שחקנית ולבמאית דלית מילשטיין (50), ממייסדות תיאטרון "נוצר", יש משפחה יצירתית במיוחד. אמה, שפרה מילשטיין (75), היא שחקנית רב־גונית עם רזומה מפה ועד הודעה חדשה. אביה, ההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין, הוא נצר למשפחת רחל המשוררת (משפחות בלובשטיין ומנדלשטם (וענפים נוספים, המשתרגים עד לרב מנדלשטם, הרב הראשי של קייב ולבנו, מקס עמנואל מנדלשטם (1839־1912), הסטודנט היהודי הראשון לרפואה ברוסיה של
המאה־ 19 ומנהיג "חובבי ציון". אחותו, סופיה, היא אמה של רחל המשוררת.
 

גם דלית, פצצת אנרגיה ופרפקציוניסטית חסרת תקנה, התברכה באותהגנטיקה פורצת דרך. "ברכילות המשפחתית שלנו מדברים על קו אופי שעובר מרחל, דרך סבתא שלי ואבא שלי, שמחבר בתוכו נפש יצירתית, לצד התנהגות לאסימפטית ועקשנות", מחייכת מילשטיין.
 
מתברר שהגנטיקה הנ"ל לא דילגה גo מעל אם המשפחה, שפרה מילשטיין (בן דוד במקור), שהמירה לימודי ספרות עברית ויוונית מסודרים במשחק ותיאטרון, בעקבות טקסט ששלחה לה ב־1966 הבמאית עדנה שביט, "את ואני והמלחמה הבאה", של "בחור לא מוכר" בשם חנוך לוין. "קראתי ולא ישנתי כל הלילה", משחזרת שפרה ונזכרת בתקופה הראשונה של ההצגה, טרם מלחמת ששת הימים, עם מסרים אנטי־מלחמתיים בוטים שהיו "כבדים" על מערכת
העיכול הפטריוטית.
 
"פשוט היה פחד לעלות על הבמה", מתמצתת מילשטיין את חווית החיים תחת שלטון הפחד. מפגש אקראי נוסף עם הבמאי הבריטי מייקל אלפרדס, שביים את "אלף לילה ולילה" בתיאטרון "בימות", פילס לה את הדרך להבימה, לתיאטרון ילדים ונוער, ולתפקיד בלתי נשכח ב"משרתם של שני אדונים" בחאן הירושלמי. למעט תיאטרון באר שבע, התגלגלה מילשטיין האם בכל התיאטראות הרפרטואריים בארץ. בין היתר, שיחקה ב"מלכוד 22 ", "האידיוט" ו"אורזי המזוודות".
 
במקביל החליפה שפרה את ציפי פינס כמורה ומנהלת מגמת תיאטרון בתלמה ילין. "בניתי שם מגמה חדשה, מתוך רצון ללמד את הילדים להיות סקרנים ואנשי תרבות ואמנות ממעלה ראשונה", טופחת לעצמה מילשטיין על הכתף, ומונה נסלי ברדה, אודי בן משה ורוני פינקוביץ'- בין תלמידיה הרבים. 

מעל כל הנ"ל זוכרת מילשטיין את תיאטרון הפרינג' כחוויה האופטימלית והמקסימלית. "בלי פרינג' כמו שצריך, אין תיאטרון כמו שצריך. ובניגוד לרפרטוארי, שבו צריך להתחשב בקהל ולהיענות לתכתיבי הממסד, הפרינג' הוא המצע של מחזאים ויוצרים צעירים, כי שם אתה יכול לעשות ניסיונות, להעז ולומר את דברים הכי חשובים והכי בוטים. מקסימום לא תקבל כסף, הרי גם ככה אתה לא מקבל", היא מוסיפה בציניות. 

דלית למדה בתלמה ילין כשאמה ניהלה שם. "אני לא חושבת שעודדתי אותה, אבל היא בהחלט גדלה בתיאטרון ותמיד ראתה הצגות", משחזרת שפרה, שגם בתה השנייה, תמר מילשטיין, עסקה בתיאטרון ואמנות לפני שפרשה עם משפחתה להיות חלוצה בקיבוץ בנגב.


