קראתי פעם שכאשר אנשים צופים במחזמר, המדדים החיוניים שלהם מסתנכרנים, ככה שלמשך פרק זמן של שעתיים, ישנה בועה שבה כל מי שיושב בקהל נושם ופועם באותו קצב. וכך בדיוק היה הערב, הוא לא היה אסקפיסטי במובן הטהור של המילה, העצב הלאומי והמיאוס מהשחיתות השלטונית וכמובן האפשרות לאזעקות באמצע הערב, עמדו כל הזמן ברקע, אבל חווינו אותם יחד, בתוך בועה צפופה באולם קטן מתחת לאדמה.
בכלל, קשה מאוד להשתלב בדינמיקה של שלושה אחים, שכל אחד מהם אישיות. למזלו, הם עשו עבודה מאוד יעילה בלווסת אחד את השני. כאשר רפי - בנו הבכור של קישון שגם מציג בשנים האחרונות מופע לזכר אביו, הפליג בתיאורים והשתלט על הדיון, הקניטו אותו אחיו "האנשים רוצים ללכת הביתה מתישהו".
השיח ביניהם, אוהב ונוסטלגי אך גם משתוקק לקרבה שלא הייתה (עמיר התריע בפנינו, לא להיות עצובים כשהוא מספר על החוסר של אביו בילדותו, שהיה עסוק ב"פילגש" שלו - הכתיבה), ואיפשר הצצה נוגעת ללב לאדם שהיה מאחורי האגדה: ניצול שואה שכמעט ולא דיבר על החוויות שעבר, אך שמע את הנאומים של היטלר בכל נסיעה ("זה היה בספוטיפיי שלנו, חשבתי שזה ככה אצל כל הילדים", סיפרה רננה), אנרכיסט שבז לסמכות ואב מתוסכל על שילדיו לא באים לבקר אותו - אך אף פעם אין לו דקה אליהם.
התרעות פיקוד העורף