"בשומרו עד הרגע האחרון על מסכת יהירותו ובהצהירו בנשימתו האחרונה הצהרת נאמנות לאמונה הנאצית, סיים אדולף אייכמן את חייו על חבל התלייה, בבית הכלא המרכזי ברמלה. הוא צנח מגובה של כשני מטרים ומפרקתו נשברה. חבל התלייה פרפר אך פעם או פעמיים ועמד. כעבור שתי דקות, בשעה 11:58 לפי שעון בית הכלא, קבע רופא ממשלתי את מותו. במילותיו האחרונות, לפני שנשמטה דלת העץ מתחת לרגליו בתא הגרדום המאולתר בקומה השלישית בכלא רמלה, אמר אייכמן, כשחיוך עקום מעווה את פניו החיוורים: 'בעוד זמן קצר נתראה שוב, רבותי: כזה הוא גורל האדם...'. ברגע שהסוהר, שענב את עניבת החבל סביב צווארו, הכריז: 'מוכן!', הוסיף אייכמן בחיפזון, כחושש פן יחמיץ את השעה: 'האמנתי באלוהים כל חיי ואני מת בהאמיני בו'".

(שליח העיתונות העברית מדווח בעיתון ״דבר״, 1962)

יותר ממאה עדים וכ־1,600 מסמכים, רבים מהם בחתימת אייכמן עצמו, הציגה התביעה בפני בית המשפט בנוגע ל״פתרון הסופי של בעיית היהודים״. משפט אייכמן היה חוויה לאומית מעצבת ומכוננת של תודעת החברה הישראלית כלפי העם היהודי בכלל, וכלפי השואה בפרט. נכתבו עליו המוני ספרים ומחקרים, שכל אחד מהם מציגו מנקודת מבט אחרת ומסתמך על מקורות שונים. גם כשנדמה שהכל כבר נכתב ונאמר, כעת מתפרסם מחקר חדש של ד״ר בתיה ברוטין, ראש התוכנית להוראת השואה בחברה הישראלית במכללה האקדמית בית ברל, המתייחס גם לעדות המצוירת במשפט ומציע הסתכלות מזווית שלא נחקרה עד כה.

במשפט הוצגו 18 ציורים של ארבעה ציירים: לאו האס, פרדיננד (פליקס) בלוך, פראנצ׳ק מוריץ נאגל ויהודה בקון. רק בקון העיד בפועל. כמו כן, הוצג אלבום אחד של זופיה רוזנשטראוך (נעמי יודקביץ) הכולל 20 ציורים. הם הוצגו בשלוש עדויות בלבד, שניתנו על ידי מרדכי אנסבכר בישיבה מס' 38 שנערכה ב־12 במאי 1961, על ידי יהודה בקון בישיבה מס' 68 (7 ביוני 1961), ועל ידי ורה אלכסנדר בישיבה מס' 71 (8 ביוני 1961).

הציורים הוצגו כראיות משפטיות לכל דבר: לעתים כראיה תומכת בעדותו של העד ולפעמים כראיה משלימה לחקירתו של העד. האווירה, כך על פי העדויות ודיווחי העיתונות, הייתה טעונה מאוד. אך מהם החידושים שחושפים הציורים? מי החליט להציגם במשפט, ומה הייתה חשיבותם ותרומתם? וגם איך נקשרות היצירות למעשיו של אייכמן?

לאו האס, שירות הובלות מהיר של ה-ס.ס., גטו טרזיינשטט, 1942-1944, דיות ומגוות על נייר, תרומת הוועדה הדוקומנטרית, פראג, באמצעות זאב ועליזה שק, קיסריה.

״הסבר אפשרי להחלטה להציג ציורים כעדות משפטית מצוי בדברים שכתב התובע, גדעון האוזנר, בספרו 'משפט ירושלים'״, מסבירה ד״ר ברוטין ומצטטת, ״'כדי להביא להרשעת אייכמן, אכן די היה

לתת את רשות הדיבור לארכיונים... אבל ידעתי שאנו זקוקים ליותר מכך. אנו זקוקים לשחזור חי של אסון לאומי ואנושי בממדי ענק, גם אם השחזור יהיה רק הד קלוש למאורעות עצמם... החלטתי שהמשפט ייכון על שני עמודי תווך: ראיות בכתב ועדויות בעל פה למשפט יש גם בחינה חינוכית. הוא מרתק תשומת לב, משקף אירוע ומלמד לקח. שבעתיים כך הדבר במשפט מיוחד במינו זה. ברור היה לי כי ניתן יהיה להשיג מטרה זו ולהעביר את המידע לעם בישראל ולעולם כולו, בעיקר על ידי שחזור העובדות באמצעות דברי העדים״.

הציורים, שחלקם הושלמו במהלך השואה וחלקם עם תום המלחמה, כללו תיאורים של אירועים מגטו טרזיינשטט ואושוויץ, והיו חלק בלתי נפרד מבניית הסיפור הכולל של השואה במשפט. הם יכולים להיחשב ראיות שנכתבו בשפת האמנות, והציירים נחשבו כעדים לכל דבר, המספרים את מה שראו וחוו בלשון אמנותית.

