היישר מזוהר ההפקה של סדרת “24” בניו-יורק, שם הצטלם בתפקיד אורח, הגיע אלי דנקר לתיאטרון “הספרייה” של בוגרי בית צבי, כדי לככב על הבמה העגולה של אולם תיאטרון רמת גן בתפקיד הראשי ב”עץ השקד של נאני”. “מחזמר ישראלי־ספניולי חדש על אהבה וגעגוע, המביא את סיפורה של משפחה ספרדית ירושלמית בימים שלפני מלחמת ששת הימים ובמהלכה עם מיטב שירי הלדינו”, כך מוצגת ההפקה, העולה הערב.



“כשארתור קוגן, מנהל בית צבי ותיאטרון 'הספרייה', פנה אלי, אמרתי לו ‘כן’ לפני שידעתי במה מדובר, כי בית צבי זה המקום שבו התחלתי, ובשבילי זאת חוויה מדהימה לחזור אליו”, מספר דנקר בקולו העמוק. “הסיבה השנייה שהביאה אותי להיענות מיידית למחזמר הזה נעוצה בכך שהוא מציין מלאת 50 שנה לששת הימים, המלחמה הראשונה שנלחמתי בה”.



ובאשר לחומר?
“גדלתי בבית ליטאי, לא ספניולי, אבל ספגתי את אווירת הלדינו בשכונת נחלת אחים. ללב העניין נכנסנו, כשחברים של הורי יצאו לשליחות בחו”ל, ולמשך שנה עברנו לגור עם סבתא נונה שלהם. אצלה ספגנו את כל עניין הלדינו במקום שהיה ירושלים במיטבה, לא בנובורישיות של בית הכרם, שם גרנו קודם”.


דנקר מככב בהצגה הנוכחית בתפקיד סלומון בן מימון, אב משפחה ספרדית ירושלמית, בסיפור שמתרחש בימים שלפני מלחמת ששת הימים ובמהלכה. דמות שונה מאוד מאיברהים בין־חאליד, בן דמותו של הארכי־טרוריסט בן לאדן, שעמה התארח בשלושה פרקי הסדרה “24”.



אף שהקריירה הבימתית והקולנועית של דנקר החלה לפני כמה עשרות שנים, הוא יודע לשים את האצבע בדיוק על הנקודה בזמן שבה גמלה בלבו ההחלטה להיות שחקן. “הייתי תלמיד כיתה א’, כשדני קיי בא לבקר בירושלים”, משחזר דנקר, “הוציאו אותנו לנפנף עם דגלונים לכבודו. הוא הרים על זרועותיו את אחת התלמידות הפחות פופולריות אצלנו ונתן לה נשיקה. למחרת, היא הפכה למלכת בית הספר. ‘זה מה שאני רוצה להיות - דני קיי. מבוגר שכל הילדים רצים אחריו’, אמרתי”.



לא נהיית מעין דני קיי?


“אכן, אבל לימים, כשסיימתי את הצבא ועמדה בפני הברירה ללמוד באקדמיה למוזיקה בירושלים או לפנות ללימודי משחק, בחרתי באפשרות השנייה. בגלל דני קיי”.



ולאף שגדלת על מוזיקה.


“כן. מוזיקה תמיד הייתה אצלנו בבית. אבא שלי אפילו היה חזן בערוב ימיו. בהיותו מנהל קופת חולים בירושלים הואשם בבגידה בערכי הסוציאליזם כשחשף פרשת שחיתות. הוא ירד מהארץ ועבר להיות חזן בווירג’יניה. אני ניגנתי באקורדיון מגיל עשר. בזמן התיכון התחלתי לנגן בפסנתר ורציתי להיות מנצח, מה שהגשים קרוב משפחתי, עומר ולבר”.



רן דנקר, צילום: רפי דלויה



“הוליווד קראה לי"



“הייתי ילד מרחף”, מספר דנקר, “בעבר נודעתי גם בהתפרצויות. זה בא אחר כך, כתוצאה מחוסר הביטחון שהיה לי כאמן. באמנות, כשאנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו חושבים שאנחנו ראויים לו, אנחנו מושכים תשומת לב בכל מיני דרכים. אצלי זה התבטא בשש התפרצויות במהלך הקריירה שלי”.



