סוגיית ההטרדות המיניות עולה בשנים האחרונות על סדר היום בתדירות גוברת, קשר השתיקה שנשמר בנושא נשבר, לטובת עדויות של נשים שלא מוכנות לחיות יותר תחת שלטון הפחד. בישראל 2016, שבה האתוס הגברי עדיין שולט ביד רמה, נדמה שמדובר בניצחון לנשים שהתרגלו לא לפתוח את הפה, אלא לשתוק ולהמשיך הלאה בחייהן.

המחזה "לכודים" מטפל בנושא ההטרדה המינית המתרחשת בסביבת עבודה, כשהדמות הנשית הראשית (נטלי עטיה) מגוללת בפני חוקר משטרתי את התגלגלות פרטי הפרשה. המחזה מתאר את סיפורו של יריב (דן תורג'מן), איש משפחה, מנהל בכיר, הנאשם בהטרדה מינית, כשאשתו מרב ניצבת בפני הדילמה: האם לתמוך בבעלה או לנטוש, תוך בחינה מדוקדקת של השאלה האם קיימת יותר מאמת אחת. עוד משחקת בהצגה מרינה שויף.

עיסוקה של המחזאית מיכל אקרמן בנושא הטרדות מיניות סבוך ומעורר את השיח. יחד עם זאת, חשיבותה של ההחלטה לטפל בנושא היא קודם כל בעצם קיומה.
ההצגה שראיתי הוצגה בקפה תיאטרון הקאמרי, אך בניגוד להצגות שרצות שם על הבימות הגדולות, "לכודים" לוכדת את הקהל והופכת אותו לפעיל, כזה שלא יכול להרשות לעצמו לצאת מההצגה ולשכוח מה קרה על הבמה. משהו שלא קורה בהצגות אחרות שרצות שם בסרט נע, שכל מטרתן להשכיח מהקהל לשעה קלה את טרדות החוץ.
המחזה בוחן ברגישות את נקודת המבט של כל המעורבים, ובלי לנקוט עמדה לכאן או לכאן הופך את האנשים בקהל למעין חוקרי משטרה - שלא נראים במחזה. ואכן, תוך כדי צפייה הופך הקהל שותף פעיל שבוחן את הגבולות הדקים בין המותר והאסור, לצד חולשות בני אנוש.
הבימוי המדויק של ניר ארז, תוך הדרכת השחקנים הרגישה, כמו גם הבחירה להציב שני כיסאות בלבד ללא תפאורה, היא החלטה מושכלת הממקדת את הזרקור על הנושא הטעון, לא נותנת מנוח לקהל אפילו לרגע, ומחייבת אותו להעמיק בנושא.