“פגשתי אז בחורה עם קסם אישי עצום ועם שיער ארוך־ארוך שחזרה מקליפורניה, שם חברה ל'נערי הפרחים' ובאולפני הרדיו בלטה בשונות שלה לעומת הנוף האנושי שסביבה", מספר יואב גינאי, שהיה בנעוריו מכתבי "קול ישראל" לנוער, על שמירה אימבר של אז. “אני זוכר אותה מהימים ההם כלוחמת דווקאית שבדקה גבולות כל הזמן, מאוד משוחררת, שרה וזמזמה את השירים תוך כדי השמעתם ומדברת בחופשיות".
אכן, בלי “הרי"ש המתגלגלת", שאפיינה במשך תקופה את דרכה של אימבר כקריינית, מפתיע גינאי, ידידה הוותיק מהרדיו, במחזה שכתב על אודותיה - “מפי שמירה אימבר" - ויוצג לראשונה שנה וחצי אחרי מותה - ב"תיאטרונטו", פסטיבל הצגות היחיד שייפתח רשמית מחרתיים ביפו העתיקה. כך מתווסף מעתה לשלל תאריו של גינאי, ככתוב בערך שלו בוויקיפדיה - שדר רדיו וטלוויזיה, פזמונאי, חוקר תרבות, מנחה, עורך ומתרגם - גם התואר “מחזאי". איך זה קורה לו?
“ברגע ששמירה שלחה הודעה בוואטסאפ לקבוצות החברים שלה שהיא הולכת לסיים את חייה בשלווה ובנחת, כדבריה, כמי שהכיר את שמירה מאז נעוריו ב'קול ישראל' ושמר על ידידות איתה לאורך כל השנים, הרמתי אליה מיד טלפון", הוא משחזר. "אז היא אמרה לי: ‘אני הולכת לעשות את זה ממש בקרוב ואני רוצה שתבוא לבקר אותי'".
"כשהגבתי שאשמח, הוסיפה: ‘אני רוצה שתקליט אותי, בוא עם מכשיר הקלטה'. זה היה מהרגע להרגע. גייסתי את ענבל גזית מגלי צה"ל שהצטרפה אליי עם המכשיר. כשהגענו אליה, לדיור המוגן בגני תקווה שבו חייתה בשנותיה האחרונות, וניסיתי להבין למה היה חשוב לה כל כך להתראיין, היא השיבה שברצונה להעביר את המסר שיש הליך המאפשר לחולים סופניים לסיים את חייהם בארץ אם רצונם בכך, ולא צריך לנסוע לחו"ל בשביל זה. זאת, בהתאם לחוק ‘הנוטה למות', בתהליך הומני ונכון למי שסובל".
"בנוסף היא סיפרה את סיפור חייה מילדותה בתל אביב ומהיותה נערת פרחים בקליפורניה של שנות ה־60, דרך לימודי תיאטרון והיותה הישראלית היחידה מבין משתתפי ‘שיער' הישראלי שהסכימה להתפשט ועד לקריירה הממושכת שלה ברדיו עם כל השערוריות שהתלוו לכך".
"אגב, היחס שלה כלפי הדמות הזאת היה דו־ערכי. מצד אחד התהדרה בה, מצד שני זה קצת העיק עליה, היא אפילו יצאה באיזה שלב נגד 'התקווה', בטענה שההמנון הזה לא מתאים לכל תושבי המדינה. מצד שני בראיון היא אמרה עוד שהגם שהיא איננה מאמינה בעולם הבא, לו זה היה אפשרי, יכול היה לה להיות מעניין לפגוש את הדוד".
בהצגה, בבימויו של אלון אופיר, מגלמת השחקנית מרב גרובר את דמותה של שמירה, ולדברי בנותיה, זו השחקנית שאמן הכי אהבה. “איך לא, גם מרב עושה מה שבראש שלה, כשאף עברה לגור במצפה רמון, על שפת המדבר", מעיר גינאי. “אין מילים על מרב, שחקנית שמדהים איך שהיא נכנסת לדמות ועושה את זה פנטסטי".
“הגם שהצטיירנו כמתחרים, שמרנו לאורך הזמן על קשר טוב ושיתפנו פעולה בכל מיני מיזמים. מאוד חיבבתי את מולי ואף הייתה בינינו סוג של ידידות. התוכנית שאני מגיש שנים היא כבר חלק מהד.נ.א שלי, חלק ממני. מבחינתי, לתוכנית יש חשיבות גדולה בגלל שהיא מתייחסת לתרבות בצורה מעמיקה ועם הרבה כבוד, לעומת תוכניות שגורמות לי להצטמרר לנוכח השגיאות שיש בהן ומהחורים בהשכלה שמפגינים המנחים שלהן, מה שלא קיים בתוכניות מקבילות בחו"ל".
גינאי, 65, ששם משפחתו המקורי היה גיני והוא עברת לשם נהר, המוזכר בספרים החיצוניים, נולד וגדל בירושלים למשפחה שמצד אמו שורשיה משתרגים עד גירוש ספרד. סבו נספה בשואה לאחר שירד לצרפת. אביו המנוח היה אדריכל ואמו, בת ה־92 כעת, עבדה בשירות הממשלתי. ילדותו עברה עליו בנוף אנושי רב־דתי בצמוד לפסי הרכבת שחצו את שכונת בקעה של אז.
ה"קריירה המוזיקלית" שלו הסתיימה בגיל 5, כשהשתחרר מהמורה הרוסייה שנהגה להכות על קצות האצבעות. תחליף לכך מצא בצפיית אין־קץ בסרטים בבתי הקולנוע של קרוביו, “שם צפיתי עשרות פעמים ב'צלילי המוזיקה', מה שעשה לי חשק להיות שחקן והביא אותי לשחק בתיאטרון נוער בעיר".
גינאי דאז חלם עם חבר ילדותו, איל שני, על קולנוע, אך במקום להיות קלינט איסטווד, נקשר גורלו ברדיו מאז שבגיל 14 החל להשתתף בתוכניות "קול ישראל" לנוער ככתב, “כשהאולפנים בהלני המלכה היו לי לבית שני". הוא תקע שם יתד לאחר שירות צבאי כמש"ק חינוך בשריון. לאחר שפתח בתוכניות לחו"ל, מצא את מקומו במחלקת הבידור, שם נשאר.
זה היה גורלי מבחינתו. “כששמעתי שהתפנה מקום במחלקה בתל אביב, עברתי לשם ובמשך 15 שנה הייתי בחדר אחד עם אהוד מנור", הוא משחזר. “זאת הייתה בשבילי מתנה גדולה ביותר להיות עם איש כה רבגוני, בעל מוטת כנפיים רחבה בתחומי התרבות, שבשבילי היה אוניברסיטה שלא יכולתי לקבל בשום מקום אחר".
"אבל כעבור ארבע שנים, כשצביקה ואני יצאנו לאירוויזיון שנערך בטאלין שבאסטוניה ובו שרית חדד ייצגה את ישראל בשיר ‘נדליק ביחד נר', היה קשה מבחינה ביטחונית, אם כי לא כמו באירוויזיון 2010. אז עמדתי בראש המשלחת הישראלית לאוסלו, שם שר הראל סקעת את ‘מילים'. השיא היה כשמישהו התפרץ לבמה והתחיל לרקוד עם דגל פלסטין. הסכמנו להופיע רק כשהבמה הוקפה באנשי ביטחון".
התרעות פיקוד העורף