עמרי ניצן, 66, יליד תל אביב, הוא בוגר המגמה לבימוי של "דרמה סנטר" לונדון. בין השנים 1979־1974 שימש ניצן כבמאי הבית של תיאטרון הבימה, בין 1980־1979 היה במאי הבית של תיאטרון הקאמרי ובין 1980 ל־1985 היה מנהלו האמנותי של פסטיבל ישראל. החל משנת 1994 משמש המנהל האמנותי של הקאמרי. ביוני השנה הודיע ניצן כי יפרוש מהניהול האמנותי של התיאטרון לאחר שיסייע למנכ"ל החדש של הקאמרי להיכנס לתפקידו.

במהלך הקריירה הענפה שלו ביים, בין היתר, חמישה מחזות של ברטולט ברכט; עשרה מחזות של שייקספיר; את האופרה בופה "שיקוי האהבה" מאת דוניצטי, שהוצגה גם באופרה של ברלין ובפסטיבל האופרה של פינלנד; את "מסע אל תום האלף" מאת א"ב יהושע ויוסף ברנדשווילי שהוצגה גם באופרה של רומא; ואת "הילד חולם" מאת גיל שוחט וחנוך לוין, שהוצגה גם בבית האופרה בוויסבאדן, גרמניה. בטוקיו ביים את "נבוקו" ובאנטוורפן את "שמשון ודלילה".

בין השאר זכה ניצן בפרס טנא לבימוי, ארבע פעמים בפרס "כינור דוד" ובפרס "ורד הכסף" כבמאי השנה. ניצן הוא חתן פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה לשנת 2000 וזכה שש פעמים בפרס התיאטרון הישראלי בקטגוריית "במאי השנה", על ההצגות "קומדיה של טעויות" (1996), "רצח" (1997), "המורדים" (1998), "כטוב בעיניכם" (2001), "המלט" (2005) ו"גטו" (2010).

ב־1997 זכה בתואר "איש השנה בתיאטרון" מטעם "ידיעות אחרונות" וערוץ 2 ועיתון "מעריב".

משנת 1979 הוא נשוי לרינה, ולהם שלוש בנות.

האם היום, לאור גילך וניסיונך, ישנן יצירות מוקדמות שלך שהיית שב אליהן ומשנה אותן - מוסיף, מסיר, גונז?
"שאלה קשה. אני אוהב הרבה יותר את הרעיון שאמנה את ההצגות שביימתי בעבר ואני גאה בהן, במידה מסוימת, ולא אחטט בשברים הארכיאולוגיים של הכישלונות. שברי חרס ארכיאולוגיים גם פוצעים.

“ובכל זאת, אני מאמין שהיום הייתי מביים אחרת את כל מה שביימתי בעבר. בניגוד לאמנות יוצרת כמו כתיבה, בימוי זאת אמנות מבצעת, והיא ניזונה מארבעה מקורות השראה שמרכיבים את מקבילית הכוחות שנקראת העלאת הצגה על הבמה, שהם: הטקסט, השחקנים ואישיותם, רוח הזמן החברתית־הפוליטית וזווית הראייה של הבמאי בזמן מסוים, בגיל מסוים. אם אנחנו, על ציר החיים שלנו, משתנים, ואני מקווה שאנחנו ממשיכים לצמוח, להחליף תאים, להתחדש ולחדש - אז גם ההצגות שביימתי, אם הייתי עושה אותן היום, היו שונות".

אתה יכול לתת דוגמה?
"באופן בולט אני זוכר את 'האב' של אוגוסט סטרינברג שביימתי בהבימה עם ליא קניג, מישא אשרוב ז"ל ואחרים. צללתי אל תוך היומנים הלוהטים של סטרינדברג, הרגשתי שהעט שלו לא הייתה מלאה בדיו אלא מלאה בדם. רק התחתנתי ונדבקתי בשנאת הנשים המאפיינת את כל כתביו ואת ה'אב' במיוחד. שבועיים לפני הצגה ראשונה ראיתי בצהרי יום שישי אחד את המחזה החדש של לוין 'הוצאה להורג'. הכיתי את עצמי במצח ואמרתי לעצמי 'ככה צריך להבין את סטרינדברג' ולא הכיוון הריאליסטי־פוחלצי שאני מוביל אליו בחדר החזרות".

אבל הדינמיקה הריאליסטית היא שהופכת את בימוייך לפופולריים, גם בקרב אלה שאינם צופי תיאטרון מיומנים.
"כל מחזה הוא עולם מלא בפני עצמו. חלוקה לז'אנרים כמו ריאליסטי או נטורליסטי היא קטלוג אקדמי. כשעובדים על מחזה הוא מוליד בחזרות את עצמו כהצגה בלי להיות כפוף לקטלוג האקדמי. הבמאי לא מחליט 'אביים ריאליסטי'. הוא קודם מרגיש ומבין. אחר כך הוא קורא לזה בשם".

