עוד מעט בחירות. הסיאוב שאחז בכנפי הפוליטיקה מעורר בקרב הציבור תגובות שונות ומשונות. את אחת מהמקוריות שבהן ניתן לראות ב"דמונקרטיה", דמוקרטיה של השטן, תערוכה של פיסול קרמי שמציגה הפסלת תמר איתן עד סוף השבוע הבא, 22.2, באכסדרת התיאטרון הקאמרי בת"א.
 

איתן כבר איננה בגיל של טיפוס על מתרסים, אבל מצליפה באמצעות פסליה עשירי ההבעה. ״חד וחלק אני מציגה תערוכת מחאה, אם כי כמו בכל התערוכות שלי יש גם הפעם טיפת הומור, שהוא התקווה שיש לנו״, מצהירה הפסלת, שדי בהעפת מבט אל שמות תערוכותיה האחרונות, כמו ״פרלמנט. הכל דיבורים״, ״גלגולו של חזון״ ו״המה לא יהיו לי לפה״, כדי להבין לאן נושבת אצלה הרוח.
 

נגד מי את מוחה?

״נגד הממשלה וכל מה שמתקשר לפוליטיקה. כשאני אומרת 'וישמן ישורון ויבעט', כוונתי לא לאדם מסוים, אלא לאידיאולוגיה של הממשלה שאני מתנגדת לה. אני מוחה נגד הכפייה הדתית והערגה למלחמה עם איראן כדי להוכיח את הכוח הצבאי שלנו. דברו שלום. כן, גם עם הערבים. אין דבר כזה שהם מסרבים. כמו בוותיקן, צריך לשבת איתם עד שיצא עשן לבן״.
 

תמר איתן מדברת מהמיית ליבה. אשה מדהימה. בראשית החודש הבא תחגוג את יום הולדתה ה-96 (!) וגילה כלל וכלל איננו ניכר בה. דיבורה צלול וחד עם אמירות אירוניות בין המשפטים. ״תראה איך הם מדסקסים פוליטיקה ומקטרים״, היא מצביעה על הדמויות הניבטות מפסלי החמר שהיא מציגה בתערוכת הקבע שלה במרפסת הפתוחה ורחבת הידיים של בית האבות הירושלמי שבו היא מתגוררת, בדיוק מול משכן הנשיא. שם ובסטודיו שלה ברמת אשכול היא ממשיכה ליצור כרגיל. ״רק שבשנים האחרונות עוזרים לי להרים את הפסלים ולהכניס אותם לתנור״.


פסלים של תמר איתן. צילום: מירי צחי 
 

איתן נולדה ב-1919 בלודז' שבפולין. בת חמש הייתה כשעלתה ארצה עם משפחתה לתל אביב הקטנה. ״שיחקנו בחולות מול הים, כשלידינו היו עוברות שיירות של גמלים עמוסות במטען״, היא משחזרת. ״הייתי שובבה כזאת, ילדה ונערה שלא קל היה להשתלט עלי. הציונים שלי בגימנסיה הרצליה לא היו הכי טובים ורצו להשאיר אותי כיתה. אבא שלי, שחשש שאצא לתרבות רעה וראה אותי עוסקת באמנות של חיתוכי נייר וציור בטוש על זכוכית, שלח אותי ללמוד בבצלאל החדש״.


היא למדה שם פיסול מזאב בן-צבי, אגדה בפיסול הארץ ישראלי, וציור מהצייר הנודע מרדכי ארדון. בהמשך יצאה ללמוד ב״בוזאר״ בפריז, שם לדבריה לא התרועעה עם פרחי אמנות אחרים מהארץ. ״אני מאוד-מאוד לא חברותית״, היא מעידה על עצמה בחיוך.
 

