ב־7 באוקטובר היה הכוריאוגרף והרקדן הבינלאומי עודד רונן בביתו ביפו, וכמו כולם צפה בדיווחים בטלוויזיה. “במשך 18 השעות הראשונות הייתי בהלם מטורף והייתי צמוד לחדשות, ראיתי את האנשים מתראיינים לדני קושמרו מהממ"ד ומהשיחים ולא האמנתי שדבר כזה קורה", הוא אומר. “הישיבה הפסיבית גמרה אותי אז למחרת התנדבתי בקיפול חיתולים ויום אחרי זה הגעתי למתחם אקספו בתל אביב, פגשתי את פרופ’ קרין נהון (ראשת מערך הנעדרים של ‘אחים לנשק’) והצעתי לסייע לה בחמ"ל הנעדרים שבדיוק הוקם".
לישראל ירד האסימון: משוואת הבלהות שתדחוק את נסראללה מעבר לליטני
"העבודה שלנו הייתה מול כוחות הביטחון כדי לנסות לפענח מה קרה לאלפי האנשים שהיו באותו בוקר בעוטף, במסיבה וביישובים. עמדתי בראש צוות מקרים מיוחדים בחמ"ל הנעדרים ועבדו איתי 35 איש שעמלו סביב השעון למען המטרה הזו. החמ"ל הזה היה אור קטן ועקבי שמורכב מאנשים שמוכנים לפצוע את עצמם יום-יום כדי שלאחרים תהיה ודאות, וזה הדבר הכי יפה בעולם ברמה האנושית".
ספר על החוויה
“השבר הכה בכל יום נתון פעמים רבות. בכל פעם שגילינו חטוף חדש, משפחה שנרצחה, נעדרים שהתאדו מעל פני האדמה או כשמשפחות נעדרים הגיעו לחמ"ל כי אף אחד לא יצר עמן קשר. בכל סיפור שטיפלנו בו היה מישהו שזועק לעזרה ללא אף אחד שמגיע. בכל פעם שגילינו חדשות – הלב התרסק. רגע של תחושת אפסיות ולאחריו חזרה מיד למחקר, מאחר שמספר הנעדרים האדיר האפיל על מספר המתנדבים".
“אל מול אוזלת היד של המערכות, העבודה בחמ"ל נטעה תקווה, דקיקה אומנם, אבל עקבית. בצוות שלי היו כאלה שבמהלך משמרת התבשרו על זיהוי גופות חבריהם. הרוח בחמ"ל הייתה ‘זה במקרה אתם אבל זה יכול היה גם להיות אני’. כשהייתי בקרבת המשפחה שלי או חברים, הם נראו לי בול כמו התמונות שמולן הייתי כל היום, של צעירים ומשפחות שנרצחו. שמחים, יפים, חיים את החיים במלואם".
“הטראומה לא רק שלנו"
במקביל להתנדבותו בחמ"ל, ביים רונן והפיק עצמאית (בעזרת תרומה של עמותת קרן בק) את סרטון האנימציה They Are Us שנועד לחשוף לעולם את מהלך האירועים של הטבח במסיבה ברעים ולהעלות מודעות לשחרור החטופים, וכן ביים את הטקס המרכזי של יום האבל האזרחי בהיכל התרבות בתל אביב במלאת חודש לטבח.
את החוויות שעבר בחמ"ל הוא תרגם ליצירתו החדשה - “הנעדרים", מופע מחול הרץ בימים אלה בגרמניה ומבוצע על ידי להקת הבלט של תיאטרון העיר אולם (Ulm). “שוחחתי עם הלהקה לגבי יצירה שהתחייבתי ליצור, אבל כשקרה מה שקרה ב־7 באוקטובר, לא ראיתי איך אוכל לעזוב את המשפחות שעדיין טיפלתי בהן", הוא אומר. “בגרמניה הציעו שאגיע לפחות זמן משסוכם ושהיצירה תשקף משהו ממה שקורה כאן. אז נסעתי, החלו החזרות והייתה לי תקווה שהעבודה עם רקדנים תפתח פתח כלשהו".
