עמרי ניצן, 66, יליד תל אביב, הוא בוגר המגמה לבימוי של "דרמה סנטר" לונדון. בין השנים 1979־1974 שימש ניצן כבמאי הבית של תיאטרון הבימה, בין 1980־1979 היה במאי הבית של תיאטרון הקאמרי ובין 1980 ל־1985 היה מנהלו האמנותי של פסטיבל ישראל. החל משנת 1994 משמש המנהל האמנותי של הקאמרי. ביוני השנה הודיע ניצן כי יפרוש מהניהול האמנותי של התיאטרון לאחר שיסייע למנכ"ל החדש של הקאמרי להיכנס לתפקידו.
במהלך הקריירה הענפה שלו ביים, בין היתר, חמישה מחזות של ברטולט ברכט; עשרה מחזות של שייקספיר; את האופרה בופה "שיקוי האהבה" מאת דוניצטי, שהוצגה גם באופרה של ברלין ובפסטיבל האופרה של פינלנד; את "מסע אל תום האלף" מאת א"ב יהושע ויוסף ברנדשווילי שהוצגה גם באופרה של רומא; ואת "הילד חולם" מאת גיל שוחט וחנוך לוין, שהוצגה גם בבית האופרה בוויסבאדן, גרמניה. בטוקיו ביים את "נבוקו" ובאנטוורפן את "שמשון ודלילה".
בין השאר זכה ניצן בפרס טנא לבימוי, ארבע פעמים בפרס "כינור דוד" ובפרס "ורד הכסף" כבמאי השנה. ניצן הוא חתן פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה לשנת 2000 וזכה שש פעמים בפרס התיאטרון הישראלי בקטגוריית "במאי השנה", על ההצגות "קומדיה של טעויות" (1996), "רצח" (1997), "המורדים" (1998), "כטוב בעיניכם" (2001), "המלט" (2005) ו"גטו" (2010).
ב־1997 זכה בתואר "איש השנה בתיאטרון" מטעם "ידיעות אחרונות" וערוץ 2 ועיתון "מעריב".
משנת 1979 הוא נשוי לרינה, ולהם שלוש בנות.
“ובכל זאת, אני מאמין שהיום הייתי מביים אחרת את כל מה שביימתי בעבר. בניגוד לאמנות יוצרת כמו כתיבה, בימוי זאת אמנות מבצעת, והיא ניזונה מארבעה מקורות השראה שמרכיבים את מקבילית הכוחות שנקראת העלאת הצגה על הבמה, שהם: הטקסט, השחקנים ואישיותם, רוח הזמן החברתית־הפוליטית וזווית הראייה של הבמאי בזמן מסוים, בגיל מסוים. אם אנחנו, על ציר החיים שלנו, משתנים, ואני מקווה שאנחנו ממשיכים לצמוח, להחליף תאים, להתחדש ולחדש - אז גם ההצגות שביימתי, אם הייתי עושה אותן היום, היו שונות".
כזכור, לפני כחודשיים הודיע ניצן כי לאחר 24 שנים יפרוש מתפקידו כמנהל האמנותי של הקאמרי. הפרישה, שתיכנס לתוקפה עד שנה לאחר מסירת ההודעה, הגיעה כשבועיים אחרי שהכריז מנכ"ל התיאטרון, נעם סמל, על התפטרותו שלו.
כשנעם הודיע על פרישתו ממנכ"לות הקאמרי ביקשתי להצטרף אליו כדי לאפשר למנכ"ל הבא חופש בחירה בליהוק מנהל אמנותי. התבקשתי על ידי יו"ר הוועד המנהל, עו"ד עופר שחל, בשם ההנהלה הציבורית של התיאטרון להמשיך בתפקידי עד בחירת מנכ"ל חדש לתיאטרון כדי לשמור על רצף והמשכיות במימוש התוכנית האמנותית, דווקא בתקופה שהתיאטרון נהנה משגשוג והצלחה אמנותית וקהלית. נעניתי לבקשתו מתוך אחריות ואהבה לתיאטרון הקאמרי, לשחקניו, לאמניו ולעובדיו".
בהרבה מקרים אנחנו חיים את החיים בזרימה השוטפת, אבל מעט מאוד אנחנו עוצרים כדי להבין רגע מסוים, את היחסים בין דמויות. אפשר לקרוא להצגה 'שואו קייס' שבאמצעותו אנחנו מבינים את חיינו, את חיי הקרובים לנו במובן האישי, החברתי והפוליטי. ובנוסף, לעסוק בתיאטרון זה יצירת יחסים עם האחר ובראש ובראשונה, למרות שזה קורה בסופו של דבר, עם הקהל. ולפני כן, היחסים עם השחקן הפרטנר, עם הבמאי, המחזאי, אפילו אם הוא כבר שוכב בקברו".
לאורך השיחה עמו, מביע ניצן לא אחת צער על היותו אמן מבצע בלבד. כזה שאינו כותב, מצייר או מלחין. ההערצה שלו ליוצרים, בעיקר למחזאים, היא עצומה: "כתיבת מחזה היא הכתיבה הקשה ביותר. ברומן למשל אפשר לתאר את הנוף החיצוני, הנפשי, מחשבה פנימית, זיכרונות. במחזה נשארות רק המילים הנאמרות ובאמצעותן אנחנו מנחשים את ההתרחשות האמיתית בין הדמויות. מה שאומרים זה לא מה שמרגישים, ומה שנשאר זה ההברות שהן הרעשים של החיים. לא קל לספר סיפור מול כמה מאות אנשים, להשאיר אותם יושבים במקומם ואולי גם צוחקים ומתרגשים, ואחר כך לקוות שישלחו את החברים שלהם להצגה של מחר. בכל פעם שאני לא מביים אני קובע פגישה עם הפסיכולוג".
“הלוואי שיכולתי להתחרות איתו בכתיבה ספרותית. ניסיתי פעם אחת לכתוב מחזה בנעורי. התחלתי בערב וסיימתי עם שחר על רקע זמרת הציפורים. ואז, כשהתחלתי לקרוא אותו מההתחלה, גיליתי שאין שם שורה אחת של דיאלוג אלא רק תיאורי במה והתרחשות ויזואלית. הבנתי את המסר".
התרעות פיקוד העורף