הכל החל בעיניים של חלל צה"ל, סמ"ר אורון שאול ז"ל. הימים הם ימי קיץ 2014, עיצומו של מבצע צוק איתן. במהלך הקרב הקשה שניטש בין צה"ל לחמאס בשכונת שג'אעייה בעזה, הוכרז תחילה שאול, חייל גולני, כנעדר. בינתיים, בשכונת מרום נווה ברמת גן, ישב הצייר איזי שילדהאוס בדירתו הצנועה, וחשב כיצד יוכל לתרום למאמץ המלחמתי. "ראיתי שישראלים רבים נוסעים לשטחי הכינוס של הצבא ליד הרצועה כדי לתת לחיילים אוכל, לחלק פרחים, להציע עזרה. הרגשתי שגם אני רוצה לתת משהו, אבל היה לי קשה נפשית ופיזית להגיע אליהם", הוא מספר. "אמרתי לעצמי שאני חייב בכל מקרה למצוא דרך להגיד תודה לחיילים הגיבורים שלנו, והדרך שידעתי לעשות זאת היא באמצעות הציור".

שילדהאוס (67), יליד בוליביה שגדל בצ'ילה והגיע לישראל בשנות ה–30 לחייו, התעדכן באינטרנט במתרחש ברצועה, כאשר באחד מאתרי החדשות נתגלתה אליו תמונתו של שאול. "אני מצייר כבר המון שנים", הוא אומר, "ואני עושה את זה יותר עם הנשמה מאשר עם היד. כשקראתי את הדיווח על החייל שנעלם, משהו בעיניים הכחולות שלו דיבר ישר לתוך הלב שלי. הן היו בצבע כחול עמוק, כחול כמו השמיים האינסופיים. לקחתי מכחול ובד והתחלתי לצייר בצבעי שמן, קודם כל את העיניים שלו, שכאילו דיברו איתי. היה בהן משהו שאמר לי 'תודה, אני עכשיו שקט שמישהו כמוך מנציח אותי'". את המשך הדיוקן של החייל, שהוכרז כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע, צייר שילדהאוס בשחור–לבן. האלמנט הצבעוני היחיד בציור הוא העיניים הכחולות.





התרגשות גדולה



הציור של אורון שאול היה למעשה הסנונית הראשונה במה שלימים הפך לתערוכה שלמה של דיוקנאות, שהוצגו תחת הכותרת "עיניים מדברות". במשך שמונה חודשים עמל שילדהאוס בביתו על הכנת פורטרטים של כל 67 חללי צה"ל שנפלו במהלך מבצע צוק איתן. בכולן רכיב העיניים הצבעוניות בולט על רקע יתר חלקי הפנים, המאוירים בשחור–לבן. כשסיים לצייר את כל החללים, הרגיש שנגולה אבן מעל לבו. אבל למעשה הוא היה רק בתחילתו של מסע אישי מרגש. מסע, שנכון לרגע כתיבת שורות אלו, טרם הגיע לסופו.

 צילום: יקי צימרמן "זה ממש הוא". שילדהאוס )משמאל( מוסר לזוג קידר את תמונת בנם דולב ז"ל. צילום: יקי צימרמן "זה ממש הוא". שילדהאוס )משמאל( מוסר לזוג קידר את תמונת בנם דולב ז"ל.

הצעד הבא היה להציג את הציורים בפני הציבור הרחב. שילדהאוס, שביומיום עובד במחלקת האופטיקה בסניף "סופר פארם" במרכז המסחרי של מרום נווה הסמוך לביתו, התגלגל לכך לגמרי במקרה. "לקוחה נכנסה אלי יום אחד לחנות, מדדה מספר מסגרות ושאלה אותי 'איזה צבע טוב לי לעיניים?'", הוא נזכר. "אמרתי לה 'קחי צבע סגול, מאוד יפה, הוא הצבע הכי חיובי במניפת הצבעים'. האישה ישר נדלקה, כי הבינה שיש לה עסק עם מישהו שמבין באמנות. ככה גלגלנו בינינו שיחה, וכשהיא שמעה שאני מצייר וסיפרתי לה על הציורים של חללי צוק איתן, היא אמרה לי: 'זה בדיוק מה שצריכים בבית יד לבנים ברמת גן'".

