אם היה מי שחשב שלאחר התחזקותו בדת של השחקן נתי רביץ לפני למעלה מעשור, הקריירה שלו תדעך, הלו"ז הנוכחי שלו מוכיח אחרת. אף שתורתו אמנותו, הוא לא נטש את אמנויות הבמה. נהפוך הוא. בימים אלו - במקביל למופע משפחתי שהוא מריץ עם אחיו דורון ואביו לני - תחת הטייטל "לה פמיליה" - הוא מככב בשלוש הצגות בהבימה: "החולה ההודי", "פאניקה" ו"עשר דקות מהבית".

"ב'עשר דקות מהבית' אני משחק דמות שנקראת 'רב היועצים'", רביץ מספר. "זאת דמות שמורכבת משלושה אנשים שהיו הכי קרובים לרבין ושימשו כיועציו - שמעון שבס, איתן הבר ודני יתום. כחלק מהעבודה על הדמות נפגשתי עם שמעון שבס, קראתי מאמרים מהתקופה ולמדתי על טיב היחסים".

מי היה רבין בשבילך?

"מאוד אהבתי את יצחק רבין כמנהיג. למרות שהוא עשה, לפחות בעיני, כמה בחירות מוטעות, הוא היה ישר כמו פלס, לא היה קומבינטור, לא דאג רק לעצמו. להפך, העם והמדינה היו חשובים לו הרבה יותר מעצמו וביתו. בלי קשר לימין, שמאל או כל עמדה פוליטית כזו או אחרת, מאז לכתו, אין לנו מנהיג בסדר גודל שלו, שמוביל ומנהל את המדינה ביושר, בעוצמה ובצניעות. מעבר לזה, המדינה בתקופתו שגשגה, החינוך היה במקומות הראשונים בעולם, הקדמה, הצמיחה במשק, הרפואה ויחסי החוץ של ישראל בעולם נסקו לשחקים. שמעון פרס כשר החוץ התקבל בכבוד מלכים כמעט בכל מדינה. רצח רבין רצח אותנו כחברה וכעם, ומאז אנחנו רק מידרדרים".

"יש לכם מופע"

כשאני שואלת אותו על המופע המשפחתי, "לה פמיליה", חיוך ענק מתפשט על פניו: "'לה פמיליה' זה אחד הפרויקטים המיוחדים ביותר שלקחתי בהם חלק. אחי, דורון, הוא כישרון נדיר. אבא שלי, לני, בכלל קוסם. ויש לי הכבוד להיות עם שני תותחים כאלה על הבמה. לא קל לעבוד עם המשפחה כי יש הרבה מטענים, אבל זאת פריבילגיה אדירה ושווה את המאמץ. המופע משלב קטעי משחק, מוזיקה חיה ודיאלוג משפחתי מצחיק וכנה. זה לעשות משהו מקורי שאף אחד אחר לא עשה עד היום וזה תענוג".

"פריבילגיה אדירה". עם דורון ולני רביץ ב"לה פמיליה". צילום: יח"צ

מה קרה שהחלטתם להתאחד למופע?

"במהלך השנים התעסקתי המון עם מוזיקה. אני מנגן בגיטרה, כותב ומלחין. מדי פעם אני מופיע עם הרכב כזה או אחר עם השירים שכתבתי. באחת ההופעות שהייתה לי בזאפה היה לי הסכם עם המתופף שאחרי הדרן אחד הוא משוחרר, כדי להספיק להופעה אחרת שהייתה לו באותו ערב. בסוף ההופעה הקהל מוחא כפיים. עלינו להדרן. נגמר ההדרן. הקהל מוחא כפיים, רוצה עוד. אני מסתכל על הנגנים ורואה שאין מתופף. דורון אחי בלי להתבלבל עלה לבמה, לקח את מקלות התופים, התיישב על המערכת ואמר: 'נגנו!'. 'מה נגנו? אתה לא מכיר את השיר ואתה לא מתופף מאז התיכון!', אני אומר לו. אז הוא השיב: 'אז מה? נגנו!'. הגיטריסט נדלק והתחיל לנגן ואחריו כולנו. איך שהשיר נגמר, הקהל בטירוף. רוצה עוד. כשהיינו צעירים היינו עושים ג׳אמים בבית ביחד עם אבא שלי וחברים. אבא שלי, שגם היה בקהל, ראה את שני בניו חוגגים על הבמה בלעדיו, עלה לבמה ופקד על כולנו: 'תנו לי בלוז!'. זה כבר העיף לקהל את הסכך. כשחזרנו הביתה, אשתי אמרה לי: 'יש לכם מופע'. 'מה? לא ראית מה קרה הערב? שבו שלושתכם ותבנו מופע'. זרקתי את הרעיון לאבא ולדורון והתחלנו להיפגש".

