למרות שמה, "זה כל הזמן בורח לי" - הצגתם של הזוג מרב דגן ואופיר בן שמעון לא מדברת על אובדן שליטה.

עלילת "זה כל הזמן בורח לי" - המוגדר תיאטרון פרפורמנס כובש - מתמקדת בזוג צעיר במסע סימונים טריטוריאליים, שמגיע לתיאטרון כדי להקים בו את ביתו. הם נעים על הגבול הדק בין טבעיות לבריונות, ונקרעים בין הדחף הקמאי לאחיזה, לטבע החולף של החיים והבמה. הם לוקחים בעלות, מסמנים גבולות ונלחמים באויב, ספק ממשי ספק דמיוני. היומיומי והפנטסטי זולגים זה לזה, מערערים את הגבול הלחוץ בין הפנים והחוץ ובין הפרטי לציבורי.



מאבקי כוח זוגיים


דגן (31) היא פרפורמרית, רקדנית ושחקנית־יוצרת עצמאית. זכתה בפרס השחקנית בפסטיבל עכו 2015 על תפקידה ב"מרתון" ובמקום הראשון בתחרות "גוונים במחול" עם יצירתה "אני רואה אותם מתקרבים", והעלתה מיצירותיה בפסטיבלים "אינטימדאנס", "א־ז'אנר", "מחול אחר" ו"מחול לוהט".

בן שמעון (34) הוא במאי קולנוע, צלם, יוצר ופרפורמר. סרטיו הקצרים, "איש ישן" ו"התרוממות רוח", השתתפו בפסטיבלים בינלאומיים והוקרנו בטלוויזיה הישראלית. בימים אלה הוא עובד על פיצ'ר ראשון, ביים וצילם את פרויקט "בלקוני טי.וי תל אביב" ושימש כיועץ ביצירתה של בת זוגו, "אני רואה אותם

מתקרבים". הצגת הבכורה של "זה כל הזמן בורח לי" התרגשה בפסטיבל עכו 2015, וזכתה בקטגוריית הווידיאו.

איך התחברתם?
דגן: "אנחנו בני זוג כבר יותר משבע שנים. אופיר מגיע מתחום הקולנוע והווידיאו, ואני מתחום המחול. בחלוף השנים התחלנו להיות יותר ויותר מעורבים ביצירה זה של זה".

בן שמעון: "פשוט התבקש ליצור מגה מפלצת משותפת, שבה כל אחד מביא את העולם שלו".

איך נולד סיפור המחזה?
דגן: "הרעיון הראשוני ליצירה עלה כתגובה לקול קורא שהיה לפסטיבל 'א־ז'אנר' 2014 בנושא כיבוש. בדיוק עברנו ליפו, מרחב חדש ומורכב, ויצרנו וידיאו שבו אנו עורכים מסע כיבושים־סימונים ברחבי העיר, עוברים ממקום למקום, מפריים לפריים, ומשתינים. רצינו ליצור המשך בימתי לעבודה, וכך קרה שבעצם אנחנו מגיעים - כחלק מאותו מסע השתנה - לכבוש גם את התיאטרון".

אתם מעלים אספקט מאוד שונה ומקורי של הכיבוש - כיבוש המרחב הזוגי. אתם בכלל מושפעים איכשהו מהמצב הפוליטי?
בן שמעון: "רוב הזמן אנחנו לא ממש מרגישים את הכיבוש. לפחות לא בתל אביב. פה, מקסימום, מרגישים את האנטריקוט, אם הוא מדיום או וול דאן. אבל אני די בטוח שזה משפיע איכשהו על החיים שלנו. יש איזה מתח באוויר, שמשהו נורא קורה מחוץ לחלקה הזוגית הבורגנית. אנחנו פשוט עוצמים עיניים ומתעלמים. תסמונת בת היענה. כל אחד דואג לטריטוריה שלו".

דגן: "אני לא בטוחה אם העבודה באה להציג את הכיבוש של מרחב המחיה הזוגי כמו שהיא משתמשת במרחב הזה כדי לחשוף את הפעולות והמנגנונים שמניעים ומייצרים את המציאות הפוליטית שבה אנו חיים. המנגנונים הללו, על אף הקשר הברור לכיבוש הישראלי ולמציאות המקומית, הם גם אוניברסליים. המרחב הזוגי מלא במאבקי כוח, בבחינת איתור גבולות וניסיון למסגר או לסדר את המציאות. הזוגיות שלנו שימשה כחומר הגלם. הפרטים הם אוטוביוגרפיים, אבל הזוגיות שמוצגת על הבמה היא לא ממש הזוגיות שלנו".

ההצגה מאוד בוטה.
דגן: "המציאות הרבה יותר בוטה מהמופע. המופע מאוד אנושי ומצחיק, ובסך הכל מאפשר להתבונן בפעולות ובמהלכים שמתקיימים סביבנו ועל ידינו כל הזמן, רק כשהם נקיים ממעטפת אידיאולוגית ומורחקים קצת מהסביבה הטבעית שלהם".

בן שמעון: "אני לא חושב שזה בוטה. ריאליטי זה בוטה, ביבי זה בוטה. לזרוק ספסל על בחור אריתראי זה בוטה. העולם התחרפן כבר מזמן. אנחנו מנסים בסך הכל לשקף מציאות. דרוש שינוי רדיקלי. אין מקום לרחמים. מקווה שאנשים יסלחו לנו".

הפעלתם צנזורה עצמית?
דגן: "אני מאמינה שפרפורמר טוב חייב להתמסר על במה. להיות חשוף זה להיות חזק. ולמרות שאנחנו לא מסתתרים מאחורי דמויות פיקטיביות, וכביכול חושפים את הפרטי שלנו מול קהל, זה לא מרגיש לי פורנוגרפי. המהות היא לא החשיפה של האישי. זה רק המרחב שבו אנו משחקים".

בן שמעון: "האמת היא שבהתחלה לא תכננו שאשחק במופע, אלא רק אביים. אבל השחקן שעבדנו איתו נפצע, וכך קרה שנכנסתי והעבודה השתנתה לגמרי. זאת הפעם הראשונה שאני מופיע על במה. היו לי חששות, אבל זה התגלה כחוויה מאוד משחררת ומחדדת. בכלל, להיות ביחד על הבמה מרגיש מאוד טבעי. זה פתח לי איזו צ'אקרה. מאז אני לא מפסיק להופיע".

אתם מאמינים שאמנות יכולה להשפיע על המצב הפוליטי?
בן שמעון: "אני לא חושב שזה ישפיע ואני לא עושה אמנות בשביל לעזור או לשנות את המצב. לבוא נגד דעה של מישהו ולנסות להוכיח אותו לא מביא בהכרח לתוצאות טובות. אני עושה את זה כי אני חייב להקיא את זה החוצה. כמו שאת יודעת, המצב לא קל".

דגן: "זה לא אקט של חוסר ברירה. זאת בחירה להתבונן במציאות ולהגיב. זאת דרך התמודדות. הדרך שלנו היא לעבד ולעכל את מה שקורה, ולהרגיש קצת פחות פאסיביים". 

"זה כל הזמן בורח לי", 2.2, שלישי, 20:00, תיאטרון תמונע, תל אביב