ענת יקרה, היית צריכה לראות את ההלוויה שלך. המונים על המונים. לא הייתה חניה, עד קצה בית העלמין. אנשים חנו בבוץ והלכו דרך ארוכה בגשם, רק כדי לבוא להיפרד ממך. וכן, גם השמיים בכו עלייך, היית צוחקת מהקלישאה.

עוד קלישאה שהתבררה כנכונה היא טבעם של אנשים לחלוק כבוד והוקרה אחרי המוות במקום להשתדל יותר בזמן שחיים. אילו רק ידעת בחייך כמה אהבה והערכה יש כלפייך, וכמה אנשים הצטערו צער אמת על לכתך, אולי היית מתעודדת קצת יותר בשעותייך הקשות, והיו הרבה מאוד כאלה.

הכרנו רגע לפני שחלית, כשהצעת לי פינה אצל בתוכנית. חודש לאחר מכן החליט מי שהחליט ברדיו, בשרירות לב סתמית ובלא הסבר, להוריד את התוכנית הפופולרית שלך - "בשלוש עם ענת דולב". לאחר מכן הוחלט לשבץ אותה בשעה אחרת. לא היו בזה שום תכלית והיגיון (עובדה שבסופו של דבר התוכנית חזרה למתכונתה המקורית), אבל את, שהתוכנית הייתה בבת עינך ולבך היה שברירי כמו גופך - כמו נשברת.

זמן קצר מאוד לאחר מכן חלית. ואם מדברים על הקשר בין גוף ונפש ועל "טריגר" חיצוני שגורם למחלה להתפרץ, נדמה לי שזה היה מקרה קלאסי. איש לא ידע מה יש לך, ובעיקר לא הרופאים. ניחושים והשערות היו למכביר, כל אחד מהם גרוע יותר מקודמו.

שלוש שנים וחצי לקח לרופאים להגיע לאבחנה הסופית שניתנה לך בשבוע שעבר, של מחלת ה־ALS, ובמהלכן סבלת לא רק ממכאובי הגוף הבוגד והנפש הרגישה, לא רק מהבדיקות האינסופיות והטיפולים הניסיוניים, אלא גם מהיחס הספקני של כל מי שחשדו שאת קצת "מתפנקת" וחשבו שעלייך "לקחת את עצמך בידיים".

לאמיתו של דבר, על אף שבריריותך, שגרמה לי תמיד לרצות לעטוף אותך בחיבוק אמהי, היית ההיפך מ"מתפנקת". השתדלת להיות אמא טובה לבנך, לא כפית את סבלך על אחרים ולא דרשת מהם דבר. התעניינת בחברייך כל עוד יכולת, וגם בזמנים הכי קשים והכי חלשים, כשכבר לא היית מסוגלת ללכת או לנהוג, גררת את עצמך במאמצי־על לרדיו כדי לשדר את תוכניתך.

ושם היית מלכה אמיתית לשעה. נמרצת, חדה, משכילה, מלאת חיים ועניין. בכל פעם ששוחחנו, בכל פעם ששמעתי אותך בשידור, הייתי חושבת לעצמי כמה את נשמעת טוב, אולי התאוששת? אבל לא. המקצוענות שלך, משולבת באהבה וכישרון למה שעשית, שמרו עלייך. בשאר הזמן התמודדת עם המחלה הארורה, שאיש לא ידע אל נכון להגדירה, והסתגרת עם סבלך. ולא נותר אלא לנסות לעודד ולהסיח את הדעת, אם גם לשווא.

שידרת עד לרגע האחרון, עד ליום האחרון ממש. וכל אלה שאהבו לשמוע אותך והעריכו אותך, ותזמנו את זמני הנהיגה שלהם לפי תוכניתך, והם היו רבים מאוד, מסתבר, לא ידעו דבר על סבלך, אלא ברמז פה ושם. ונדמה לי שכך רצית שיהיה, כך רצית שיזכרו אותך, ובזה הצלחת בגדול.

היי שלום, חברתי החכמה, הערנית, השברירית. תחסרי לי מאוד.

שלך, טל בשן