"אמרתי לך שרק הזמן יגיד אם זו פרובוקציה או נבואה", אומר האמן איתי זלאיט (37), שעורר סערה לפני חודשיים כשהציב בכיכר רבין פסל מוזהב של ראש הממשלה בנימין נתניהו. "האמת תמיד נמצאת בתוך הביוב מתחת לאדמה. עכשיו הביוב עולה על גדותיו ומאיים להציף אותנו אל מול פינו הפעור ועינינו המשתאות".

מרגיש שחזית את הנולד?
"בפעם הקודמת שדיברנו, הכל יכול לקרות בממלכת ההזיות. שום דבר כבר לא מפתיע אותי, אחרי שטראמפ הפך לנשיא ארצות הברית. נהיה לנו כבר עור של פיל, ואנחנו לא מתרגשים מכלום. החיים פה הם תסריט, שאף תסריטאי של סרטי מדע בדיוני לא היה ממציא".

איך קורה שפתאום קם אדם, מחליט לעצב פסל מזהב של ראש הממשלה ולהציב אותו בכיכר רבין?
״לא הצלחתי להמשיך לעבוד בסטודיו ולהתעלם מהשינויים הטקטוניים שקורים בחוץ ומאיימים על חופש הביטוי, על הפלורליזם והסובלנות. פתאום, ברגע אחד, ראיתי בעיני רוחי את הפסל המוזהב הזה מוצב בדיוק במקום שהוצב. הפסל הזה נוצר שלושה חודשים לפני שהוצג בתחילת דצמבר. כל התקופה הזאת המשכתי לעבוד על תערוכת המשך, כשאני עובד עם התבנית של ראשו של נתניהו ומשתמש בו כסמל למוקד של כוח במדינה. בסיום הפעולה בכיכר גנזתי את רוב העבודות, כי הן נראו לי מיותרות, פרט לשתי עבודות". 

אפשר להגיד שחקירות נתניהו עושות לך רק טוב?
"לפני חמש שנים עשיתי איקונה של גלעד שליט, בגלל שבאותם ימים כל המדינה געשה ודיברה רק עליו. עשיתי איקונה עם עלי זהב, כי הוא הרי היה הקיסר שלנו באותה תקופה. הילד של כולנו. איך שסיימתי את האיקונה, שחררו אותו. אולי עכשיו זה יקרה עם ביבי. זה יהיה מאוד אירוני, אם העבודה הזאת תסייע לשחרר אותנו מהשבי הממושך שהוא מחזיק אותנו בו". 

איפה הפסל עכשיו?
"מאוחסן. קיבלתי כמה הצעות בכיוון שלו, וחשוב לי שהוא ימוקם במקום המתאים. אני במגעים, ואם אמצא לו את הבית שאני מחפש, זה הולך להיות מאוד מעניין. כרגע הפסל נמצא בחזקתי. הוא שרד יפה. העניין הבינלאומי בפסל ובאירוע היה מפתיע. הגיעו אלי היסטוריון מאוסטרליה ואספנים מארצות הברית. כרגע מתנהל משא ומתן ליצירת פסל ברונזה ממנו. אם הוא יגיע לאן שאני חושב שיגיע, זה יהיה משוגע לגמרי. ברמה אמנותית והיסטורית, האמנות צריכה לצאת מהקיפאון, לתקשר עם הרחוב, אמנים צריכים להפסיק לפחד, לפעול יותר מהבטן ופחות מהראש. קן הקוקייה שאנחנו חיים בו הוא קרקע פורייה לאמנות טובה ובועטת".

פסל הזהב הוא רגע הפריצה שלך? 
"אין ספק שהאירוע הזה הוא נקודת ציון בקריירה שלי. אני מרגיש תחושת שליחות גדולה. הנגיעה בלב של כל כך הרבה אנשים, והאפשרות לצעוק את הכאב שלי ושלהם, הן חוויה מעצימה ומאחדת". 

איך אתה מרגיש כאן?
"התחושה במדינה היא של התמוטטות, הידרדרות ופילוג. אנו חווים הרס וקריסה של ערכים, מוסר ואחדות, שנבנו פה לאורך שנים. מזכיר קצת את רוח תנועת הדאדא, אליה אני קרוב, שקראה למרד בכל מה שהאמינו עד אז, כי הכל קרס. החיבור לדאדא מלווה אותי שנים, מתוך זה בחרתי במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד להציג עבודת המשך ל־KING BIBI. התערוכה תיפתח שם ב־11.3 ותוצג במשך חודש. אציג אינסטליישן (מיצב) שמתכתב עם האירוע בכיכר. האינסטליישן מתייחס ליחסי הכוחות בין האזרח הקטן למוקדי הכוח הפוליטיים אך גם הפנימיים המנהלים את כולנו. הפוקוס יותר פנימה. כאמן, תמיד מעניין יותר מה קורה מתחת לפני השטח. לכן, אני מתעסק עם צעצועים צבעוניים וחמודים שאני מחבר, שורף, שובר ומתיך לכדי פסלים מונוכרומטיים, החושפים את המופרע והרקוב שבתוכנו. ב־2.3 יתקיים אירוע חד פעמי שמארגנות שלוש אוצרות נהדרות בבית המידות בתל אביב בנושא כסף. נושא רלוונטי ואקטואלי תמיד, שבו אשתתף עם עבודות חדשות בנושא".

אז מה המסר שלך לאומה?
"שתמיד יש דרך. יש במדינה אנשים נהדרים ועוצמה אדירה. צריך להיפרד מהפחד ולהבין שזה בידיים שלנו. אנחנו חייבים לחשוב בצורה עצמאית, ללעוס את האוכל שלנו בעצמנו. לקחת אחריות. לא פשוט, אבל הכרחי. ההנהגה שלנו רקובה. מגיע לנו משהו טוב יותר. מגיע לנו לאהוב אחד את השני ולא להתבוסס בשנאה ופילוג שימוטטו אותנו. עד שנגיע לשם, בואו נצא מהייאוש ונמשיך לזעוק את הכאב ברחוב, דרך פיסול, שירה, ציור וכל דרך נכונה אחרת".