"העיסוק במשחק מאפשר לי לחיות עוד חיים בגדול", מעידה על עצמה השחקנית מרים גבריאלי, שב-17 בחודש תהיה בין האמנים הוותיקים שיוכתרו כיקירי אמ"י (איגוד אמני ישראל), ועמה בין היקירים החדשים - חיים טופול, דבורה קידר, רבקה מיכאלי, שייקה פייקוב, שמעון כהן ויאיר קלינגר. "זאת מפני שכל מחשבה שאתה חושב כשאתה על הבמה היא פונקציה של אלף מוחות שחושבים מה שאתה חושב באותו רגע. מדהים כמה שהמשחק זה אמפליפייר ענק".

חרף דבריה אלה, גבריאלי מעודה לא הייתה בין האמנים שאמנותם היא כל חייהם. אני מציג בפניה ראיון שערכתי עמה לפני 36 שנה בדיוק, כשחזרה לבמה - בהצגה "אמונה, אהבה, תקווה" בתיאטרון חיפה - לאחר פסק זמן של שלוש שנים וחצי, שנטלה ממנה "כשהמצברים נגמרו קצת". במהלכו מכרה עתיקות ושטיחים ("אבל באופן מאוד-מאוד חובבני", הדגישה) ולא הצליחה להגשים את חלום חייה דאז - לפתוח מסעדה.

פסק הזמן דנן לא היה היחיד בקריירה הנפתלת של גבריאלי, שחקנית-אופי מובהקת, שמטבעה לא קרצה לתפקידים ראשיים. "כבר בהצגות בגן הילדים הדתי שלי בתל אביב של פעם לא רציתי להיות הנסיכה או הכלנית, אלא הצפרדע. העיקר להצחיק את הילדים", היא טוענת. "אף פעם לא עניין אותי להיות פרימדונה, והעדפתי תפקידים קצת גרוטסקיים, אפילו מכוערים".

אם כך, לא במקרה גבריאלי מציגה את עצמה כשחקנית-של-חנוך-לוין, הגם שלא הרבתה לשחק במחזותיו. "בנסיעות על קו תל אביב-חיפה, בדרך להצגה 'חפץ' בתיאטרון חיפה, שבה שיחקתי את כלמנסע", היא מספרת, "היו לנו המון שיחות על דת, אם כי בניגוד אלי, הוא עזב את הדת בהתרסה והיינו צוחקים על כל מיני התנהגויות של יהודים בבית הכנסת. גם כשרבנו, לאחר שמנע ממני תפקיד שהבטיח לי, נשארנו ידידים והצגתי את 'שש שעה רקובה', הצגת יחיד על-פי מחזותיו".

חנוך לוין. צילום: יח"צ

כיום, על סף יום הולדתה ה-82, שחל החודש, כשלוין הוא מבחינתה זיכרון-עבר הולך ומתרחק, ו"גברתי הנאווה", מחזמר הלהיט שבו שיחקה באחרונה, ירד מקרשי הבימה, גבריאלי היא שחקנית מובטלת מאונס וכבר מתגעגעת אל המחזמר שנמוג. "אהבתי את העבודה בהבימה עם משה קפטן", היא מתרפקת. "הוא במאי יוצא מהכלל, והייתה לנו שפה משותפת מיידית, כפי שהייתה לי עם פרופסור היגינס שלי, נתן דטנר, ועם לייזה דוליטל שלי, שני כהן, שאני מאוד אוהבת ומעריכה. שני היא קומיקאית, אבל גם שחקנית דרמטית. לדעתי, כמה שהיא מצליחה בטלוויזיה, עם הכישרון שיש לה היא צריכה לשחק יותר בתיאטרון".

כששואלים את גבריאלי, שלדבריה נהנתה בכל רגע ב"גברתי", אם במת המחזמר היא המגרש הביתי שלה, היא משיבה ב"לא, בכלל לא", ומפרטת: "זאת הפעם הראשונה שבה הופעתי במחזמר, מה גם שלא שרתי בו. אני במהותי שחקנית תיאטרון, ובזכות המפגש הבלתי אמצעי והייחודי עם קהל אני מעדיפה אותו על פני הקולנוע והטלוויזיה, שגם שם הופעתי לא מעט".

עצמאית בשטח

גבריאלי היא שחקנית נודדת מבחירה, "נראה היה לי נורא להעביר את כל חיי בתיאטרון אחד", היא מסבירה. לפני שסיגלה לעצמה את גינוני הגבירה ב"גברתי הנאווה", שיחקה את הדוכסית, אמו של איתי טיראן בהצגה "ריצ'רד השלישי", שהוצגה בקאמרי. "איך שאתה רואה, אהבתי לשחק בתפקידי גבירות, אבל לא פחות נהניתי לשחק את הבלנית, א-יידישע יאכנע ב'מקווה', בבית ליסין, כי תמיד אהבתי להשתנות מהצגה להצגה, כשאת הדמויות בניתי על פי אנשים שפגשתי במציאות". 

