כמו צמדים רבים בעולם הבידור, גם בין השמות חנן סביון וגיא עמיר כבר אי אפשר להפריד. כולם מכירים אותם כצמד, אחרי חנן בא גיא, אחרי גיא בא חנן. רבים, סביר להניח, לא יודעים להבחין בין השניים, ולא כי הם דומים כל כך. אבל ככה זה כנראה אחרי שנים של עבודה משותפת - הופכים לישות אחת. למרות זאת, זה לא מפריע לשניים, שממש לא מתכוונים לפרק את החבילה או להפריד כוחות בקרוב. "הנכס שלנו הוא משותף, זה מה שאנחנו יודעים לעשות ביחד", מסביר סביון. "אם מאיזושהי סיבה הוא יבגוד בי, ייסע וישאיר מכתב - הלכתי לטפס על הר או משהו - אולי יהיה לי קשה לקבל זאת, אבל בסך הכל הבן אדם לא גנב, הוא לקח את עצמו לאן שהוא רוצה".

עמיר: "הרי מה זה יצירה? זה ילד שבונה מגדל מקוביות. היסודות של היצירה הם היסודות הכי נאיביים וזו המהות שלנו, אז האופציה לא לבטוח באנשים היא מה שמפחיד אותנו. גם מבחינת עיצוב הדמויות, תמיד ניצור את הרשע עם איזה קטע הומני, רגשי, אחרת היצירה שלנו תהיה ממורמרת".

השניים, בוגרי לימודי משחק בסטודיו של ניסן נתיב בירושלים, פרצו עם "עספור", סדרת הלהיט שאותה כתבו ובה הם גם מככבים. אחריה יצרו את הסדרה "פצועים בראש", שנמכרה, בדיוק כמו קודמתה, בחו"ל.

אבל הם לא מסתפקים בעשייה הטלוויזיונית. על הפרק גם סרט קולנוע חדש, וגם תיאטרון, כור מחצבתם שאליו חזרו בחודשים האחרונים עם ההצגה "חלפון 6 - עאלק מחזמר". ההצגה, שעלתה בשיתוף תיאטרון האינקובטור, עוסקת ביקר לנו מכל - הסמארטפון, ומגוללת עלילה שמתחילה בנפילת הסמארטפון לאסלה.

"אחרי הרבה זמן שלא היינו על הבמה חיפשנו לחזור", מספר סביון. "אז פנינו לתיאטרון האינקובטור, שאנחנו נמנים עם מייסדיו. פתאום נוכחנו לדעת שגם כשאנחנו ביחד, תמיד יש לנו הסחות. אתה כל הזמן מסמס, גולש, כותב הודעות, עושה סלפי, זה שואב לנו את החיים. הבנו שיש לנו נושא שהוא אוצר שכדאי ליצור ממנו".

כל אחד יכול להזדהות עם זה.
עמיר: "השאלה שתמיד עולה היא מי עובד בשביל מי. אתה מקדיש שעות ועבודה על חשבון המשפחה, על חשבון החיים, כאילו מישהו מלמעלה עושה מזה כסף".

סביון: "זה כמו פייסבוק. כולם אומרים לך שזה טוב מקצועית להיות שם. אבל בסוף אתה עובד בזה".

צפיתי בהצגה, ואני חייבת להודות שחשבתי שאם אף אחת מחברות הסלולר לא ספונסרית שלכם, יצאתם די פראיירים.
"לא ניסינו לעניין אותן בכלל. זו אחת הצרות שלנו - אנחנו לא יודעים מה טוב בשבילנו".

עמיר: "היצירה אצלנו באה מתוך רצון לומר את מה שיש לנו בבטן. אנחנו לא מפורסמים ברמה לאומית ואמן חי ממה שיש, אז אנחנו כל הזמן מייצרים, חשוב להיות בתנועה".