אחת “ההתפרצויות” שזכורות במיוחד היא זו שבמסגרתה פתח תיאטרון הבימה בחקירה על התנהלותו של השחקן לפני תחילת ההצגה “מסילה לדמשק”, אז נטען כי איים וצעק על שתיים מעובדות התיאטרון.



בצבא שירת דנקר כקצין בצנחנים. במלחמת ששת הימים נלחם ברצועת עזה ובמלחמת יום כיפור הגיע מלימודיו בניו יורק לקרבות בתעלה. “לא הלכתי ללהקה צבאית, למרות שכמי שהיה אקורדיוניסט ידוע בירושלים חיכו לי מכל הלהקות”, הוא מציין, “אם צבא, אז רק קרבי!’ התעקשתי”.



כשהשתחרר פנה ללימודי משחק בבית צבי. את לימודיו מימן בנגינת פסנתר בשיעורי בלט. כמו לאורך כל הדרך שלו, לא התמיד: “שנה בבית צבי הספיקה לי. הגעתי למסקנה שאם ללמוד משחק, אז מוטב לשלב את זה עם תרבות אחרת. נרשמתי ללימודי משחק בניו יורק ובדרך לשם ביליתי שנה בחוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית”.



“ביליתי”?


“כן, כי המקצוע הוא בילוי אחד גדול. אבל הלימודים אצל אוטה האגן בניו יורק היו רציניים. אז בשביל הפרנסה פה ושם עבדתי כנהג מונית ובעיקר ניגנתי בפסנתר בחזרות של להקות מחול, אפילו זו של אלווין איילי. מלחמת יום כיפור החזירה אותי הנה וכך נהייתי שחקן בתיאטרון החאן”.



כתום שלוש עונות בחאן, החל דנקר בנדודיו, שלמעשה נמשכים עד היום. לאחר הצגה בתיאטרון חיפה, יצא ללימודי אקרובטיקה בימתית אצל ז’אק לקוק, בפריז. “כששמעתי שם שמחפשים אותי מהבימה בשביל ההצגה ‘מלך מרוקאי’, ישר עליתי על מטוס ומצאתי את עצמי כאן בתפקיד הזמר הנודד”, הוא נזכר.



לזמן קצר נראה היה, שמצאת את מקומך ב"הבימה" עם תפקידים כמו אורסינו ב”הלילה ה־12” ויאזון ב”מדאה”. מה הרחיק אותך מכאן?


“הוליווד קראה לי. ב־84’, לאחר ששיחקתי ב’ביום בהיר רואים את דמשק’, סרט סטודנטים של ערן ריקליס שהפך לסרט באורך מלא, המשכתי לסרט ‘המתופפת הקטנה” ואז התחיל הסיפור שלי עם הוליווד”.



הבמאי הנודע ג’ורג’ רוי היל ביים על פי ספרו של ג’ון לה קארה את הסרט “המתופפת הקטנה”. דנקר שיחק שם את ליטבק, איש מוסד ניצול שואה: “בסרט היינו בעקבות סאמי פריי, ששיחק את חליל. נאמן לשיטת סטניסלבסקי כולי הייתי בקתרזיס של שנאה לדמות הזאת. כשבני נולד ביום הצילומים האחרון, כל כך הייתי בעניין, שקראתי לו חליל. היום כולם מכירים אותו כרן דנקר”.



חוזר למקורות. דנקר וצוות ההצגה "עץ השקד של נאני". צילום: מיקה קושלביץ'
חוזר למקורות. דנקר וצוות ההצגה "עץ השקד של נאני". צילום: מיקה קושלביץ'



קראת לו בשם ערבי?


“למה ערבי? השם חליל בא מ’שהכל חל בו’. אבל בגיל שבע הבן שלי הגיע למסקנה שהשם שלו לא פופולרי ולבקשתו, שינינו לרן”.



לאחר שבעקבות צילומי הסרט הגיח ארצה כדי לשחק עם נתן דטנר בהצגה “סיפור אהבה בשלושה פרקים” בבית ליסין, יצא לחפש את מזלו באמריקה, תחילה כנשיא מדינה מזרח־תיכונית ב”מקגייוור”. “הלוק והמבטא סידרו לי שם קריירה”, הוא מציין. “היכן שצריכים רעים, קוראים לי”.