הלקוחה התגלתה עד מהרה כסופרת, המחזאית והמשוררת נאוה מקמל–עתיר (מחברת הספר "אות מאבשלום"), שבאותה תקופה הציגה בעצמה בבית יד לבנים. היא חיברה את שילדהאוס לעמליה חרוש, יועצת ראש העירייה לקידום מעמד האישה ומנהלת בית יד לבנים ברמת גן, שהגיעה לביתו והתרשמה מהמיזם. "עמליה ישר אמרה לי 'אני חייבת את הציורים אצלי, אני חייבת אותם'", הוא מספר.

תוך זמן קצר קיבלו 67 הציורים של שילדהאוס קיר שלם משל עצמם בבית יד לבנים המקומי. במשך מספר חודשים כל מי שהזדמן לאירועים התרבותיים במקום פגש בדיוקנאות מלאי ההבעה של החללים. אחד המבקרים היה הפעיל החברתי תומר גבאי, שמעת לעת מפרסם טורים ברשת "המקומון" מקבוצת "מעריב".

"הבאתי את החבר'ה שלי לצפות בהצגה בבית יד לבנים, ועל הקיר ראיתי את התמונות", גבאי מספר. "יצא שבעצם מצאתי את עצמי מתרכז בתמונות יותר מאשר בהצגה. בהתחלה חשבתי שאולי עיריית רמת גן ביקשה מאיזה צייר מקומי לצייר את כל הרוגי העיר לדורותיהם או משהו כזה. ואז, בסוף ההצגה, הכריזו מעל הבמה שכל הציורים הם של הצייר איזי שילדהאוס, שהוא פה איתנו, ושמדובר בחללים מצוק איתן. כשערכו לי היכרות עם איזי, ביקשתי את רשותו לכתוב על הפרויקט".

הכתבה התפרסמה ביולי 2015, שנה אחרי פרוץ מבצע צוק איתן. שילדהאוס סיפר בה כי היה רוצה להיפגש עם משפחות הנופלים ולהעניק להן, אישית, את הציורים במתנה.

"קראתי את הכתבה ומאוד התרגשתי", הגיבה אז רוחמה גוטליב, אמו של סמ"ר מתן גוטליב ז"ל, לוחם מגלן שנפל במבצע. "אני מבקשת לדעת עד מתי התערוכה פתוחה ואם אפשר לבקר. מעוניינת מאוד לקבל את התמונה ולהודות לצייר".

בני משפחתו של סמ"ר עמית יאורי ז"ל, שנפל בקרב בדרום הרצועה, כתבו "זוהי מחווה ראויה ומרגשת", וביקשו להעביר את פרטיו של הצייר לשאר ההורים השכולים.

במקביל התברר לשילדהאוס שבני משפחות חללי צוק איתן שותפים בקבוצת וואטסאפ תוססת למדי, לשם הועלתה סריקה של הכתבה. הצייר וגבאי יצרו קובץ אקסל שבו העלו את פרטיהם של ההורים שפנו אליהם לשם קבלת התמונה, וגם את אלה שלא. כיוון שמדובר היה במאמץ נפשי מבחינתו של הצייר הרמת גני, סייע לו חברו הפעיל החברתי, שהתנדב לנסוע בעצמו לחלק כמה מהציורים. אחרים חילק גבאי באמצעות בני משפחה וחברים, שהסכימו בשמחה לקחת חלק במבצע. הם הגיעו למשפחות בחיפה, בירושלים, בבאר שבע, בטבריה ובערים נוספות.

תשעה חודשים אחרי יצירת הקשר הראשוני עם המשפחות השכולות, ניתן לומר שהמאמצים נשאו פרי, אך לא לגמרי. ערב חג הפסח, עדיין נותרו כ–20 משפחות שטרם יצרו קשר על מנת לקבל את תמונות היקירים, או שגבאי ושילדהאוס לא הצליחו להגיע אליהן.