בתקופת מלחמת העולם השנייה שירתה כשרטטת בצבא הוד מלכותו. שם הכירה את בעלה ג׳ו (יוסף) שלימים היה קצין בכיר בצה״ל. איתו הגיעה לקיבוצו, עין השופט. ״כדי שיהיה לי מקצוע במשק, לקחתי קורס תפירה״, היא מספרת. ״מה שיצא לי מזה, זה שהייתי תופרת לעצמי את כל הבגדים״.
 

בהיותם בקיבוץ, ג׳ו שלה, יליד קנדה, נקרא לצאת בשליחות לארצות הברית כחבר משלחת הרכש. ״לא אהבתי את ניו יורק״, טוענת זוגתו שניצלה את ההזדמנות כדי ללמוד שם אמנות. במלחמת העצמאות שוב שירתה כשרטטת, ״כשאז הייתי בענייני הריון״. בשנים הבאות נדדה עם בעלה בארץ, בעקבות המקומות שבהם שירת.


ב-59' הם התמקמו בבאר שבע והשתלבו באווירה החלוצית שהייתה אז בעיר הדרומית. איתן פתחה שם סטודיו ולימדה פיסול וקרמיקה במכללת קיי. כעבור תריסר שנים הם עברו לירושלים, שבה חתמה קבע. ״זו עיר מאוד יפה ומעניינת״, היא מציינת. ״אבל תהליך ההתחרדות שעובר עליה בכלל לא לרוחי״.
 

"אמנות צריכה לגעת בי"


יצירתה האמנותית רבת פנים. בעבר היא יצרה שטיחי קיר בטכניקת המקרמה ותמונות בד, גם פיסלה בעץ, באבן (בעיקר בבזלת) ובברונזה. זה מכבר היא מתרכזת בפיסול קרמי. ״בשנים האחרונות חזרתי אל כור מחצבתי, אל החומר (ומתכוונת לחמר - י.ב.א)״, מעידה על עצמה איתן, שמרבה להציג בתערוכות ברחבי הארץ. ״יש איזו מגיה בחומר ואי אפשר להישאר אדיש אליו. החומר הפך לכלי ביטוי לדעותי האישיות, החברתיות והפוליטיות״.
 

מה הסגולה שלך לאריכות ימים?

״חוץ מליצור בהתמדה במילה אחת - קוניאק. זה משקה נהדר. כשבא לי קוניאק אני שותה וזה עושה לי טוב. במשפחה עודדו אותי להפסיק עם זה, אבל חדלו כשהבינו שלא יעזור להם״.
 

כשאיתן אומרת משפחה, כוונתה לבתה היחידה ד״ר הגר גל, המשמשת כמרצה במכללה להכשרת מורים ע״ש דוד ילין; לחתנה, לחמשת נכדיה ולחמשת ניניה. ג׳ו שלה, שבתפקידו האחרון היה סמנכ״ל משרד הבריאות, נפטר לפני כ-30 שנה.
 

״אין כאן הרבה קסמים״, הגר מתייחסת לנעוריה הנצחיים של אמה. ״לפני הכל אמא, טפו טפו טפו, אדם בריא. היצירה האמנותית שבה היא עוסקת ללא ליאות ובאופן יומיומי, מהווה לגביה מרפא לכל דבר. כשכואב משהו, היא ניגשת ליצור והכל עובר״.
 

״מה ההבדל בין אמן לבין מתמטיקאי?״, איתן - שלדבריה נהנית מהיצירה האמנותית שלה כמו מהכנת ארוחה טובה ומסוגלת ליצור פסל אפילו ביומיים - חדה חידה. ״כשמתמטיקאי נשאל כמה ידיים יש לו, ישיב תמיד שיש לו שתיים. כששואלים אותי, אני טוענת שזה לא נכון. יכול להיות שלוש, יכול להיות ארבע, תלוי איך מסתכלים״.
 

מה דעתך על האמנות שיש כיום בארץ?

״יש ויש. הרי לא חסרים אמנים ששמים אבן ואומרים שזה פסל. זאת לא אמנות. אמנות צריכה לדבר אלי ולגעת לי בפנים״.