אתה אוהב את תפקידי הרעים?


“אני אוהב את הצ’ק שבקצה”.



משלמים?


“משלמים בלי עין הרע. זה לא דומה לפה”.



אז מה אתה עושה פה?


“מה שאני אוהב. שם אני עושה מה שאני צריך”.



דנקר הופיע בסדרות אמריקאיות, בעיקר משטרתיות, אולי יותר מכל שחקן ישראלי אחר, אבל אין צורך בזכוכית מגדלת, כדי לגלות שהוא לא כיכב באף לא אחת מהן. לסדרה “הבית הלבן”, בכיכובו של מרטין שין, הגיח לרגעים כשר הביטחון מישראל.



זה שיוצר הסדרה, אהרן סורקין, הוא יהודי, לא יכול היה לעזור לך לקבל תפקיד יותר משמעותי?


“כמעט כולם שם יהודים. וזה לא עובד שם ככה. בשביל להתקדם לתפקידים גדולים צריך מה שנקרא סטאר קווליטי. אני לא כוכב. הבן שלי, רן, כוכב. אני שחקן אופי שעושה בסרטים ובסדרות מה שאומרים לי לעשות”.



שיחקת פה ושם תפקידי מחבלים.


“מאחר שיש לי אהדה מאוד גדולה לבני דודינו מתוך מחשבה שפעם אחת ולתמיד צריך לסדר את העניין איתם, אני שמח לקבל גם תפקידי מחבלים מתוך ניסיון להבין את המקום של הכאב אצלם, כדי לדעת על מה הם נלחמים. זה לא אומר שאני מצדיק פעולות טרור, חס וחלילה. אבל אם עלי לשחק אחד מהם, אני צריך לחשוב מה הרגיש המחבל כשהשכיב את הילדים שלו לישון לפני ששם על עצמו חגורת נפץ ויצא לבצע פיגוע. כך שיחקתי את החוטף, תפקיד מרכזי בסרט על חטיפת מטוס TWA 847. אני לא מצדיק את החוטף, אבל גם לא יכול להתעלם מכך שטיל שלנו חיסל את משפחתו לנגד עיניו”.



אתה מוכן לשחק כל תפקיד?
“כל תפקיד שלא ישבור את הקווים האדומים שלי. כך, למשל, אני לא רואה את עצמי עושה פורנו”.



האישה השנייה



דנקר מגדיר את עצמו כ”אקטיביסט לפני הכל” ומגלה כי הוא פעיל אצל חברת הכנסת סתיו שפיר. “ב־2011, כששיחקתי בהבימה בהצגה ‘המסילה לדמשק’, הייתי במרחק צעדים ממחאת האוהלים ברוטשילד”, הוא מספר איך הכל התחיל, “היה לי קשה לראות קהל בתיאטרון בעוד שבחוץ אחרים הצטופפו באוהלים. זה מאוד הפריע לי. לא היה לי האומץ לעבור דרך השדרה מרוב בושה. אז פנו אלי להצטרף לפרויקט ‘שיירות המהפכה’. כלומר, במה מתניידת, שהמפעילים שלה הגיעו למאהלי המחאה ברחבי הארץ. נשאלתי אם אני רוצה להיות מנחה הבמה הזאת”.



"אקטיביסט לפני הכל". סתיו שפיר, צילום: פלאש 90
"אקטיביסט לפני הכל". סתיו שפיר, צילום: פלאש 90



היית?


“מה פתאום. אמרתי ‘אנחנו תקענו אתכם באוהלים ואם אבוא, אז רק כדי לראות אתכם יוצאים משם בכבוד’. כדי לעזור לכם, אני מוכן להיות נהג. כך הצטרפתי אליהם כאאוטסיידר כזה, מבוגר מהחבר’ה. בין פעילי המחאה שהסעתי הייתה סתיו שפיר. כשהיא נכנסה למכונית, הייתה לי הרגשה שגולדה מאיר נכנסה. מתוך יראה לא יכולתי לדבר בנוכחותה. מזה, לא תאמין, התגלגלתי להיות הנהג שלה במסע מהדרום לצפון, שבו היא נפגשה עם אוכלוסיות מוחלשות. זה כבוד בשבילי. בבוא היום, כשהיא אולי תהיה ראשת הממשלה, אוכל לספר לנכדים שלי שהייתי הנהג שלה”.