מוקדם מדי



הבית הראשון שאליו הגיע שילדהאוס לשם מסירת הדיוקן היה של בית משפחתו של סרן עמרי טל ז"ל, קצין שריון מעוצבת ברק, שנהרג ב–31 ביולי 2014 מפגיעת פצצת מרגמה, בעת שעסק בפעילות מבצעית לחשיפת מנהרת טרור שהובילה לקיבוץ כיסופים.

"בתקופה הראשונה אחרי שעמרי נהרג, היו אצלנו כל יום בבית הרבה מאוד אנשים. חלקם היו חברים של עמרי שלא פגשנו קודם וחלקם אנשים שפשוט הרגישו צורך לבוא", מספר האח הגדול רותם. "עם איזי זה היה מאוד מיוחד. הוא בא לקראת סוף התקופה ומיד ראינו שמדובר באדם רגיש. יש אנשים שלחלוק איתם, לספר להם, עושה לך טוב, וכך היה לנו עם איזי. הוא ואשתו, דיאנה, ישבו אצלנו בבית ביהוד ארבע–חמש שעות".

שילדהאוס: "תומר דיבר בטלפון עם אסתי, אמא של עמרי, והיא הזמינה אותנו אליהם הביתה, ליהוד. בהתחלה היססתי, הרגשתי שזה קצת מהר מדי, שלא אדע מה לומר במפגש. חיכיתי שבועיים–שלושה עד שאזרתי אומץ ויצרתי קשר. באנו אליהם ערב אחד באמצע השבוע. עמדתי בדלת ואמרתי: 'נכנסים? לא נכנסים?'. בסוף אמרתי 'יאללה, נכנסים'. עמדתי שם בכניסה לבית, רועד, עם הציור של הבן שלהם בתוך המעטפה. אסתי כנראה הבחינה שאני בסערת רגשות ומיד ניסתה לשבור את הקרח. 'אל תדאג, אני אישה קלה', היא אמרה וחייכה. היא הראתה לנו הרבה תמונות, סיפרה לנו על עמרי.

"הייתה שם גם אמא של חברה של עמרי, רופאה, וכשישבנו לאכול היא פנתה אלי ואמרה: 'אני רוצה לשאול אותך משהו אחד. אתה מסוגל להגיע אישית לכל המשפחות? תעמוד נפשית בכל הסיפורים, בכל המפגשים? אולי לא כולם יקבלו אותך ככה, או ירצו לפגוש אותך?'. המחשבה הזאת נשארה אצלי בראש ואז באמת הבנתי שאצטרך את העזרה של תומר וחבריו כדי להגיע לכולם. לבד לא אעמוד בזה".

בזמן המפגש לקחה אותם אסתי לחדר של עמרי, שבזמן שחלף מאז נפילתו התמלא מזכרות, לצד ציטוטי אמרות שנהג לומר בחייו. בני המשפחה סיפרו על עמרי שמאוד אהב את הטבע, והראו לשילדהאוס תמונה שלו שצולמה במהלך טיול בצפון, כשעל ידו נח פרפר מיוחד שניתן למצוא רק באזורים מסוימים בצפון הארץ. "האמא אמרה לנו שלמרות הריחוק הגיאוגרפי, בימים של האבל, חלק מהאנשים ראו את אותו פרפר בדיוק מרפרף בכנפיו מחוץ לחדר על עמרי".

רגע מרגש נוסף נרשם כשהאבא, יורם, שלא נכח בחלק גדול מהמפגש, הגיע לקראת סופו, וכשראה את הציור אמר לשילדהאוס: "אני מרגיש שהחזרת לי את הבן".

האח הגדול, רותם טל, מספר שהציור לא היה המזכרת היחידה שהמשפחה קיבלה ("מישהו הביא לנו פסל עם עץ של גולני"), אבל עם שילדהאוס נוצר קשר מיוחד. "הוא החליט לעשות לי מחווה", מספר רותם. "הראיתי לאיזי תמונה של מי שהייתה בת הזוג שלי, והוא החליט לצייר אותה. כשנפגשנו שוב הוא הביא לי במתנה דיוקן שלה שהכין במיוחד".

