הבמאית דדי ברון יוצרת בתיאטרון כבר שנים, אך מודה שהיא עדיין נתקפת במעין סכיזופרניה לאחר סיום כל הפקה. היא מספרת שחוותה בגרמניה סימפטומים של ניצולת שואה, אבל היום היא מרגישה בנוח לעבוד שם. והיא גאה ב"פשוט לאהוב", מחזמר המתבסס על שיריו של


אריק איינשטיין שביימה, למרות הביקורות השליליות: “מהמשבר הזה גדלתי וצמחתי, ואמשיך ליצור ולעשות בתשוקה ואמונה"



דדי ברון (63), תושבת קיבוץ אדמית שבגליל, במאית תיאטרון ואופרה. בוגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובית הספר הגבוה לאמנות פלסטית בציריך, שוויץ. מאז תום לימודיה ביימה עשרות הפקות במסגרות שונות, בין היתר בתיאטראות ובבתי אופרה בגרמניה. זוכת פרס הבימוי של הבימה בהצגה “שבוע” ופרס הבימוי של הקאמרי בהצגה “זה הים הגדול”. לפני חמש שנים הוזמנה לשבת ב”שולחן העגול הגדול בעולם” בברלין, עם אמנים משפיעים כגון וים ונדרס, לורי אנדרסון, טרי גיליאם ווילם דפו.



דדי ברון. צילום: ראובן קסטרו דדי ברון. צילום: ראובן קסטרו



בין עבודות הבימוי שלה: "דון ג'ובאני" באופרה הישראלית, "מונולוגים מהוואגינה" בתיאטרון הבימה, "הדוד וניה" בבית ליסין, "רומיאו ויוליה" ו"בית ברנרדה אלבה" בתיאטרון קיל בגרמניה, ו"הם יורים גם בסוסים" בתיאטרון הקאמרי. בימים אלה מוצג בקאמרי המחזמר "פשוט לאהוב" בבימויה. מ־2007 מלמדת בימוי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב במסלול לתואר שני וחונכת הפקות גמר.



האם היום, לאור גילך ונסיונך, ישנן יצירות מוקדמות שלך שהיית שבה אליהן ומשנה אותן - מוסיפה, מסירה, גונזת אולי?
“השאלה הזו תופסת אותי בזמן מאוד מיוחד וגורמת לי לעשות חשבון נפש. מבט אחורה הוא מבט מעניין, שנותן שהות אמיתית למחשבה כנה. כל יצירה כמעט שאני מסיימת לעבוד עליה, גורמת לי לסכיזופרניה: מצד אחד, אני מתה להיפטר ממנה, לשחרר אותה, לתת לה חיים משלה ולצמוח. מצד שני, אני נאחזת, רואה טעויות, דברים שלא מטופלים עד הסוף ועולות בי מחשבות חדשות. לפעמים מציקים לי דווקא התהליכים ולא היצירות המוגמרות: זהירות יתר לא להגיד, לא להעליב, לא להציק, ומצד שני לדרוש את המקסימום".





ובכל זאת, יש יצירה שהיית חוזרת אליה ומשנה?
"בתחילת דרכי עשיתי פרינג’ והפקות סטודנטים. הייתי שבה ל’המלך ליר’, יצירה שעשיתי אצל יורם לוינשטיין, ממקום אחר שבו אני נמצאת היום, ושואלת אותן שאלות כמו איך צומח מנהיג כמו אדמונד, מלא רוע, תככים וכו'. אני זוכרת שאז ביבי נבחר בפעם הראשונה והכרתי את אחיו יוני, שהיה האח האהוב. ניסיתי להבין מניעים בתוך המשפחה שמשפיעים על פעולות. המסע של המלך ליר, הסבל, הדחייה, היציאה אל הסערה, נתפס אצלי כמשהו טוב שקורה לו. היה משהו נורא בוסרי בזה, ובכלל זו הייתה סוג של חוצפה - רק סיימתי אוניברסיטה, מה פתאום שייקספיר, ועוד 'המלך ליר'? זו הייתה יומרה מתוך תמימות. כל כך הייתי רוצה לחזור ליצירה הזו, ודווקא היום, שכאילו מתאפשר, הפחד משתק אותי. רק לא לעבור שוב חוויה שהיא אולי לא אותנטית. בקיצור, הייתי חוזרת אם היה לי אומץ להיפרד ובאמת להתחיל משהו חדש".



ומה עם הפקות יותר מסחריות?
“הייתי גם שבה היום ל’מונולוגים מהוואגינה’, זה נראה לי משהו שהייתי רוצה להמשיך. זה מפגש נשי בלתי נגמר. הייתי מנסה היום לגרום לו להיות פחות הצגת מחתרת בהבימה, שאומנם רצה 13 שנים בהצלחה, אבל פגשה בעיקר קהל תל־אביבי. הייתי יוצאת למסע הזה עם השחקניות הנפלאות, עושה מפגשים בכל הארץ, מדברת עם נשים, מוסיפה מונולוגים חדשים בכל ערב ועושה מסע אמיתי, כמו שעשתה המחזאית כשכתבה את המחזה. הייתי נותנת כל ערב לעוד שחקנית אורחת להביא מונולוג שנוגע בכל אחד מהנושאים במחזה.