כמה שגבריאלי אוהבת להצחיק את הקהל, מקורו של סיפורה האישי באחד המקומות הטרגיים ביותר בתולדות האנושות. לא במקרה מונח על השולחן בסלון ביתה ספר על הקהילה היהודית באושוויינצ'ים שבפולין. "משם, המקום שהתפרסם כגיא ההריגה אושוויץ, הוריי עלו ארצה", היא מספרת. "אני זוכרת את היום שבו פרצה מלחמת העולם. כילדה, אהבתי לשחק עם קטניות בצבעים שונים. יום אחד אמי התפרצה לחדר שלי והודיעה: 'מירה, היום פרצה מלחמה ומעכשיו אסור לשחק באוכל'. כך הלכו לי ה'צעצועים'". 

"באמצע המלחמה שמעתי את הוריי, שעלו ארצה כבר ב-1920, משמיעים בחרדה נוראה את המילה אושוויץ, לאחר שתמיד התרפקו על אושוויינצ'ים שלהם. זה קרה להם כשהבינו כי משפחתם, שהשאירו מאחור בעירם האהובה, אבדה. לא אשכח את תהלוכת האבל בתל אביב של 1945, כשאנשים צעדו עם הראש באדמה ביום האחרון של המלחמה. שתיקה איומה התנשאה מהתהלוכה, שבראשה הונף דגל גדול עם הכיתוב 6,000,000. כשבכל העולם צחקו ורקדו, בתל אביב בכו".

אכן, בתל אביב בכו, כמו בכל היישוב העברי, ובדיוק אז גבריאלי, תלמידת בית הספר הדתי "תלפיות", הכריזה שכאשר תגדל, היא תהיה שחקנית. "אני ממשפחה מזרם 'המזרחי'", היא מספרת. "לא היינו דתיים קיצוניים. אנחנו, הבנות בתנועת הנוער של 'המזרחי', לבשנו חצאיות קצרות ורקדנו קרקוביאק עם הבנים. ההורים שלי היו חלוצים שעלו בעלייה השלישית. אבא שלי ייבש ביצות בנהלל ואמא שלי הייתה בין סוללי כביש עפולה-נצרת, אבל אני נאלצתי לקבל את דין התנועה ולא לשרת בצבא. אז זה לא מפליא שבגיל 20 וקצת חזרתי בשאלה". 

היא למדה באוניברסיטה היסטוריה ומדעי המדינה ובסתר לבה קיוותה להיות שחקנית, "אם כי חששתי מהמלחמה שידעתי שישנה בתחום הזה". גבריאלי נישאה בגיל מאוד צעיר לאורי גבריאלי, חיפאי שהיה אז פעיל בענף הקולנוע, ועברה עמו לעירו. שם, בחיפה, עשתה את צעדיה הראשונים בתיאטרון, בחוג דרמה שניסן נתיב העביר ב"בית רוטשילד". "מהר מאוד המשחק כבש אותי", היא נזכרת. "זה היה תהליך שלא יכולתי לעמוד בו, וכך מצאתי את עצמי ב'אילוף הסוררת', ההצגה שפתחה את תיאטרון חיפה".

חוץ מתיאטרון גשר, הסמוך לדירתה ביפו, גבריאלי נדדה בין כל התיאטראות. ומדוע? "כי בשנה אחת בתיאטרון הקאמרי העבידו אותי בחמש הצגות עד שכמעט יצאה לי שם הנשמה וממש התמוטטתי. אז החלטתי להיות שחקנית עצמאית ולקבוע לי את מהלך הדברים, כך אוכל להיות יותר עם המשפחה, אבל לא הבאתי בחשבון שבבוא היום אתגרש ואצטרך לדאוג לעצמי. על מה שהחסרתי מבני משפחתי בגלל הקריירה, אני מקווה שהם לא יבואו איתי חשבון".

על מה לבוא חשבון?

"על שלא תמיד עקבתי אחר הלימודים שלהם ולא תמיד הקפדתי לבוא לאסיפות ההורים בבתי הספר שלהם, כי בדיוק הייתה לי הצגה".

אבל ליד הספר על אושוויינצ'ים מונח אלבום צילומים גדול, שי ממשפחתה המחבקת, שהעניקה לה אותו ביום הולדתה ה-80, וממנו עולה אהבה חסרת גבולות אליה, אם לשלושה ילדים וסבתא לתשעה נכדים ולחמישה נינים. "כולם באו לראות אותי ב'גברתי'", היא מציינת. "שמישהו יזכור אותי, לעזאזל".