שילדהאוס מספר שעשה זאת כי הרגיש שבמהלך המפגש עם בני המשפחה האח ישב בצד, קצת מכווץ. "רציתי שירגיש שגם אותו מבינים, שאפילו שמדברים על אחיו שנפל, אכפת לנו גם ממנו", הוא מסביר.

רותם: "עמרי אחי נהרג בשיא ההגשמה העצמית שלו. הוא היה כמעט בן 23, התחיל את השירות כלוחם ב–669, משם עבר לעורב גולני ויצא לקורס קצינים. כקצין בחטיבה 188 של השריון, הוא קיבל בהתחלה תפקיד של קצין מקצועי, אבל כל הזמן שאף לקבל תחתיו חיילים, ובסוף, כשהוא נכנס לעזה בפעם השנייה, הוא כבר עשה זאת כמפקד. המבצע לאיתור מנהרות שהוביל עם חייליו ביומו האחרון הוכתר בהצלחה. הם כבר היו אחרי פריקות נשקים, המ"פ הספיק להגיד לו שהוא עשה עבודה מצוינת, ואז ירו לעברם פצמ"רים ועמרי נהרג יחד עם עוד ארבעה".

מפגש אחד היה קשה לשילדהאוס במיוחד. אם שכולה שבאה לפגוש אותו ישבה מולו ובמשך כמעט שעתיים התקשתה לעצור את הדמעות. "ניסיתי לעודד אותה כמה שיכולתי, ובשלב מסוים היא באמת אמרה 'אתה צודק, יש הרבה בשביל מה לחיות'. אבל יכולת לראות עליה שהסיטואציה לא פשוטה בשבילה".

הפעיל תומר גבאי פגש לאחרונה את דודו ברק, אביו של סמל איתן ברק ז"ל, שהיה ההרוג הראשון של צה"ל במבצע צוק איתן. "איתן היה סמל מחלקה בגדוד 931 בנח"ל, מפקד מופתי לחייליו, אבל הוא גם היה נגן גיטרה מחונן", מספר האב השכול. "כשפגשתי את תומר, זה היה בדיוק בשבוע שבו היינו אמורים לחגוג לאיתן יום הולדת 22, ועשיתי הופעה מיוחדת לזכרו בתיאטרון תמונע בתל אביב, יחד עם שמונה נגנים ועם בתי נועה, ששרה לזכרו. והנה, בצירוף מקרים שכזה, קיבלתי מאמן אחר, איזי שילדהאוס, 'מתנה' ליום ההולדת של בני, ציור של איתן, שרואים שהושקעו בו לב ורגש. כשאתה שומע על היוזמה, ואחר כך מראים לך ציור של הבן שלך, זה רגע מרגש".

אם אחרת שקיבלה לידיה באחרונה את הציור של בנה היא אביבה יפרח, אמו של טל יפרח ז"ל. "התמונה כל כך אותנטית, כאילו איזי הכיר את טל", היא מספרת. "יש בו כנראה משהו מאוד אמיתי אם הוא ידע לתפוס כך את הבן שלי".

"עיניים מדברות", תערוכת הציורים של הנופלים. צילום: אריק סולטן"עיניים מדברות", תערוכת הציורים של הנופלים. צילום: אריק סולטן





מבחן הנכדים



ההורים השכולים האחרונים שעמם נפגש שילדהאוס אישית, רגע לפני ליל הסדר, הם אלי ודרורית קידר, הוריו של סא"ל דולב קידר ז"ל, הקצין הבכיר ביותר שנפל במהלך צוק איתן. הפעם הגיע הצייר לעיר מגוריהם, כפר סבא.

ערב יום שני, אמצע אפריל, ובחדשות מדווחים על כך שקצת פחות משנתיים אחרי צוק איתן, צה"ל חשף והשמיד מנהרת טרור חדשה של חמאס, שנתגלתה רק לאחרונה. עבורם, מדובר בפגיעה בעצב חשוף. בנם, דולב, היה כמעט בן 38 במותו, והותיר אחריו אישה ושלושה ילדים. בתפקידו האחרון שירת כמפקד גדוד גפן בבה"ד 1.