האם יש ניגוד בין צורכי השוק ובין צרכיך כבמאי?
"בטח. את יודעת כמה חלומות כמנהל אמנותי וכבמאי דחיתי הצדה כי היה לגביהם ספק כלכלי וקהלי גדול מדי?".

מתיש, לא? כל הזמן להיות אמן ועסקן גם יחד.
"לפני שנים ראיתי סרט דוקומנטרי על אחד הבמאים המחדשים והמקוריים בתקופתנו - רוברט וילסון. באותו סרט רואים תמונה של וילסון עולה על מטוס בלוס אנג'לס, נוחת בטוקיו לבוש חליפה ומעונב ובידו תיק עסקים אופייני, מתרוצץ בעולם לאסוף את המימון, האמצעים, השותפויות והספונסרים ליצירה המונומנטלית "מלחמת האזרחים". ואז הבנתי בצורה בהירה שלא די לחלום, אלא צריך להיות קבלן חלומות. להגשים את החלום. אני מאמין שיש הרבה אנשים מוכשרים מאוד עם חלומות חכמים, מקוריים ומרהיבים, פורצי דרך בתיאטרון העולמי. חלק בלתי נפרד מהאמנות שלנו הוא הכישרון לגרום למימוש החלום כיצירת תיאטרון. מתיש? כן. עסוק? כן. אבל עסקן לא".

האופרה הידועה בציבור

כזכור, לפני כחודשיים הודיע ניצן כי לאחר 24 שנים יפרוש מתפקידו כמנהל האמנותי של הקאמרי. הפרישה, שתיכנס לתוקפה עד שנה לאחר מסירת ההודעה, הגיעה כשבועיים אחרי שהכריז מנכ"ל התיאטרון, נעם סמל, על התפטרותו שלו.

שותפות יצירתית. נעם סמל. צילום: רענן כהןשותפות יצירתית. נעם סמל. צילום: רענן כהן

למה בעצם פרשת?
"הניהול האמנותי, גם אם התארך, תמיד היה זמני. העבודה המשותפת של נעם סמל כמנכ"ל ושלי כמנהל אמנותי התחילה עוד ב־1980 בתיאטרון חיפה. זאת הייתה תקופה בלתי נשכחת. בעיתונות כינו אז את תיאטרון חיפה 'התיאטרון הלאומי האמיתי של ישראל'. אחרי שנעם התמנה למנכ"ל הקאמרי אחרי תקופת ניהולו האמנותי של שמואל הספרי, הוא הזמין אותי לשוב ולהצטרף אליו כמנהל אמנותי. ומאז הצירוף שלי, התאפיין הניהול הדו־קודקודי בשותפות יצירתית, דיאלוגית, משלימה איש את רעהו, הרמונית - כולל הוויכוחים - אבל תמיד מתוך הערכה והקשבה. וזאת אף ששנינו נמרצים מדי, חסרי סבלנות כדי להיחשב לגדולי 'המקשיבים'.

כשנעם הודיע על פרישתו ממנכ"לות הקאמרי ביקשתי להצטרף אליו כדי לאפשר למנכ"ל הבא חופש בחירה בליהוק מנהל אמנותי. התבקשתי על ידי יו"ר הוועד המנהל, עו"ד עופר שחל, בשם ההנהלה הציבורית של התיאטרון להמשיך בתפקידי עד בחירת מנכ"ל חדש לתיאטרון כדי לשמור על רצף והמשכיות במימוש התוכנית האמנותית, דווקא בתקופה שהתיאטרון נהנה משגשוג והצלחה אמנותית וקהלית. נעניתי לבקשתו מתוך אחריות ואהבה לתיאטרון הקאמרי, לשחקניו, לאמניו ולעובדיו".

איפה נגמרת האהבה והרצון להיטיב עם הקאמרי ומתחילים החששות על מה יהיה הלאה?
"'החשש הוא הטוב במגנים' אמר שייקספיר. לבנות שלי אני אומר, חשש הוא ביטוי לאינטליגנציה. חשש מפתח את הדמיון ואת הבנת המציאות ואפשרויותיה; לחזות מה עלול לקרות ומה עשוי לקרות. בריא להיוולד מחדש. להתחדש, לתכנן לביים, ללמד".

איפה?
"קודם כל אני מתכנן ומכין בתקופה הקרובה את 'הילד חולם' מאת חנוך לוין בתיאטרון הקאמרי. על השאר עוד מוקדם לדבר".

יש מצב שתעשה משהו שהוא לא תיאטרון?
"אני נשוי לתיאטרון, אך האופרה היא הפילגש המותרת, הידועה בציבור".