ניתן להניח כי הקשר של אייכמן לגטו טרזיינשטט ולאושוויץ־בירקנאו היה ברור לתביעה, ולכן מעניינת העובדה שבזמן חקירת העדים התביעה לא קשרה בין הציורים, שהוגשו כמסמך משפטי, לבין מעשיו של אייכמן במקומות האלו. את החסר הזה מציג המחקר הנוכחי. ״כל ישיבה במשפט עסקה בתפקידיו ובמעשיו של אייכמן במקום ובזמן מסוים. הקונטקסט היה ברור לתביעה ולסנגוריה במהלך המשפט, ולכן הם לא הרחיבו את הדיבור על הקשר בין המתואר ביצירה לבין אייכמן. כשאני דנה ביצירות, אני מבליטה ומחדדת את הקשר של אייכמן לאירוע הספציפי המתואר ביצירה, כהשלמה למה שלא נעשה במשפט עצמו. כמו כן, אני מוסיפה עדויות שנכתבו בזיכרונות שורדי השואה שחוו את האירוע המתואר ביצירות כעדות נוספת שלא נשמעה במשפט״, אומרת ברוטין.

פראנצ'ק מוריץ נאגל, חלוקת לחם, גטו טרזיינשטט

ניקח לדוגמה את ציורו של לאו האס, ״שירות הובלות מהיר של האס־אס, גטו טרזיינשטט, 1942־1944״. אייכמן הורה להקים את גטו טרזיינשטט ולשלוח לשם את היהודים החולים והזקנים במשלוח הראשון. במשפט לא ציינו את העובדה הזו על גטו טרזיינשטט, ובמחקר מוצג לראשונה הקשר הזה. במשפט תיאר העד אנסבכר את האירועים שקשורים לתמונה, שמחיה ומאששת את האירועים.

הדרבון לעיסוקה של ברוטין בנושא העדות המצוירת היה כנס שנערך ב־2011 שכותרתו הייתה ״50 שנה למשפט אייכמן, האירוע וחותמו״, שערכו אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת חיפה ובית לוחמי הגטאות. ״חשבתי שנכון יהיה לבדוק אם אוכל להשתתף בכנס עם תחום ההתמחות האקדמי שלי, קרי אמנות השואה. ידעתי שהציגו במשפט יצירות אמנות וידעתי שבקון, אמן שכתבתי עליו בדוקטורט שלי, הופיע במשפט כעד התביעה. אז התחלתי לבדוק ומצאתי שני דברים: אחד, במשפט הוצג מספר לא מבוטל של יצירות אמנות, והשני - שהחומר הזה עדיין לא נחקר. זה הביא אותי לחקור את הנושא ואף להציגו בקצרה בכנס הנ"ל".

מה הייתה תרומתם של הציורים למהלך המשפט?

"חשיבות היצירות בכך שהן הוכחה רשומה שחור על גבי לבן שהאירועים אומנם התרחשו. תרומתם למשפט הייתה בכך שהם העשירו את מגוון הראיות המשפטיות, ובנוסף, העצימו את האירועים, כיוון שהתיאורים החזותיים המחישו היטב את התיאורים המילוליים".

התשובה על השאלה כיצד נקשרות היצירות למעשיו של אדולף אייכמן מורכבת ומגוונת. לעתים נקשר אייכמן למתואר בהוראה מילולית או כתובה לביצוע אירוע מסוים, לעתים הקשר הוא פרוטוקולים מישיבות וממפגשים שאייכמן ניהל עם ההנהגה היהודית, או כתוצאה מביקור שלו במקום ובזמן מסוים.

ברוטין מדגימה: "בוועידת ואנזה, ב־20 בינואר 1942, השתתף גם אייכמן. הוא היה מעורב בהכנות לוועידה והכין את ההזמנות לוועידה. הוא גם ניסח את הנאום של ריינהרד היידריך לישיבה ורשם את הפרוטוקול. היידריך, יו׳׳ר ועידת ואנזה, היה ארכי־פושע מלחמה נאצי שכונה גם 'הקצב מפראג', 'המפלצת הבלונדינית' רהתלייך. בוועידת ואנזה שבראשה עמד עוצב הפתרון הסופי, והוא היה ראש מתכנניה של השואה.

ד"ר ברוטין. דיווח חזותי ממקור ראשון 
 

"בישיבה הודיע היידריך על ייעודו הנוסף של גטו טרזיינשטט - גטו ליהודים זקנים וליהודים בעלי זכויות מגרמניה ואוסטריה. זה קושר אותנו ליצירתו של לאו האס, המתארת את המשאית שבה מובלים יהודים זקנים וחולים במשלוח לטרזיינשטט. עובדות אלו לא הוצגו במשפט". 

כדוגמה נוספת היא מציינת את יצירותיו של יהודה בקון מאושוויץ. ״בוועידת ואנזה, שאייכמן היה חלק פעיל ממנה, הוחלט, כאמור, על 'הפתרון הסופי': הקמת מחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו, כולל הקרמטוריום ותאי הגזים המתוארים ביצירות של יהודה בקון. בקון היה הצייר העד היחיד במשפט, מתוך כל האמנים שיצירותיהם הוצגו. במשפט שום דבר מזה לא נאמר - דיברו על ועידת ואנזה באופן כללי בלבד".