קידר נהרג ב–21 ביולי 2014, כמה ימים אחרי הכניסה הקרקעית של צה"ל לעזה. הוא סייר באותו זמן עם כוח בראשותו מחוץ לרצועה, כשהגיע אליהם מידע בדבר חדירת מחבלים, הלבושים כחיילי צה"ל, מתוך מנהרה הממוקמת מאות מטרים מתחנת הרכבת של שדרות, ומרחק זהה מקיבוץ ניר עם. הוא חתר למגע עם המחבלים, ולאחר שביצע תצפית שזיהתה את הדמויות החשודות, התקרב אליהן עם רכבו. גם טיל נגד טנקים, שנורה באותו רגע לעבר הרכב, לא עצר אותו, ויחד עם לוחם קשר וגשש שהיו עמו החל לנהל קרב עם המחבלים. למרבה הצער, קידר וחייליו נהרגו מירי של חוליה נוספת, שהגיעה מאחור.

"המטרה של המחבלים הייתה לפגע בתחנת הרכבת", אומרת האם השכולה דרורית. האב אלי מוסיף: "אילולא היה מפתיע אותם, יכול היה להתרחש שם מגה־פיגוע". על חשיפת המנהרה החדשה אומרים ההורים: "זה עושה לנו רע מאוד. כשאתה שומע דבר כזה, אתה ישר חושב כמה מנהרות כאלה יש שעוד לא התגלו, והאם באמת יש פתרון שיידע להציל חיים להבא, או שזה רק עניין של זמן עד שיהיו הרוגים נוספים".

בתחילת המפגש ניכר היה ששני הצדדים, גם שילדהאוס וגם ההורים, לא לגמרי משוחררים. רק כשמתקרב רגע מסירת הציור נשבר באחת הקרח. "לקחתי על עצמי פרויקט לצייר את כל החללים", מספר להם שילדהאוס. "כל ציור, כולל זה של דולב, התחלתי בעיניים. אם העיניים היו מדברות אלי, הייתי ממשיך את הציור. אם לא, הייתי שם את הפורטרט בצד וחוזר אליו בשלב מאוחר יותר. את הציור של דולב יש לי מול העיניים עד עכשיו, בעיקר משום שהוא היה בין החיילים הבכירים שנפלו במבצע. השיחה שקיימתי עם העיניים שלו הייתה שהוא שמח על מה שהוא עשה, כי במעשיו הציל הרבה חיילים ואזרחים. לא ידעתי קודם עד כמה היה גיבור, הרגשתי שהוא אומר לי את זה ברגע שציירתי אותו".

שילדהאוס מוסר להורים את הפורטרט של בנם. דרורית מיד מחייכת כממתיקת סוד. "האמת היא שאני מכירה את הציור הזה, כי כבר קיבלתי אותו קודם בוואטסאפ", היא מגלה. "ודבר ראשון שעשיתי, אחרי ששלחו לי אותו, היה להראות לבת שלו. שאלתי אותה 'תגידי, למי הוא דומה?'. היא ענתה ישר 'לאבא'. ואז אמרתי לעצמי שאם זה עבר את מבחן הנכדים שלי, אני חייבת לבוא ולקחת את זה".

אחר כך היא אומרת לשילדהאוס: "ובאמת הציור הזה מאוד דומה. איך שתפסת את העיניים החומות שלו, זה בדיוק כמו שאמרת לנו. זה ממש הוא. הנה, תראה איך זה דומה לאחת התמונות האחרונות של דולב".

האם מרוצה גם מהגזרה המחמיאה של הבן, כפי שהיא ניבטת מבעד לפורטרט: "כל התמונות שהתפרסמו עד עכשיו בתקשורת היו מהתקופה שבה הוא כיהן כרל"ש של סגן הרמטכ"ל, כשהוא פחות עשה כושר ואכל יותר בורקסים אז הוא היה קצת יותר מלא. פה תפסת אותו בדיוק כמו שצריך".

שילדהאוס מרוצה. מבחינתו, הוא עשה את שלו, והתקרב עוד צעד אחד לעבר השלמת מלאכת מסירת הציורים. "המשימה שלי ושל תומר היא להגיע עד למשפחה של החייל האחרון", הוא מסכם. "כשזה יקרה, ארגיש שבאמת סגרתי מעגל".