מה משך אותך דווקא לתחום התיאטרון?
"תמיד כששאלו אותי במה אני עוסק הייתי ממלמל 'בתיאטרון' בתחושת מבוכה. כביכול תיאטרון זה עסק לא רציני, הצגות, בריחה מהחיים. אבל כשאני מפשפש באמת במשיכה שלי לתיאטרון יש לי כתב הגנה, שבו אני מאמין שנהפוך הוא: התיאטרון הוא נגיעה בחיים. הוא ניסיון להבין את החיים. השחקנים מתכנסים בבוקר בחדר החזרות ומנסים לפענח ולהחיות סיפור אנושי. לפענח, לשאול בניסיון להבין למה למשל הדמות הזאת מרגישה ככה כשאחיו אומר לו כך וכך? למה הוא שואף בחייו? מה מעכב אותו להגשים זאת? איך הוא מרגיש כשקורה כך וכך ולמה? למעשה חדר החזרות זאת מעבדה להבנת האדם.

בהרבה מקרים אנחנו חיים את החיים בזרימה השוטפת, אבל מעט מאוד אנחנו עוצרים כדי להבין רגע מסוים, את היחסים בין דמויות. אפשר לקרוא להצגה 'שואו קייס' שבאמצעותו אנחנו מבינים את חיינו, את חיי הקרובים לנו במובן האישי, החברתי והפוליטי. ובנוסף, לעסוק בתיאטרון זה יצירת יחסים עם האחר ובראש ובראשונה, למרות שזה קורה בסופו של דבר, עם הקהל. ולפני כן, היחסים עם השחקן הפרטנר, עם הבמאי, המחזאי, אפילו אם הוא כבר שוכב בקברו".

יתכן שעשיית תיאטרון היא תחליף להרבה חברים
"אפשר לראות בתיאטרון תרופה נגד בדידות. מה יעשה שחקן לבד בביתו? יעמוד מול הראי ויעשה פרצופים ויישא מונולוג? מה שאני, אגב, עשיתי מגיל 10 כשהייתי חוזר מהצגה מלא ברשמים, הייתי פותח את ארון הבגדים ומשחזר את ההצגה מול הראי. מה יעשה במאי לבד? ייקח מחזה ויכתוב בשוליו הערות ורעיונות? הדרך היחידה לממש ולהגשים את היצירה היא יחד. כל אחד מביא את עולמו והבנתו ומניח לבנה משלו, והיצירה מתרקמת ונבנית. ובנוסף לגבי הבדידות - אני פוגש ועובד עם כל כך הרבה שחקנים, מחזאים, במאים, מנהלים עמיתים, עובדים וקהל ביום ובלילה, כך שהבדידות יכולה להיות גם מתוקה".

הרעשים של החיים

לאורך השיחה עמו, מביע ניצן לא אחת צער על היותו אמן מבצע בלבד. כזה שאינו כותב, מצייר או מלחין. ההערצה שלו ליוצרים, בעיקר למחזאים, היא עצומה: "כתיבת מחזה היא הכתיבה הקשה ביותר. ברומן למשל אפשר לתאר את הנוף החיצוני, הנפשי, מחשבה פנימית, זיכרונות. במחזה נשארות רק המילים הנאמרות ובאמצעותן אנחנו מנחשים את ההתרחשות האמיתית בין הדמויות. מה שאומרים זה לא מה שמרגישים, ומה שנשאר זה ההברות שהן הרעשים של החיים. לא קל לספר סיפור מול כמה מאות אנשים, להשאיר אותם יושבים במקומם ואולי גם צוחקים ומתרגשים, ואחר כך לקוות שישלחו את החברים שלהם להצגה של מחר. בכל פעם שאני לא מביים אני קובע פגישה עם הפסיכולוג".

האם יש קשר ישיר או נגדי בין היותך בנו של הסופר המנוח שלמה ניצן למה שאתה היום?
"אני מנסה לצמוח כקונטרפונקט, כלומר כניגוד לדרכו ואופיו של אבי. הוא, כסופר, התאפיין בחייו באישיותו האינטרוברטית, ובכתיבתו התרכז במחשבות פנימיות, נוסח זרם התודעה. אני הובלתי את עצמי לצד הנגדי: לתיאטרון, שהוא כידוע מדיה מוחצנת, פומבית".

"נשאר נטוע בנפשי". האב שלמה ניצן. צילום: שמואל רחמני"נשאר נטוע בנפשי". האב שלמה ניצן. צילום: שמואל רחמני

התפוח התגלגל רחוק מהעץ.
"למרות שהעץ נשאר נטוע בנפשי".

אולי מכיוון שאביך כה חשוב לך פנית לכיוון שלא קשור אליו, כדי לחמוק מתחרות?
"המחשבה הזאת לא מוכרת לי בכלל. אב לא מתחרה בבנו, ובן לא מתחרה באביו. להפך, מדובר ב'עוד נמשכת השלשלת'.

“הלוואי שיכולתי להתחרות איתו בכתיבה ספרותית. ניסיתי פעם אחת לכתוב מחזה בנעורי. התחלתי בערב וסיימתי עם שחר על רקע זמרת הציפורים. ואז, כשהתחלתי לקרוא אותו מההתחלה, גיליתי שאין שם שורה אחת של דיאלוג אלא רק תיאורי במה והתרחשות ויזואלית. הבנתי את המסר".