השאלה של לגנוז היא מורכבת. הכוח של הצגה הוא כוח עצמאי. היא יורדת אם היא לא עושה מפגש מעניין עם קהל ונגנזת מעצמה. אין משהו ספציפי שאני ממש לא עומדת מאחוריו, גם אם לא יצא בדיוק כמו שחלמתי”.



שלומי מושקוביץ ודדי ברון, צילום: ראובן קסטרו שלומי מושקוביץ ודדי ברון, צילום: ראובן קסטרו



איך את בוחרת חומרים?
“תמיד עשיתי את מה שמעניין אותי וקרוב ואישי, וגם אם לא הוגדר ככזה מכתחילה, חיפשתי דרך למצוא את האישי. השאלות שאני מעלה ביצירות תמיד קשורות לשאלות שהמפגש עם החומר מעלה אצלי בזמן נתון. למשל, בגרמניה, הם מציעים חומר שחושבים שיתאים לך לביים. כשהציעו לי את ‘בית ברנרדה אלבה’ של לורקה , חשבתי לומר לא. כי למה זה מעניין אותי עכשיו ומי היום יסגור את בנותיו בבית והן לא ימרדו או לפחות ימשיכו קשר לעולם בפייסבוק, וכו'? אבל בקריאה עמוקה של המחזה מצאתי כל כך הרבה דברים מוצפנים, וההנאה שבלגלות דרכם מה מעסיק אותך בעצם גורמת לזה להיות אמיתי ואישי. זה מתחיל הרבה פעמים מחלל, מוזיקה, ניתוח טקסט וגירויים, שלאט לאט מתגלה לי למה אני עושה את זה עכשיו, ופתאום נהיה לי מאוד דחוף ממש עכשיו לעשות את זה. הפקה שהתחילה לא מאותגרת, גרמה לי למסע מרתק. כאמא לארבע בנות, גם עלו אצלי שאלות קיומיות ומאתגרות ביותר. האם עולה מדבריי שאני מתפשרת? לא בטוח. אני רק רוצה יותר ויותר זמן”.



איך זה שלא מעט יוצרים ישראלים מוצאים את עצמם עובדים בגרמניה?
“גרמניה זה עוד מקום ליצירה, שמוציא ממני דברים שלפעמים פה יוצאים אחרת. ההצעה הראשונה שם הייתה ‘רומיאו ויוליה’. לא אטחן איך, מה וכיצד. אבל לפני זה, היו לי סימפטומים נוראים של ניצולה: ‘לא נכנסת לארץ הזו, רכבות עושות לי צמרמורת ופחד’. דרך המפגשים האנושיים והעבודה בתיאטרון, הבנתי את עבודת התיקון, את הדרך שהם עושים. לא ידעתי גרמנית לפני כן, ורק דרך העבודה למדתי. ברור שיש רגעי כעס, וכמו שאמרתי, הם בדרך כלל מופנים לעצמי”.



מתוך “מונולוגים מהוואגינה". צילום: יח"צ מתוך “מונולוגים מהוואגינה". צילום: יח"צ



יזכור עם ישראל
ברון נשבעת שהיא “מתה על העבודה שלה”. נכון, יש בה רצון עז לקחת תרמיל ולתור ברחבי העולם, אבל במבחן התוצאה, היא מוכרעת דווקא על ידי הרצון “לברוא עולמות”. “אני אגוצנטרית שמעדיפה כל פעם מחדש להזמין אנשים לבקר בעולמות שיצרתי”, היא אומרת, “זה יצר ההרפתקנות שלי, אף שהייתי רוצה לחשוב על עצמי כעל מישהי שעושה טיול של אחרי צבא שלא עשיתי”.



יכול להיות שאת מפחדת שלא יזכרו אותך?
“מי יזכור, מה יזכרו, מי זה הם? כל היופי בתיאטרון הוא שאחרי שההצגה שעשית יורדת, היא נעלמת. אני גם חולה במחלת ה'לא מצלמת, לא אוספת'. אני מקנאה בכאלה שיש להם צילומי וידיאו של הצגות בחמש מצלמות. אני לא מתעסקת ב'יזכור עם ישראל' את הבימוי וההצגה - זו אמנות מתכלה ונבנית בכל פעם מחדש. אם היה לך כישלון, אולי יזכרו אותו יותר זמן מאשר הצלחה, אבל זה באמת לא יכול להיות מניע לעשייה. אני מאוד גאה ולקח לי זמן להבין שאני עושה משהו שאני אוהבת ומשלמים לי על זה. זו פריבילגיה אדירה. היום ממרומי גילי, אני גאה מאוד שמשלמים, גם יורו נחמד בעיניי ומאפשר לנשום. אבל לקח לי שנים רבות להבין שיש בכך הכרה מסוימת, וזה שאנשים קונים כרטיסים לא מובן מאליו בכלל”.



