פרולוג

כשישבנו השבוע אצלו בבית, כמו שאנחנו נוהגים לעשות בקביעות לאחרונה, הזכרתי לו את יום ההולדת שלו. אמרתי שאני מתלבט מה להביא לו. "אני יודע שיש לי יום הולדת, ואני לא רוצה שום דבר", הוא ענה נחרצות. ואני, שמכיר את הטון הנחרץ, הפסקני והמפחיד הזה, שמתי נפשי בכפי ומלמלתי: "אולי אקדיש לך במתנה את הטור שלי השבוע".

נדמה לי שהבחנתי בצל צלו של חיוך שהופיע בזווית שפתיו. "אבל שתהיה תמונה יפה, רצוי של שנינו", אמר. אז שלוימל'ה, הנה הטור, וגם התמונה, המתנה שלי ליום ההולדת ה־89 שלך שחל אתמול. אני מקווה שגם אחרי שזה יתפרסם עוד נמשיך להיפגש אצלך בבית, כמו שאנחנו נוהגים לעשות לאחרונה.

תמונה ראשונה

החתול יילל. קריאותיו לעזרה מילאו את חלל האוויר הירושלמי...

"מה אתם עושים?", שאלתי, מנסה להתגבר על יללות החתול.

"אל תתערב, זה החתול שלנו", ענה אחד הילדים מתנשם.

"הוא יטבע בחבית", השתדלתי להיות הגיוני. הייתי רק בן 8 והם כבר בני מצווה, תלמידי כיתה ח'.

"לא יקרה לו כלום... כי יש לו תשע נשמות!".

"חכו!", צעקתי, "אבל אולי נשארה לו רק נשמה אחת. אולי הוא כבר השתמש בשמונה נשמות וזאת הנשמה האחרונה, התשיעית, והוא יטבע וימות!".

השלושה הוציאו את החתול מהמים ומהשק, ואחר כך הרביצו לי... נשארתי לבדי וחשבתי: מעניין כמה נשמות יש לי?

(שלמה בר־שביט)

ככה פותח שלמה בר־שביט את ספרו האוטוביוגרפי ששמו "הנשמה התשיעית", ובו הוא מגולל את סיפור חייו. ילד להורים גרושים שרבו ביניהם אצל מי משניהם הילד לא יהיה. כל אחד מהם ויתר עליו לשני. ילד שמגיל 4 התגלגל במוסדות, בבתים זרים ואצל משפחות אומנות, שהפך לאחד השחקנים הבכירים בתיאטרון הבימה, כשלזכותו ועל שמו רשומים תפקידי מופת לצד גדולי השחקנים של התיאטרון הישראלי לדורותיו.

הוא שיחק, הוא ביים, הוא כתב, הוא הופיע ברדיו ובקולנוע ובטלוויזיה, הוא ניהל את הבימה והיה פעיל ומשפיע גם הרבה אחרי שהגיע לגיל הזה שרשום בתעודת הלידה שיוצאים בו לגמלאות.

אם לא הייתי שחקן תיאטרון, מה הייתי? על השאלה הזאת ענה שרגא פרידמן ידידי: "אם לא הייתי שחקן הייתי גנב". לורנס אוליבייה, השחקן הבריטי הדגול ענה על השאלה הזאת: "הייתי משוגע!".

התשובה שלי היא: "אם לא הייתי שחקן, הייתי רוצח".

אל תיבהלו, אתם לא בסכנה. אבל בגלל הילדות שלי גדלתי עם מערכת עצבים רגישה ביותר...

(שלמה בר־שביט)

תמונה שנייה

במלחמת השחרור הוא התגייס כמו כולם. מכיוון שהיה כבר אז תלמיד הסטודיו למשחק של הבימה, הוא גויס ללהקה הצבאית הארצית. רוב חברי הלהקה היו שחקנים צעירים שכבר עשו את צעדיהם הראשונים על הבמות האזרחיות. אבל חיים חפר, המשורר הפלמ"חניק הצעיר, הציע לו להצטרף לשייקה אופיר ולנעמי פולני ולעוד כמה חברים שהקימו את להקת הצ'יזבטרון של הפלמ"ח.

"שרגא פרידמן הקים שערורייה. מה זה? חוטפים שחקנים כמו גנבים בלילה?", מספר שלוימל'ה. רק שחיים חפר הביא הצעה שאי אפשר היה לסרב לה: שיר חדש שכתב תמורת השחקן שנחטף. ככה הגיע שלוימל'ה לצ'יזבטרון תמורת השיר "דודו".

אם היו שמים לפניך על כף מאזניים אחת את השיר "דודו" ועל האחרת את שלוימל'ה ואליקום (האקורדיוניסט שגם נכלל בעסקה). במה היית בוחר? אל תענה לי!