יזכרו, מרים, יזכרו. שחקנית כמוך לא שוכחים כל כך מהר, גם אם התיאטראות לא תמיד זוכרים להציע תפקיד.

"בסך הכל הרווחתי מהיותי שחקנית לא קבועה בשום מקום. שיחקתי בהרבה להקות שחקנים, בהמון תיאטראות, כך תמיד היה לי מעניין".

אבל כך נמנעו ממך תפקידים גדולים, שאולי היית זוכה בהם במקרה של קביעות.

"אף פעם לא היו לי שאיפות-גדלות, מה גם שאני לא זוכרת את עצמי כשחקנית של תפקידים ראשיים. כמו שהתחלתי בגן הילדים, תמיד הייתי שחקנית אופי". 

עם האופי הזה הגיחה ללא מעט סרטים, בהם "תעלת בלאומילך" של אפרים קישון, "לאן נעלם דניאל וקס?" של אברהם הפנר, "סוסעץ" של יקי יושע, "שחור" של שמואל הספרי, "האיטלקים באים" של אייל חלפון ו"מישהו לרוץ איתו" של עודד דוידוף. לפני חמש שנים הופיעה בתור השכנה המשונה ב"רווקה פלוס", סרטו של דובר קוסשווילי. "אהבתי מאוד את העבודה עם דובר", היא מעירה, "אבל הסרט לקה בחסר".

ההפך משיגעון

גבריאלי מגלגלת את סיפורה בדירתה הציורית, במרומי הקומה השישית של בניין מגורים יפואי, שמורגשת בו טביעת אצבע של אדריכל. "זה ה'פיצוי' שבו זכיתי, לאחר שקבוצת נדל"ן שהשתלטה על הבניין שבו גרתי שנים בדמי מפתח, פשוט זרקה אותי משם. לא היה לי כסף לקנות דירה בלב תל אביב, אז עברתי ליפו. הבניין לא נראה משהו, אבל כשראיתי את הנוף שנשקף מהדירה למרחוק, הלכתי עליה. אז האדריכל אילן פיבקו נחלץ לעזרתי. 'השיפוץ עלי', הוא אמר, ואת התוצאות רואים". 

במאזנה אף גיחות רבות לטלוויזיה, ובו הסדרות "סיטון", "קפה פריז", "האישה באפור", "שמש", "האלופה", "חטופים" ו"נבלות" - "שם היה לי תפקיד נפלא לצדו של יהורם גאון, שהוא פרטנר קולנועי ממדרגה ראשונה". כמו כן ,היא מציינת את תפקיד סוניה שחורי שהיה לה ב-2003 בסדרה "משחק החיים".

כעבור עשור, בעודה משחקת ב"גברתי הנאווה", הסתבכה במשחק החיים האמיתי שלה, כשלצד המשחק על הבמה נאלצה להתמודד עם חמישה ניתוחים עקב "המחלה", כפי שקראה לסרטן שבו לקתה.

"התיאטרון הוא התרופה האולטימטיבית בעולם", היא מצהירה. "זה אמור לא רק עלי. הרי יוסי גרבר הגיע עד עיוורון, אבל כשהוא עלה על הבמה, הוא פרח. קורה שאתה מגיע לתיאטרון חצי הרוס, אבל כשאתה מקבל את ה'קיו' להיכנס לבמה, אז אתה באורח פלא בריא לגמרי. באיכילוב אני נחשבת כנס רפואי. אף רופא לא האמין שאצא בשלום מ'המחלה'". 

"פרטנר קולנועי ממדרגה ראשונה". יהורם גאון. צילום: אילן בשור

עד למה הגיע הקרב, שניהלת אז?

"קרה שחטפתי כאבי תופת והבהילו אותי לחדר המיון. הרופא שלח יד, הכאבים פסקו והוא אמר - 'את לא יוצאת מפה, כי הלילה אנחנו מנתחים אותך'. אז אמרתי לו - 'זה לא ילך כך; הערב יש לי הצגה בתיאטרון!'". 

זה לא היה שיגעון?

"ההפך מכך. התיאטרון היה אז מקום של חיים בעיני ואין לי ספק שהוא הבריא אותי".

ואחרי?

"מאז ש'גברתי' ירדה בהבימה, עדיין לא קיבלתי תפקיד בתיאטרון, רק ימי צילום פה ושם בסדרות טלוויזיה. אני מקווה שבתיאטראות ייזכרו בי. גם אם בשיחה אתך עלול לברוח לי שם זה או אחר, טקסטים אני זוכרת פרפקט - לידיעת הבמאים והמנהלים. כרגע, כשאני לא משחקת, חסר לי תהליך היצירה, שהוא לא תמיד הכי קל".