"במהלך התהליך השתחררו מעזה חטופים שהיו בטיפולנו, ילדים שגילינו כחטופים, גם כאלה שבני משפחותיהם עדיין שם. הייתי חוזר לדירה השכורה מפורק, מנסה להחזיק את עצמי מול הרקדנים, לפעמים מצליח ולפעמים נכשל. הרקדנים התגלו כאנשים גדולי לב, אמיצים מספיק ללכת לעומק הנפש ולמקומות האפלים ביותר. הם צללו לתוך המציאות שלנו ולקחו את זה למקום שלהם. כך זה הפך לדבר השייך לכולם. בדרכם המיוחדת הם הביאו ליצירה תחושה של שותפות גורל הזהה לזו שהייתה בחמ"ל. אל מול תחושת הלבד שאנחנו חווים כמדינה, מתברר שהטראומה היא לא רק שלנו. הטבח קרה לכולנו, לכל אדם חופשי בעולם".
ספר על תהליך העבודה
“עבדתי על היצירה הזו כחודשיים וחברי הלהקה ממש ניכסו את הסיפור לעצמם: הם לקחו את החוויות שלי, את התמונות שלי מהחמ"ל, את השיחות שהקלטתי עם ניצולים, את התמונות מכיכר החטופים, והכניסו לתוך העבודה ברמות העמוקות ביותר. הבנתי שאם הם מצליחים להתחבר לזה ככה, אז עוד אנשים יתחברו לזה כי זה לא הסיפור של ישראל אלא זה סיפור שנוגע לכולם".
יש סמליות בזה שההצגה מוצגת בגרמניה?
“יש סמליות בזה שגרמניה כל כך אוהדת את ישראל. מתחילת המלחמה היא הייתה בעדנו יותר ממדינות אחרות, אז אני מאוד גאה שזה מוצג דווקא שם. יש בזה גם כוכבית כי הכל ‘נוזלי’, והמלחמה גובה חיים של המון פלסטינים וזה יכול להתהפך עלינו ברגע. כלומר התמיכה שהייתה לנו בימים הראשונים היא לא התמיכה של היום, אז אני אף פעם לא נתלה בזה כמשהו קבוע כי אני יודע שזה יכול להתהפך כמו בארצות הברית".
על הבמה, מלבד קטעי המחול, מוצגים גם קטעי חדשות מה־7 באוקטובר באדיבות N12 ושיחות מוקלטות שקיים רונן מהחמ"ל ועם בני משפחתו. את המוזיקה יצר המוזיקאי הישראלי רונן קוזוקרו המתגורר בלונדון ומשתף פעולה עם רונן במספר יצירות. “הטסתי את רונן לגרמניה ויחד עם הרקדנים יצרנו פסקול מלחמתי וחרדתי עם צלילים שמזכירים אזעקה לצד צלילים של תקווה, אנושיות ודפיקות לב. הפסקול מצליח להביא ממש את החוויה הישראלית המלאה, כולל הסתירה שבין להיות בחמ"ל ולהיחשף לעדויות של רצח, אונס וחטיפות, ובין האחווה האנושית, אדם לאדם גב, שזה הלב והדנ"א של החברה שלנו. רונן הצליח להעביר את זה דרך המוזיקה".
היצירה, שתוצג בגרמניה עד אפריל, זוכה להצלחה מסחררת, כשכל הכרטיסים למופעים הקרובים אזלו והביקורות מהללות ומשבחות את עוצמתה. “המסר שרציתי להעביר הוא שהאנושיות כלפי אדם זר היא הדבר החזק ביותר שאפשר להגיע אליו", מסביר רונן. “אומנם היצירה מתארת אזרחים ישראלים החוקרים מה קרה לאזרחים ישראלים אחרים, אבל אנושיות כזו חזקה תהיה יותר גדולה מהטרגדיה שלנו, ואני מקווה שיום אחד היא תביא ליחסי שכנות עם הסובבים אותנו".
איך אתה מסביר את ההצלחה?
"באופן מודע התרחקתי מניכוס הטבח רק לישראל. אני חושב שזה מזיק לנו בהסברה, ומאמין שכשאנשים בחו"ל יפחדו שזה יקרה להם, לילדים שלהם ובבתים שלהם, אז נתחיל לקבל הזדהות מהעולם. כל עוד אנחנו ממשיכים ללכת על הנרטיב האנטישמי ושהטרגדיה היא רק שלנו כישראלים, לא ננצח בהסברה כיוון שהטרגדיה בצד השני כרגע גדולה מאוד, ואנחנו רוצים שהעולם יבין שהוכרזה מלחמה על העולם החופשי, לא על ישראל, בדיוק כמו ב’אסון התאומים’".