היה קשה?

"הכנסנו למופע מטענים מתוך היחסים שלנו כמשפחה עם זווית הומוריסטית, כי אנחנו משפחה שמתעסקת המון בהומור. על הדרך קיבלנו עזרה מקצועית מכמה אנשים מקסימים ומוכשרים, כמו עמי אנידג׳ר ואייל אלטויל, וב־5 בינואר אנחנו מופיעים בהבימה".

חזרה בתשובה הפכה לטרנד בקרב אמנים. יש לך הסבר לזה?

"תנועת החזרה בתשובה בקרב אמנים ובכלל גדלה מאוד בשנים האחרונות. זה קורה כי לרוב האנשים, במיוחד בדורנו, נמאס מהשקר. מרגישים שראו הכל, טעמו הכל, הכל פרוץ, זמין ונזיל, וסף הרגישות יורד לשפל שובר שיאים, אבל בכל זאת חסר משהו. אתה מתחיל להבין שכל מה שקורה בעולם לא קורה סתם. זה משהו מעבר למה שנתפס בחמשת החושים. משהו בפנים מתעורר ואנשים מזהים קשר עם עצמם ועם מורשת אדירה. אמנים, באופן ספציפי, מחפשים תמיד את הממד הנסתר של היצירה. זה מוביל, בדרך כלל, למחשבות על 'מה אני עושה פה?' שמובילות להתבוננות פנימית ולמציאת עולם רוחני".


התבוננות פנימית ולימוד זה דבר אחד, אבל ההחלטה להעמיס על עצמך תרי"ג מצוות, איסורים ומגבלות היא משהו אחר.

"כשאתה מתחיל ללמוד על המהות של כל המערכת ומרכיביה, אתה מבין שכדי ליצור את החיבור הנכון, צריך לנסות את הכלים שמציעה התורה כמצוות וללכת בדרכה. מצווה זה מלשון צוותא, ולהסתכל על זה מבחוץ זה כמו להסתכל על הים מבחוץ, במקום להכניס את הראש פנימה ולראות את העולם שמתחת לפני הים. מעבר לזה, כשאתה צולל לעומק, אתה מתחיל להבין את החוכמה, היופי והאינסופיות שיש בדבר הזה, ולומד להכיר באמת הפשוטה שאלה לא הגבלות אלא חוקיות נצחית, שהיא הצעה לדרך בחיים. אתה מקבל יכולת לשלוט יותר בחייך בכל המובנים, וכשמשהו עובד טוב, אתה לא רואה טעם להחליף את זה במשהו אחר שכבר טעמת".

יש הרבה כעס היום בקרב החילונים כלפי המגזר החרדי. הם נתפסים היום בעיני רבים כקיצונים וחשוכים.

"הדימוי שיש לחרדים הוא איום ונורא. מבחינתי, אדם שזורק אבנים בשבת או יורק על נשים או מגדף חרדי שהתגייס לצבא או לא מקיים את 'ואהבת לרעך כמוך' הוא לא יהודי אמיתי שהולך בדרכי התורה. וזה לא משנה אם יש לו ציציות, זקן וכיפה. רוב הציבור החרדי מורכב מאנשים מדהימים ומוכשרים שתורמים המון לשכבות החלשות ולמדינה. במדינה מתוקנת צריך להפריד בין דת למדינה. אבל באותה מדינה מתוקנת, צריך להיות סיוע כספי מתוך תקציב המדינה שילך למוסדות דתיים".