מה, ההצלחה והתהילה הן לא מה שסיפרו לכם, לא הופכים מסודרים כלכלית?
סביון: "כל פרויקט שעולה נראה כפריצה, אבל בסך הכל היו שתי עונות של 'עספור', כך שמדובר בחודשיים נטו של דיבור סביב הסדרה. בסופו של דבר, החשיפה היא כמו מכת ברק. חוץ מזה, הסכום לכתיבת תסריט אולי נשמע גרנדיוזי, אבל כשמחלקים אותו לזמן ולעבודה על כל פרויקט, זה משתווה כמעט למשכורת ממוצעת. במסגרת מכירת 'עספור' ו'פצועים בראש' לחו"ל התחככנו מעט עם קולגות מעבר לים. זה הצחיק אותם שאנחנו לא עשירים. לאף אחד מהיוצרים הזרים אין עשירית מהרזומה שלנו. שם בן אדם שכותב שני פרקים בשנה יכול להיות מבוסס כלכלית. הם גיחכו על כך שאנחנו עדיין קונים בסיילים".

אז הבעיה היא התעשייה בישראל?
"יש מחשבה על עשייה מעבר לים, אבל לא חלילה לעזוב ולרדת. בעידן נטפליקס הכל אפשרי. כבר צילמנו פיצ'ר, שמהווה גם קריאה לחו"ל".

עמיר: "יש לנו אינסטינקטים, אנחנו עובדים במה שמעניין אותנו, וסיפורים טובים יכולים להגיע לכל העולם. אבל אני לא חושב שאתה יכול לקום בבוקר ולומר 'אני רוצה לשים את היצירה שם ושם'".

סביון: "כן, אבל אתה כבר סימנת לעצמך מטרות: סדרה, הצגה וסרט קולנוע".

יש מצבים שבהם פשוט נגמרים לכם הרעיונות?
עמיר: "ההפך, יש לנו כל כך הרבה רעיונות שקשה ליצור אותם. הבנו שאם לא ניצור, לא נוכל לעשות את מה שאנחנו רוצים".

סביון: "תוך כדי משחק הבנו שאנחנו לא רק שחקנים אלא גם אנשים יוצרים, וזו הדרך. הבמה מחברת אותנו לדבר הראשוני שהגענו ממנו והוא המשחק והוא חי הכי טוב על במה, שם אתה באמת חווה את האדרנלין".

"לא הבינו אותנו"

המסע שלהם כצמד התחיל כאמור בבמה הפתוחה בסטודיו למשחק של ניסן נתיב בשנת 1998. "על הבמה הזאת התחלנו ליצור חומרים שהפידבק אליהם היה חזק", מספר סביון. משם המשיכו למופע "החצילים", שזכה להצלחה מקומית בירושלים, ובמקביל החלו לפתח קריירה כשחקנים. סביון שיחק בתפקידים קטנים בסרטים "יוסי וג'אגר" ו"איזה מקום נפלא" ובדרמה "עד מדינה", עמיר מצא את עצמו בתפקיד קטן ב"מינכן" של סטיבן ספילברג וב"כיפור" של עמוס גיתאי. בהמשך הנחו השניים את התוכנית "זאפ לראשון" בערוץ הראשון, ומאז הם בלתי נפרדים.

היצירות המשותפות הראשונות שלהם היו הטלנובלה "בובות", ששודרה ב–2007 בהוט, "בלאגן" ו"בילי" בערוץ ג'טיקס, והייתה גם הבלחה כצמד "הצרובים" בפסטיגל 2011.

אבל את הפריצה הגדולה עשו ב–2010 עם "עספור" - דרמה קומית, ששברה שיאי צפייה והפכה את עוז זהבי לכוכב. "בהתחלה לא הבינו מה אנחנו עושים", מספר עמיר. "יש לזה כרונולוגיה קבועה. הטוקבק הראשון יהיה של מישהו שישאל מי אתה בכלל וייעץ לי מה לעשות בחיים, ואחרי שבוע–שבועיים יופיע הטוקבק 'למה כל הזמן אותם פרצופים'. לכן אנחנו מקפידים ללהק בכל סדרה שחקנים לא מוכרים. ויש הרבה מאוד שחקנים שיוצאים בכל שנה מבתי ספר למשחק".