במהלך המשפט בירושלים נעשו גם איורים על ידי אמנים ישראלים כגון נפתלי בזם, שמואל כץ, מירון סימה, בני עדן, יונה מך, אסתר לוריא, יעקב פרקש (זאב), פרידל שטרן ואחרים.

במה שונים מהותית הציורים של הציירים הישראלים לעומת אלו שהגיעו מ״שם״?

׳׳האמנים שהוזכרו היו בחלקם שורדי שואה וחלקם באו לארץ ישראל מאירופה בשנות ה־20 וה־30 של המאה ה־20. למעשה, אף אחד מהם אינו צבר ישראלי מלידה. ההבדל בין האמנים השונים הוא הסגנון האמנותי שלהם והנושא שהם בחרו לתאר. למשל, פרידל שטרן ובני עדן תיארו את השופטים, יעקב פרקש זאב תיאר את אייכמן בסגנון קריקטוריסטי, שמואל כץ תיאר את הבמה שעליה ישבו השופטים, את אייכמן בתא הזכוכית, את התובע האוזנר ואת הסנגור סרווציוס. מירון סימה תיאר את תגובות הקהל".

"תמונה שווה אלף מילים", אומרת ברוטין, "הציורים מהמשפט הם דיווח חזותי ממקור ראשון. האמנים ישבו באולם בית המשפט והם אפשרו לקהל הרחב 'לראות' את המשפט מבעד לעיני המתבונן. יש לזכור כי באותם ימים לא היו דיווחים חזותיים של המשפט, אלא רק קוליים. המשפט אומנם צולם, אך לא הוקרן בארץ אלא רק בחו׳׳ל, ובנוסף, חלקים רבים מהצילומים לא נשתמרו. בישראל רק אפשרו לשמוע את מהלך המשפט ברדיו".

מארגנטינה לחבל התלייה
 
ב־9 ביוני 1961 כתב נתן אלתרמן בעיתון "דבר": "כולנו ידענו כי מתהלכים בתוכנו אנשים מן העולם ההוא. היינו נתקלים בהם יום־יום ברחוב, במשרדים, בחנויות, בשוק, באסיפות... אך דומה כי רק במהלכו של משפט נורא זה, ככל שהוסיפו העדים לעלות אל דוכן העדויות, הניצולים נצטרפו בתודעתנו להכרה ברורה... כי הם חלק בלתי יימחה מטיבו וצלמו של העם החי שאנו משתייכים אליו".
 
משפט אייכמן נערך בשנים 1961־1962 בירושלים. העולם נדרך. עם הבאתו לארץ מארגנטינה הוצא נגדו צו מעצר כדין בידי שופט, ותוקף הצו הוארך מפעם לפעם. את החקירה המשטרתית ערכה "לשכה 06" במשך תשעה חודשים, ובסיומה, ב־21 בפברואר 1961, חתם היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר על כתב האישום נגד אייכמן, והוא הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים עם 15 פרטי אישום בגין עבירות של פשעים נגד העם היהודי, פשעים כלפי האנושות, פשעי מלחמה וחברות בארגון עוין, לצד אישומים בדבר פשעים שנעשו בבני לאומים אחרים.
 
ב־10 באפריל 1961 נפתח המשפט בפני בית המשפט המחוזי בבית העם בבירה. יו׳׳ר הרכב בית המשפט כלל את שופט בית המשפט העליון משה לנדוי. איתו ישבו בדין נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים השופט בנימין הלוי ושופט בית המשפט המחוזי בתל אביב יצחק רווה.

שמואל כץ. איור מבית המשפט 
 
בשם התביעה הכללית הופיע צוות פרקליטים, ובראשם האוזנר. בראש צוות הסנגוריה עמד ד׳׳ר רוברט סרוציוס, עורך דין גרמני, שייצג אחדים מבין הנאשמים במשפט נגד פושעי המלחמה הראשיים בנירנברג. על החשש שהעלתה ההגנה בדבר חוסר האובייקטיביות כביכול של השופטים, ציין בית המשפט "כי אכן בשבתו על כס המשפט אין השופט חדל להיות בשר ודם, בעל רגשות ויצרים, אולם הוא מצווה על פי החוק לכבוש רגשות ויצרים אלה, שאם לא כן, לא היה שופט כשיר לעולם לדון באישום פלילי, המעורר רגשות סלידה, כגון בגידה, רצח או כל פשע חמור אחר".
 
בית המשפט מצא את אדולף אייכמן אשם בעבירות שיוחסו לו, וב־15 בדצמבר 1961 גזר עליו מיתה. אייכמן הגיש ערעור על פסק הדין, ובית המשפט העליון דן בערעור בהרכב של חמישה שופטים. בליל 1 ביוני 1962, אחרי שנשיא המדינה יצחק בן צבי דחה בקשה להענקת חנינה, הוצא אייכמן להורג בתלייה. גופתו נשרפה, ואפר גופתו פוזר בים התיכון, מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל.