דבר נורא אירע בנמל התעופה של מינכן ב-10 בפברואר 70' כאשר כוכבת התיאטרון חנה מרון, מנוסעי טיסת אל על, חוותה שם פציעה קשה מסכנת חיים מהתקפת מחבלים בדרכה למבחן-בד בלונדון לסרט "כנר על הגג"- ושלושת ילדיה, שנותרו בארץ, לא ידעו בתחילה דבר על כך. "לא סיפרו לנו, כי לא ידעו איפה היא - וחשבו שאולי היא מתה; רק למחרת בבוקר בא אלינו דוד שלנו וסיפר לי ולאחיותיי, עפרה ודפנה, מה קרה", מעיד בנה הבכור, אמנון רכטר, המייצג את משפחתו עם אחותו עפרה בפרק נוסף בסדרת "הבלתי חשובים" בשידורי כאן 11, ב-29 החודש.
"כילד בן 11 קיבלתי את מה שהדוד סיפר בסוג של ריחוק, התגובה שלי לגבי הפציעה הייתה מאופקת ובהדחקה", נזכר רכטר. "לא היו התפרקות או התפרצות בבכי. זאת, אולי בגלל שלא כל כך הבנתי את משמעות מה שסיפר הדוד. הייתי מבולבל ולא בדיוק ידעתי איך להגיב".
שלושת ילדיה של מרון נשארו בביתם בהרצליה עם מטפלת לאחר שאביהם, האדריכל יעקב רכטר, טס בו ביום לגרמניה, לסעוד את רעייתו. והילדים? - "אני לא זוכר ששוחחנו עם אמא לפני שחזרה לארץ", כך רכטר. "הקשר בינינו היה דרך הקלטות ומכתבים. מהם לא הבנו את חומרת הפציעה שלה, שעוררה בארץ גל של דאגה לגורלה. אולי כדי להגן עלינו לא סיפרו לנו הכל".
"זה היה אירוע היסטרי לגמרי, כשהמונים המתינו לה. אני לא זוכר אם לנו, ילדיה, היה מקום בכך, כשזה היה אירוע של כולם ולא ניתן לנו להתחבק איתה בשדה התעופה. ראינו אותה צולעת ונעזרת במקל, חלשה וחיוורת, אך לא הבחנו באין-רגל. אחרי כמה ימים אחרי היא הראתה לנו בעדינות את הפרוטזות, שלהן נתנה שמות מצחיקים, נדמה לי כריסטינה ו-וילהלמינה. זאת,כשברוב חוכמתה מתוך רצון לייצר נורמליזציה של הדבר הזה כדי להימנע ממיתוס מבהיל".
"בהחלט! אמנם לא היו לנו שיחות עומק בנושא הזה, אבל זה היה מאוד ברור, שהיא בתהליך של שיקום ומלאת אנרגיה וכוח להתקדם בחייה ולא לשקוע בפציעה שלה".
"בכל זאת, הייתי בגנרלית או באחת ההצגות".
"לא יודע. זה לא היה משהו שהשפיע עלי, בוא נאמר ככה. כשאתה נולד על הבמה בערך ומגיל אפס אתה מסתובב מאחורי הקלעים של הקאמרי, שאותם, עם כל המבוכים שם הכרתי כאת כף ידי ורואה כל הזמן חזרות והצגות, זה בדי.אן.איי שלך להבדיל בין הפרסונה לבין הדמות. הייתי גאה לראות את אמא שלי עושה על הבמה תפקיד מדהים, כשעם כל הכבוד לשחקניות האחרות לא ראיתי שחקנית שהתקרבה לרמה שלה ולעוצמה שהפגינה, בוודאי ב'מדיאה'".
"נהניתי מכך ששחקנים כמו וישינסקי, חלפי ושמעון בר המקסימים הקדישו לי תשומת-לב. כן, במיוחד וישינסקי. הוא היה מכיל ועוטף, גם מלביש אותי בתלבושות של השחקנים עם חרבות, כך שהיה כיף לשחק איתו".
"איזו שאלה! אפילו השתתפה באירועים של הכיתה שבה למדתי. לגמרי!"
"לא נטיתי לזה, גם לא לזה, אלא למוזיקה, בהתחלה רוק מתקדם וג'ז, אחר כך מוזיקה קלאסית . ניגנתי פסנתר וקלרנית, אבל לא טוב. העדפתי להיות מוזיקאי חובב ולהשקיע באדריכלות".
"כחייל באותו זמן זה לא היה בראש מעייניי, אבל בהמשך הערכתי אותה על היכולה לומר שהיא לא רוצה יותר בנוחות של הקביעות, שבה ראתה סטגנציה ומשהו שמתנגד לאמנות. "אני רוצה להרגיש את האש וללכת למקומות אחרים, גם לחיות את הסכנה של המקצוע', היא אמרה ואפילו שיחקה בגרמניה בהצגת 'נשות טרויה' בגרמנית בוופרטאל, שם היה אחד התיאטראות החשובים באירופה. חוויה מרגשת במיוחד הייתה לי כשבגיל 89 היא שיחקה בהצגת 'אורזי מזוודות' של חנוך לוין (בתפקיד מדהים של מילה אחת! - י.ב-א) באולם החדש של הקאמרי, שאני תכננתי אותו".
"אכן, היה תסכול מסוים, כשבראש ובראשונה היא הייתה אשת-תיאטרון, גם אם מאוד אהבה טלוויזיה וקולנוע, שממנו לא הגיעו אליה יותר הצעות לתפקידים והצרה על כך שהתיאטרון לא היה נגיש לכולם. כשקראו לעברה 'פ-תו-ח-פ-תו-ח!', זה החמיא לה ועצבן אותה בעת ובעונה אחת".
"היא אהבה לבלות איתי בקפה 'נחמה וחצי', גם עם הנכדים אלמה ושאולי והייתה מוקפת בחבר'ה צעירים, ביניהם נתן סלור, נכדו של אלתרמן. לא רק שהיא נשארה צעירה עד יומה האחרון, אלא היו לה גם בשנתה ה-90 תוכניות להופיע בעוד הצגות, כשהיא השקיעה מזמנה בחיפוש אחר מחזות".
"נכון והיא הייתה קול של שפיות בכל הנוגע לנושא דו הקיום עם הפלסטינים, שבו הייתה קול מאוד-מאוד אמיץ. היא הייתה כחברה וכמעריצה של שולמית אלוני מאוד אקטיביסטית בשמאל אחרי שנפצעה מהתקפת מחבלים ולא לפני, מתוך אמונה שדווקא בשל פציעתה לא יהיו יותר התקפות כאלה".
"אני חושב שהיא הייתה רוצה שיזכרו אותה כאשה עילוי בתיאטרון, בעלת אומץ מוסרי, שלמעטים היה כמותו".
התרעות פיקוד העורף