סביון: "הייתי מעריך יותר את אותו טוקבקיסט אם הוא היה יושב מולי ומקלל אותי. זו אלימות של פחדנים. אתה מגלה שכולם היו אלימים תמיד, והאינטרנט מאפשר לכל האלימים לצאת מהחורים. אין מי שלא מקלל. זה חדר לשפה, כולנו הפכנו לטוקבקיסטים. היום המצב שלנו אחר, אנחנו אנשים מאוד מפונקים מבחינת יחס הקהל. ועדיין, כשאני באולם מלא ב–500 איש אני מתרכז בזה שלא צוחק. האם בגללי הוא לא צוחק? מיליון דברים עוברים לי בראש".

חברי 'עספור'. צילום: אלדד רפאליחברי 'עספור'. צילום: אלדד רפאלי

כאן ביתי

על סרט הקולנוע שעליו הם עובדים הם לא מוכנים להרחיב, אבל ניתן לומר שהוא ישלב מתח, דרמה, פשע והומור, ושצילומיו יתקיימו בירושלים ובתל אביב.

אף ששניהם מתגוררים כיום מחוץ לעיר - עמיר בפתח תקווה וסביון במודיעין, לירושלים, העיר שבה נולדו, יש אצלם מקום בלב. "זה כמו השיר 'הנה אני בא' של הדג נחש, שאתה צועק לעיר שאתה הולך אליה 'הנה אני בא'", מסביר סביון. "אני לא חושב שאי פעם, גם אם נגור בתל אביב, נעיד על עצמנו שאנחנו תל אביבים, ירושלים נטועה עמוק בפנים. כשאנחנו מגיעים לירושלים מארחים אותנו כמו שמארחים מישהו ששב מהשבי. גם תל אביב מפרגנת, אבל בירושלים יש תחושה של בית. אתה יכול לשבת במקום מסוים כשלפתע ברדיו נשמע שיר יווני, אתה מתענג עליו, ואז בעל המסעדה רואה את זה, מביא לך מהמטבח צלחות ואומר: 'יאללה תשבור'. זה באמת קרה. במהלך הצילומים של הסרט, ישבנו במסעדה והרגשתי כמו נשיא ארצות הברית. עשו לנו ספיישלים שהטבח מכין לאשתו והגישו לנו יין ב–200 דולר. מרגיש לנו שעבור האנשים שם אנחנו הנציגות הירושלמית של הברנז'ה".

ממה נובע החיבור המקצועי ביניכם?
"החיבור המקצועי לא היה שורד דקה אלמלא החברות בינינו. גם היכולת לזוז ככה ולזגזג בין ז'אנרים נובעת מההבנה של מה חשוב ועל מה צריך להילחם, וגם שבשניים יותר כיף ליצור".

על מה לא תתפשרו?
עמיר: "הכלל הראשון והחשוב הוא כל הזמן ללכת הלאה, לא להתאהב בפרויקט. אנחנו כל הזמן מנסים, חוקרים את עצמנו. כמו בזוגיות, גם פה השגרה מנוונת. חלום הוא מנוע עצום, ואנחנו מכירים את החלומות האחד של השני, כך שכשאנחנו רוצים משהו, אנחנו משלבים את זה לחלום משותף".

ומה קורה אם החלומות מתנגשים?
"אם זה קורה, וזה לא קורה, כיוצר אתה יכול להביא את זה למקום אחר".

סביון: "החיים עצמם מביאים את הפתרון. בתוך המקצוע אין הרבה ז'אנרים, ואם נקלעים לצומת, אז החיים, כלומר, הגורמים בשוק הטלוויזיה או בתיאטרון, שקובעים איזה פרויקט יופק, עושים את ההחלטה בשבילנו".

עמיר: "אנחנו יודעים מה השני חושב, חנן יודע מה אני חושב כשאני שותה קפה".

סביון: "ההיכרות ההדוקה בינינו יעילה. הנה, עשינו סרט והצגה בשנה אחת כי הפכנו למיומנים, מה שמקצר ויכוחים. אם פעם לקח לנו תשעה חודשים לכתוב סדרה, היום זה יותר מהר".

