ענת אביעד שתפגשו היום באחת מהופעות הסטנדאפ שלה היא אישה שונה מפעם. הדיסוננס בין העצב לשמחה והרצון להביע את שניהם דחפו אותה לשחק ולהצחיק, כמו לראות ולחוות את הדברים מרחוק. השנים והתהפוכות החדות שעברה הותירו בה את רשמיהן, אבל היא בחרה לאזור אומץ ולשנות את מסלול חייה בשתי ידיה. היא עזבה קריירה כעובדת סוציאלית והתמסרה לחיידק הבמה שקינן בה שנים רבות, וכיום היא שחקנית ואומנית סטנדאפ מצליחה ומוערכת. אבל ההתחלה, כדרכן של התחלות, הייתה קשה ולא מבטיחה.

קצת לפני אמצע שנות ה־70 נולדה אביעד באור יהודה כבת למשפחה עיראקית לא שגרתית בכלל. “אמא הגיעה לתל אביב בעקבות אבי, והם גרו בבית הוריו", היא מספרת. "לכאורה לא דבר יוצא דופן, אלא שלא מדובר בסתם עוד זוג, שכן הוא הדוד שלה, אח של אמה, והיא אחייניתו הצעירה. שבע שנים מפרידות ביניהם. למעשה, אמי גרה לאחר נישואיה בבית חמותה, שהיא לא אחרת מאשר סבתה”.

ולתוך זה את נולדת.
“שימי לב לאתגר המחשבתי הבא: אבא ואמא שלי גרו בבית סבא שלי וסבתא שלי, שהם גם סבא וסבתא של אמי. לי ולאמי יש אותה סבתא. סבתי מצד אמי, המתגוררת בירושלים, היא גם אחות אבי. כלומר, היא גם סבתי וגם דודתי. כך אמי היא גם בת דודתי”.

איך הייתה ילדותך באור יהודה, הבסיס לרוב סיפורייך?
“באור יהודה חוויתי ילדות מורכבת מאוד. זו הייתה עיירת פיתוח, גטו עיראקי. גם עולים ממדינות אחרות דיברו עיראקית. המרכז המסחרי, גם היום, נקרא “אבו לאבן”. כל התלמידים והמורים דיברו עיראקית, וכולם אכלו קובה ביום שישי, סביח בשבת וקיצ’רי בחמישי. לא נעלנו דלתות, כולם אכלו מהסירים של כולם, זה חום שאי אפשר לתאר. מוזיקה בקעה מהבתים, אבל ביום שישי בחמש השתרר שקט מוחלט. כולם ראו סרט ערבי”.


ואת בת יחידה בתוך ההמולה הזאת.
“הייתי בת יחידה שהוריה לא יכלו להרות יותר, בלטתי מאוד באור יהודה, שבה לכל משפחה יש לפחות שלושה־ארבעה ילדים. נוסף לכך, הייתי שמנמונת, חכמה, חריפה, מצחיקה. בגיל ארבע שלטתי בשלוש שפות, וכתבתי שירים מגיל חמש. בגיל שבע עברתי כבר לסיפורים קצרים. בשכונה היו דמויות משעשעות, זו הייתה קרקע פורייה לקומדיה שלמה, ולנו הילדים עדיין לא היה מושג שבחוץ יש עולם אחר, הומוגני פחות. נדיר שמישהו מאיתנו נסע לחופשה. אני חושבת שאני הייתי הילדה היחידה שהיה לה מנוי ל’כולנו’ ול’מעריב לנוער’”

התחברת לעיראקיות הזאת?
“הייתי החברה הכי טובה של הילדה האשכנזייה היחידה בעיר, יהודית המחוננת. יחד למדנו ואתגרנו זו את זו. אבל היא לא הייתה שם להגן עלי באותו יום ארור. הילדים חיכו שהיא לא תהיה בסביבה. הם התגודדו סביבי - הילדה השמנה והמעצבנת, החכמה, אהובת המורים - והפשיטו אותי. בלי סיבה. אין ספק שזה היה אירוע מכונן ומעצב בחיי. הראשון בסדרה”.