שלומי מושקוביץ ודדי ברון. צילום: ראובן קסטרו שלומי מושקוביץ ודדי ברון. צילום: ראובן קסטרו



את רוב יצירותייך את יוצרת עם המחזאי שלומי מושקוביץ, שהוא גם בן זוגך - יתרונות וחסרונות לכתיבה בשניים?


“שלומי ואני כבר המון שנים יחד. השנים כוללות יצירה משותפת ויצירה של כל אחד לחוד. ב’שבוע’, מחזה שמאוד אהבתי לביים, התהליך איתו היה מרתק. רבנו כי הוא היה מאוד קנאי לטקסט. אני זוכרת שאמרתי לו שהשבוע חייב להתחיל ביום הרביעי וכל השאר הקדמה למחזה, ועוד הרבה דברים קשים. היו עלבונות וזהירות, ועם זאת המון הקשבה ודיאלוג. מאז עשינו עוד בהבימה את ‘כוכב יאיר’ ועוד כמה, ובכל פעם גדלה ההקשבה והתפקידים נהיו מאוד ברורים. הוא שונא שאני מגוננת עליו ותמיד רוצה את האמת ואת הישירות".



"בגרמניה עשינו יחד את ‘עשרת הדיברות’ - פרויקט מדהים שקיבל ביקורות נפלאות והעבודה עליו הייתה מרגשת במיוחד. זה מחזה שנעשה לפי תזה ששלומי הגה לפני כמה שנים, ונקרא ‘אני ואתה נשנה את העולם’. ההפקה הנוכחית הייתה עבודה משותפת וההחלטה הייתה מחזה בין שתי מלחמות - ששת הימים ויום כיפור. העבודה הייתה מאוד אינטנסיבית והשחקנים היו חלק מאוד פעיל ומרגש בתהליך. רצינו קבוצה של אנשים לא ציניים, מאמינים נאיביים מבחירה, מאמינים באהבה ולא במלחמה, ממש כאילו היינו להקת רוק בשנות ה־60”.



שלומי מושקוביץ. צילום: ראובן קסטרושלומי מושקוביץ. צילום: ראובן קסטרו



“כולנו אשמים"
הביקורות על המחזמר האחרון שביימה ברון בקאמרי וכתב שלומי מושקוביץ - “פשוט לאהוב”, על פי שיריו של אריק איינשטיין ז”ל - לא יצאו מגדרן, בלשון המעטה. מלבד החרבות שננעצו בשל ביצועיהם הבינוניים של הכוכבים הראשיים, עוז זהבי ואליאנה תדהר, התסריט והעיבודים לשיריו של איינשטיין, דיברו המבקרים גם על הסטריאוטיפים הגזעניים שאפיינו את הדמויות.



“המחזה מתרחש בשנים 67'־73'", היא מגוננת על יצירתה. "הזרעים הלא מודעים נטמנו שם עם המודעות של היום. יש שם הומור עצמי ואירוניה עצמית. זו ביקורת מודעת עלינו אז והיום. אז פשוט היו פחות פוליטיקלי קורקט. אין ספק שקיימת התנשאות אשכנזית שהובילה אותנו גם למה שקורה היום. למרות הכל, אני גאה. כתבו גם דברים טובים, במיוחד אלה שהבינו שבאנו להזכיר ששלום הוא משאת נפש הכרחית ושמלחמה היא לא אופציה. באנו לעורר שאלות, לנער את התודעה, להחזיר תקווה. אז נכון, לא ערפנו ראשים, לא תלינו את האשמים במצבנו האומלל בכיכר העיר. כולנו אשמים. זה קשה, אבל רק ככה נוכל יחד לקחת אחריות ולנסות לשנות".





"עוז זהבי אומר, בדמות עקיבא, 'לשיר, לנשק ולעשות אהבה'. זה בטח נשמע היום מאוד רחוק, אז מה? ממתי אסור לחלום במחזות, על הבמה לפחות? למה זה צריך להיות רק עם רוע ואלימות שלא מובילים לכלום? כן, נאיביות זו אחלה תכונה. אני אישית מתגעגעת אליה ומנסה בכל יום מחדש להאמין בטוב ובאפשרות של כולנו להגיד עדיין את המילה הלא פופולרית: שלום. זה לא אומר שאני לא יודעת איפה אני חיה, זה אומר איפה אני חולמת לחלום, ושימותו הקנאים. במחשבה שנייה, שיחיו וימשיכו כל אחד בדרכו. אני, מהמשבר הזה גדלתי וצמחתי ואמשיך ליצור ולעשות בתשוקה ואמונה. הנוסטלגיה היא המפלט של השמרן. אנחנו לא נוסטלגיים, אנחנו מנסים לגעת בתמימות, וזה מסר מאוד חתרני בתוך מדינה מאוד גושית. מעט תקווה לא תזיק לנו כדי להביא כוח מחודש לשינוי. חשוב לי גם לציין שאף דמות לא הסתמכה על דמות מוכרת, אלא על הדבר הבסיסי הזה שיש ברוקנרול. אולי רק רונה, ההשראה של מונה זילברשטיין”.