זה לא מסוכן מדי להשקיע את הכל בחברות הזו?
"אין סכנה אמיתית, הרי אף אחד לא הניח בשק של השני הוצאות".

חוויתם מצוקות כלכליות בחייכם?
עמיר: "הסיפור של 'עספור' הוא הסיפור שלנו אישית".

סביון: "'עספור' מתעדת את הימים שבהם היינו סטודנטים ולא היה לנו שקל. הישרדות. כל הזמן הייתה לנו פנטזיה שאפשר גם אחרת. זה קיים עד היום, אנחנו במרוץ, וזה לא נעשה יותר קל, כי כל הזמן צריך ליצור את הדבר הבא. לפעמים אני חושב על חיים חלוציים בערבה, איך אנשים שם חווים חיים מלאים. לפעמים אני מקנא, אני יכול לדמיין את עצמי גר שם ומגדל מלפפונים".

עמיר: "אבל אתה לא באמת רוצה".

סביון: "אני מדמיין הכל, אבל לא עושה את זה בינתיים".

מתפוצצים מסיפורים

אי אפשר להתעלם מהעובדה שהדמויות שאותן בורא הצמד מתמודדות לא פעם עם רשויות החוק, מקצר וניוטון והחברים מ"עספור", שלא בוחלים באמצעים כדי להשיג כסף, כולל הלבנת הון, הימורים באינטרנט, גניבה, עסקאות סמים ושוד, ועד יקי וסער מ"פצועים בראש", שלוקחים את החוק לידיים, ולא בדרכים המקובלות. "אנחנו מתעמרים במוסדות", אומר עמיר. "אנחנו עושים את זה מתוך הלך הרוח במדינה הזאת. נורא קשה פה, החיים לא קלים. אתה קם בבוקר, קורא עיתונים וזה נראה כאילו העולם לא לצדנו. אנחנו מתמודדים עם קונפליקטים שעכשיו בכל העולם מתמודדים איתם".

יש סיכוי שתכתבו, תשתפו פעולה, עם יוצר שלישי?
"בתכלס זה קורה כי הבמאי והצלם משתפים אותנו במחשבותיהם, ואנחנו שומעים מה יש להם להציע. כמובן, בגלל שהסדרה נוצרת בחדר שבו התכנסנו שנינו, אנחנו יודעים למה אנחנו מתכוונים, ואם שחקן מביא רעיון שהמהות שלו לא קולעת, אנחנו אומרים לו 'בוא תיצמד לטקסט'".

סביון: "היצירה שלנו היא תזמורת. בגלל הביחד שלנו, אנחנו לא מבינים איך אפשר אחרת. שואלים אותנו איך עושים את זה בשניים. אנחנו לא מבינים איך עושים את זה לבד. אולי זו הסיבה שכתיבת תסריט אורכת אצלנו זמן קצר יחסית. זה יותר קל ויותר כיף. בטלוויזיה אדם בא עם רעיון ומשדכים לו בן זוג או תסריטאי, וזה עלול ליצור תחושה מלאכותית".

מה עם פריים טיים באחד הערוצים המרכזיים?
"בימים אלו בדיוק אנחנו עובדים על דרמה לפריים טיים".

עמיר: "הטלוויזיה שלנו יכולה להיות מגניבה, אם רק ייתנו לנו ליצור. אנחנו מתפוצצים מסיפורים".

סביון: "כן, זה טוב ויפה אבל השיקולים הם מסחריים. אם היית בנעליים של מקבלי ההחלטות, הטלוויזיה שלנו הייתה אחרת. עשינו סדרות שהצליחו, אבל לצערנו, אנחנו בין התסריטאים היחידים שנותנים להם לעשות סדרות. הפתח הצר לא מספיק לקולות חדשים כדי להיכנס".

יש מצב שתשחקו במשהו שלא אתם כתבתם?
"נשמח. נכון שבתוכן שלנו אנחנו הכי מדויקים, אבל אם אני יכול לבוא ולהיות טאלנט - זה מבורך".