"חור גדול בלב"
ילדותה של אביעד הייתה די מרופדת, להוציא את השפלתה בידי הילדים. היא הייתה מלאת שמחת חיים, אך באותה מידה עצובה. “חשתי בדידות, שונות, זרות", היא אומרת. "והשכונה, על אף היותה שמחה וצחקנית, הייתה לא פשוטה. בבניין שמאחורי ביתי היו ילדים מוכים, שכנה שקפצה בייאושה מגג הבניין, שכן שיכור ומהמר. כולם היו יחד, מוחים דמעה זה לזה, נותנים מחסה”.

המופע "נעימה וחואן - סיפור אהבה". צילום: מאיה מוסנהיים ובר המופע "נעימה וחואן - סיפור אהבה". צילום: מאיה מוסנהיים ובר

אמא שלך ניסתה להרות פעמים רבות.
“זה בפירוש אירוע מעצב חיים שני. אמא לא ויתרה במשך שנים. ליוויתי אותה לכל טיפול, לכל גרידה. בסוף זה הצליח. בחודש השישי הופיעו דימומים קשים, ומצבה של אמא הידרדר. הרופאים לא ידעו מה לעשות, ונולדו תאומים פגים. למשך 24 שעות היו לי שני אחים. זהו. חזרנו בידיים ריקות. אמא לא הייתה מוכנה לשמוע על זה יותר. אני זוכרת את הרגע שבו היא זרקה את שמלות ההריון”.

מה רצית להיות כשתגדלי?
“מצד אחד רציתי להיות שחקנית ומצד שני עובדת סוציאלית. סיימתי תיכון בהצטיינות ושירתי בחיל האוויר. זוועה שאין כדוגמתה. הייתי מוחרמת והתעללו בי. רק חיכיתי שזה ייגמר. טרם לימודי באוניברסיטה התלבטתי בין רפואה ומשפטים, אך למדתי עבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, וסומנתי כ’דבר הבא’. רציתי לשחק, אבל לא היה לי אומץ. התחלתי לעבוד כעובדת סוציאלית בדיור מוגן, ולא הפסקתי להופיע בפני המטופלים”.

בואי נעבור לדרמה של חייך.
“התחתנתי עם אזרח עובד צה”ל, שהיה ההפך הגמור ממני. נכנסתי להריון מיד לאחר החתונה, אבל משהו השתבש. היו לי דימומים, וחששו שהעובר לא ישרוד. חוויתי דיכאון ופחד שאין לתאר. תפילות אין קץ. העובר שרד והתאושש, אבל הגוף שלי פחות. סבלתי מקשיי נשימה ומכאבים קשים בכל הגוף. האבחנה לא איחרה להגיע: מחלת פרקים בגב. חיידק בכליות, פצע מדמם בתריסריון. היו לי הפרעות עצביות בידיים. נטלתי הרבה סטרואידים. עליתי 50 קילו בהריון בשל אכילה רגשית. אשפוזים רבים. נולד לנו תינוק חמוד ובריא בניתוח קיסרי. קראנו לו אורן. פתאום הייתי אמא וגם אישה שמנה מאוד וחולה. עברתי ניתוחים, הגוף שלי קרס. נטלתי תרופות רבות. הרופאים אמרו שלא אלד יותר ומצבי מסוכן”.

איך המשכת הלאה?
“היה לי חור גדול בלב. בת יחידה עם בן יחיד. זו כנראה קללה. לא שיתפתי איש ברגשותי. הרופאים לא היו מוכנים לשמוע על אישה ששוקלת יותר מ־120 קילו ורוצה עוד ילד. אבל ההריון הגיע. בן נוסף. חוויתי אשפוז ארוך של תשעה חודשים כמעט, רעלת הריון, סוכרת קשה וכל המחלות שרק אפשר לתאר. הרופא המדהים שטיפל בי דרש שאכתוב, שאצחק. שאצחיק. ואז לקיתי ברעלת. הוא זה שהכניס אותי לחדר ניתוח. זה לא יהיה קל, הוא אמר, אבל הזכיר לי שעכשיו חנוכה, וזה הזמן לנס. ואכן, נועם נולד. הוא היה בסדר, אבל מצבי היה לא פשוט. הרופא ביקש שלא אלד יותר, בטח לא באותו זמן. כשנועם היה בן שלושה חודשים ואני שקלתי 125 קילו, גיליתי שאני שוב בהריון. כעבור יום בישרה לי טכנאית האולטרסאונד ההמומה שיש לי תאומים. חזרתי הביתה עם ילד בן חמש, תינוק בן שנה ותאומים בני יומם, תמיר וטליה. ילדתי שלוש פעמים בשנה וחודשיים. לא היו לי יום ולא לילה”.