אם נחזור למסלול שיחתנו, עד לאן אתה יכול להגיע בהוליווד?


“הוליווד לא מעניינת אותי”.



הצ’ק?


“הצ’ק מממן את ההצגה בתיאטרון הסמטה, שבה ביימתי שני שחקנים צעירים שמשחקים במחזה שכתבתי. הצ’ק מממן לי תסריט שאני כותב. הוליווד מאפשרת לי לברור את התפקידים שלי בתיאטרון בארץ. מעולם לא נאלצתי להיות קבוע באיזשהו תיאטרון כאן. המקצוע פינק אותי מכל הכיוונים. זה שיצא לי שם של פרא אדם - בסדר”.



זה לא קלקל לך?


“בהחלט קלקל. יש אנשים שפוחדים להתקרב אלי”.



עד לאן הגעת? הרבצת?


(נרתע) “לא, זה לא. צעקתי. שברתי. עזבתי. הלכתי. פגעתי באנשים מילולית”.



לעומתך, אפשר לומר על מילי אביטל, איילת זורר וגל גדות, שהן עשו את זה בהוליווד?


“מנית שלוש תותחיות ששיחקו אותה בהוליווד ואיתן, כמובן, נועה תשבי ומורן אטיאס, שאיתה הצטלמתי כעת ב־’24’. היא מתוקה לאללה ושחקנית מצוינת. הן כוכבות. אני עובד”.



לאחר כל הסרטים והסדרות, אתה יותר שחקן מסך או שחקן במה?


“אני יודע שהמצלמה אוהבת אותי, אבל היא האישה השנייה שלי. למרות הכל, התיאטרון אצלי במקום הראשון, אם כי לא יוצא לי לשחק בו יותר מדי”.



יש מעריצים?


“אני טיפוס עממי. אוהב להתערבב. כך עד שמתחילות שאלות חודרניות, הנוגעות לבן שלי. אז אני מתחמק”.



הפכת לאבא של רן דנקר.


“הכי טוב לי ככה. אין דבר יותר חשוב מהאושר של הילדים. תמיד ידעתי שיצא ממנו משהו”.



יצא לך לשחק איתו?


“לא”.



רוצה?


“לא”



למה?


“כי לא מערבבים משפחה עם עבודה”.



הדימוי הפרוע שנושא דנקר מהעבר, מטעה. אומנם הוא אב לארבעה בנים משלוש נשים, אולם עם אשתו הנוכחית, מיכל, הוא חי זה 30 שנה. שלושה מבניו חיים בחו”ל. לבכור, דניאל, קריירה משגשגת. “הוא היה בצוות שפיתח את הורדת הווידאו לסלולארי ובין השאר הקים את ‘מייקרוסופט’ בצרפת ומנכ”ל אותה”, אומר עליו אביו בגאווה. לאחר בנו השני, רן, בא סתיו, שלאחר לימודי מוזיקה גבוהים מופיע כמתופף בניו יורק, שם הוא נמצא עם רן, שסיים צילומי סדרה בגואטמלה. ירדן, הבן הצעיר, לומד בבית הספר למוזיקה רימון.



הוא ומיכל חיים שנים רבות בסביבה כפרית בהוד השרון. “רצינו בית שיהיה נכון לגדל בו ילדים ולא רחוק מהעיר הכי מדהימה בעולם, שקוראים לה תל אביב”. דנקר בנה בעשר אצבעות ובעזרת חברים בית עץ עם הרבה צמחייה ופינות ישיבה בחוץ. בקיצור, צימר בעיר.



מיכל, תפאורנית במקצועה, מנהלת מהבית עסק של שיווק חיתולים אקולוגיים חד־פעמיים מתכלים ודנקר מציג את עצמו כמחסנאי הראשי שלה. “זה הבייבי שלנו”, הוא מצהיר. “כולנו מגויסים להציל את כדור הארץ”.



משאלת לב?


“אני אהיה מבסוט רק כשתקום פה מדינה פלסטינית”.



ואז תשקוט הארץ 40 שנה?


“לא. ואז לא יהיה להם תירוץ להיכנס בנו”.



אתה בטוח?


"אני מקווה".


   ⁠⁠⁠