורך ההצגה) – השיעור שלנו כחברה מתרחש לנגד עיננו כל יום ביומו, כל שעה וכל דקה אנחנו רק צריכים להפנות את תשומת הלב. "הוא אוטיסט? מפגר? בעל צרכים מיוחדים?". כל אלו נשאלות בהצגה ולכם יש את הבחירה איך לקרוא לו, רק בבקשה אל תשאירו אותו לבד ותלכו לצפות בהצגה אם לא בשבילכם אז בשביל שלמות החברה.