מלחמה בלי הפסקה. מתוך "הר". צילום: ניקול דה קסטרו, יח"צ

 אולם הגנרטורים ברידינג 

שפרה נזכרת בחיוך כיצד דלית, בתה הקטנה, הייתה מקללת במקוריות את חבריה לגן ולבית הספר: "הלוואי שאמא שלך תהיה שחקנית". מאז הדברים השתנו אצל דלית, ויחד עם אבישי מילשטיין) אין קשר משפחתי ידוע (שלמד איתה בניסן נתיב, הקימו ב־1991 תיאטרון חדשני, בעיקר כדי שיוכלו להגיד חופשי על הבר כל מה שיש להם.
 
"אבישי בדיוק חזר מגרמניה, אחרי שהשיג זכויות של המחזאי אדוארד, שפרה הצטרפה וכך החל תיאטרון 'נוצר', עם הפקת ענק באולם הגנרטורים ברידינג.
הפקה שרק פרינג' יכול לעשות", משחזרת דלית, הממשיכה לעוף על כנפי דמיונה. על כל הקשיים שמציב תיאטרון עצמאי וניסיוני, מפצה היתרון של הקשר האישי והמשפחתי הזה, שמנהל את "נוצר", בדומה לתיאטרון "קליפה", "תמונע" ותיאטרוני פרינג' נוספים. "אנחנו עובדים מאוד קשה ומקבלים מעט מאוד. לכן זה יתרון עצום שאנשים קרובים אחד לשני, מעבר לקשרי העבודה" מוסיפה דלית.
 
הכי רחוק שאפשר
 
בשונה מאנסמבלים ותיאטראות רבים אחרים, תיאטרון "נוצר" מתחדש ומשתנה כל הזמן, וכמו זיקית, מתאים עצמו גם לחללים השונים שבהם נדד, מיפו לכפר אז"ר, ומשם לחוף המבטחים בבת ים, שם פתחו למענם מחסני חירום ענקיים, שהפכו למתחם עם פוטנציאל תיאטרלי עצום, המאפשר ליוצרים להעז עם אמירה משלהם וללכת איתה הכי רחוק שאפשר.
 
"התיאטרון בארץ מרגיל את הקהל לדברים סכריניים, ותיאטרון גרוע הוא סבל הרבה יותר נורא מסרט גרוע או ספר גרוע. התיאטרון שלנו מתעניין כל הזמן, חוקר ונאבק על המקום של תיאטרון בחברה, ובגיבוש זהותו", מוסיפה דלית. "גם החיבוק העירוני לו הם זוכים (ראש העיר לשעבר שלומי לחיאני, המנכ"ל ארז פודמסקי ומחזיקת תיק החינוך, אסתר פירון (נתן דחיפה גדולה לתיאטרון, שתמיד עורך הפקות גדולות ומורכבות, ויחד עם המוזיאון המקומי והמרכז לכוראוגרפיה, הופכת בת ים מפרבר שינה למרכז תרבות תוסס בפוטנציה.
 
ועם כל הכבוד לפרינג', לאוונגרד, לפריצת דרכים, אמירות בוטות וגיבושי זהות, המילשטייניות לא שוכחות שבשורה התחתונה צריך גם להגיע ולגעת בקהל.
"זה אומנם לא תיאטרון קהילתי, אבל לקח על עצמו ללמד קהל מה זה תיאטרון, והוא עוסק בכל הדברים שמציקים במדינה שלנו, כמו המלחמה האינסופית, בעיות חברתיות ועוד, ומביא קהל שלא ראה בחיים תיאטרון" גאה דלית.
 
כך גם שתי ההפקות החדשות של התיאטרון, "רכוש נטוש" מאת שולמית לפיד שביימה שפרה מילשטיין, המציג באותנטיות את החברה הישראלית, את העוני, הדרת הנשים והשולים הסהרוריים של החברה הישראלית; ומחזה פיוטי ואינטליגנטי במיוחד, "הר", מאת ירון אדלשטיין ודלית, שגם ביימה.
 
"הר" מציע חוויה תיאטרלית סוחפת, מרגשת ומצחיקה בהשראת האתוס של אריאל שרון ויחידה 101, על חמישה גברים ו"גיבורים", הלכודים בקרבות אבודים ובמלחמה בלתי נגמרת, המחפשים נואשות אחר מנהיג וגאולה במרחב עוין ומנוכר. המרחב העצום שמציע חלל התיאטרון מנוצל בחוכמה ומשרת את אווירת הטרגדיה היוונית הנ"ל, המעמידה שוב בסימן שאלה את יעילותן של מלחמות היהודים. 

"הר". 22.1 . חמישי, 20:30 , תיאטרון "נוצר", האנגר 1, הקוממיות פינת יצחק נפחא, בת ים.