ענת אביעד. צילום: שמרית טורנר ענת אביעד. צילום: שמרית טורנר

חגיגות ה־400
לאביעד לא היה קל להיות אמא במשרה מלאה, אך שם החלה להיוולד ולהתהוות השחקנית שבה. בבוקר היא עבדה וחלמה על תשוקתה האמיתית, המשחק; בלילות האכילה את התינוקות וטיפלה בהם. נוסף על כך, התנועה הייתה קשה לה ומצבה הגופני היה מדורדר.

“באחד הלילות, בעודי מאכילה עוד תינוק, ראיתי את יוסי אלפי מספר סיפורים בטלוויזיה", היא מספרת. "צפיתי בו וראיתי את עצמי. היום אני לא מבינה מאיפה היה לי אומץ, אבל צלצלתי ונסעתי למשרד שלו. בדיוק וממש במקרה יוסי אפשר לכמה אנשי במה להיפגש איתו לסיעור מוחות כדי ליצור מופע חדש. ביקשתי להצטרף. בטלפון הוא הסביר לי שאני חייבת שיהיה לי חומר כתוב. אבל אין לי, אמרתי. לא נורא, הוא השיב לי בחושיו המחודדים, בתוך כמה ימים יהיה לך. במשך ארבעה ימים שפכתי על הכתב את מה שיהיה השלד למופע הסטנדאפ שלי”.

לא התביישת?
“לקחתי את עצמי, רעדתי מפחד ונפגשתי את יוסי אלפי בבית הסופר בתל אביב עם אנשי במה נוספים. כשהגיע תורי, כבר לא נשמתי. לא אשכח את מחיאות הכפיים והצחוקים. שאלו אותו מי זאת. אני לא יודע, הוא אמר, אבל אני רק יודע שהיא לא מתארת לעצמה שכבר יש לה מופע”.

הוא צדק.
“בתוך חודש וחצי היה לי מופע ראשון. יוסי לקח אותי להופיע עם ניצה שאול, מיקי קם ועוד שחקניות שהיו מושא הערצתי. לאט לאט החלו הקילוגרמים לנשור. הפחתי 50 קילו ממשקלי. ואז היה עוד מופע, ועוד אחד, על במות גדולות וקטנות. לחגיגות הצגת ה־400 הגיע גם יוסי”.

בקושי שמעו עלייך. איך את מסבירה את זה?
“החלטתי להתרכז אך רק באמנות במה, והגיעו גם הצעות להופיע בטלוויזיה. סיפרתי את סיפור חיי בכל מופע. הקהל הריע, קיבלתי מכתבי מעריצים וכלום פרגנו לי. חרשתי את הארץ. היו מהמורות, בטח. הפכתי לשחקנית הבית של מוזיאון מורשת יהדות בבל. ואז התקשר אלי השחקן אייל רוזלס, שראה אותי בפייסבוק, ונפגשנו. הכרתי אותו מהטלוויזיה - 'הבורר', 'משחק החיים', 'האלופה'. הייתה בינינו כימיה מהרגע הראשון, וגילינו שיש לנו הרבה מן המשותף. החלטנו להתחתן על הבמה. יצרנו את מופע הבידור המוזיקלי 'נעימה וחואן - סיפור אהבה', המתאר זוגיות מצחיקה וכמעט בלתי אפשרית. שתי תרבויות מצחיקות וחמות, העיראקית והארגנטינאית, על במה אחת, מלוות במוזיקה מעורבת ונפלאה. כבר שלוש שנים אנחנו חורשים את הארץ. שנתיים ברצף מכרנו את כל הכרטיסים למופעים במסגרת פסטיבל מספרי סיפורים של יוסי אלפי. האגודה למען החייל בחרה בנו להופיע בפני הורים שכולים במשך חמישה חודשים”.

והיום?
"ארבעה ילדים, שלושה מופעים, היא 40 קילו פחות, עולה על כל במה אפשרית, פוגשת אנשים, והכל עשיתי לבד כנגד כל הסיכויים. השמיים הם הגבול וזוהי רק ההתחלה”.