הייתה לו בלורית מקורזלת שיער

הייתה לו בת צחוק בעיניים.

ועת הקיפוהו בנות עד צוואר

צחק הוא עד לב השמיים.

עם שחר הבאנו אותו מן הקרב.

הברוש צמרתו אז הרכין.

רק מי ששכל את הטוב ברעיו

אותנו יוכל להבין.

רעי, נא אמרו והגידו:

העוד מחייך הוא שם, דודו?

(חיים חפר)

אתנחתא

התפקיד המשמעותי הראשון שלו בהבימה היה בהצגה "בערבות הנגב", שם היה דני, הבן של חנה רובינא, מלכת התיאטרון העברי לדורותיו. מאז נרקמו ביניהם יחסי בן ואם גם מחוץ לבמה. בזכות היחסים החמים האלה זכיתי גם אני להיות במחיצתה של המלכה. כי אני שימשתי במשך תקופה לא קצרה בתפקיד האח הצעיר של שלוימל'ה. הוא - הבן היחיד ללא אחים ואחיות, ואני - הבן הבכור ללא אח או אחות גדולים ממנו, גילמנו את התפקיד הזה באמינות רבה.

בהקדמה לספר שלנו "כל האולם במה" כתבנו ביחד, בין השאר:

התיאטרון הוא החיים. גם החיים הם לא תמיד פרימיירה, גם החיים הם לא תמיד שלאגר והצלחה, גם החיים לא תמיד מאירים לנו פנים – אבל תודו, אי אפשר בלעדיהם. וזה בדיוק התיאטרון. מי שחי אותו – לא יכול בלעדיו. ומי שמצליח להינתק ממנו הוא אחד מהשניים: חסר כישרון או חכם מאוד...

תמונה שלישית

השחקן מנחם גנסין היה אחד האבות המייסדים של הבימה. כשחלה, בשנת 1951, הוא קרא את שלוימל'ה אליו. "תיכנס להנהלת התיאטרון ותגיד להם שגנסין הולך למות ושהוא מבקש שבהלוויה שלו חברי הבימה לא יישאו הספדים. אני לא רוצה שהם יעשו קריירה על התחת הקר שלי".

ואז פנה אלי: "שלוימל'ה, תלמידי האהוב, אני מוסר לך את מפתחות הבימה ממוסקווה... וכשתצא לפנסיה תמצא את האדם הראוי ביותר להמשיך את הדרך ותעביר לו את המפתחות... "

הגיע היום שבו יצאתי אני לגמלאות. אבל עד היום לא מצאתי אדם ראוי ממני להחזיק במפתח של הבימה ולשאת אותו הלאה, נראה לי שבבוא היום אצטרך להחזיר אותו לבעליו המקוריים - מנחם גנסין".

כשמלאו לשלמה בר־שביט 80, הוא העלה הצגת יחיד בהבימה, שבה סיפר את סיפור חייו. את המחזה הזה כתב וביים משה בקר, בנם של השחקן והבמאי ישראל בקר שהיה חברו של שלוימל'ה, ושל השחקנית פנינה פרח, שהיא ושלוימל'ה נותרו האחרונים שעדיין חיים איתנו.

שמה של אותה הצגה היה "שחקן מפתח".

אפילוג

בן: אבא!

אבא: מה יש, בן?

בן: כשאני אלך לישון, תבוא לתת לי נשיקת לילה טוב?

אבא: לא, בן.

בן: למה לא?

אבא: כי אני הולך לתיאטרון. יש לי הצגה.

בן: גם אתמול בערב הלכת לתיאטרון.

אבא: אני עובד, בן.

בן: מה אתה עושה?

אבא: משחק.

בן: אז תשב על ידי עד שאני אירדם.

אבא: אני לא יכול, בן.

בן: למה?

אבא: אני מוכרח ללכת לתיאטרון.

בן: תבוא מחר בבוקר לגן?

אבא: מה קרה?

בן: עושים לי יום הולדת בגן.

אבא: בבוקר יש לי חזרה בתיאטרון. אני מצטער נורא.

בן: אז מתי נלך לגן החיות?

אבא: פעם אחרי הצוהריים. כשהתיאטרון לא ייסע מחוץ לעיר.

בן: אבא, אתה אוהב אותי?

אבא: מאוד מאוד, בן!

בן: אז תבוא לתת לי נשיקת לילה טוב.

אבא: טוב, בן. אני אבוא לתת לך נשיקת לילה טוב, ואשב לידך עד שתירדם, ומחר בבוקר אבוא ליום ההולדת שלך בגן, ואחר הצוהריים נלך יחד לגן החיות –

ולכל הרוחות התיאטרון!!!

אלה המילים שהופיעו ליד תמונתו של השחקן שלמה בר־שביט באלבום התיאטרון, אלבום הצילומים הנפלא של פטר מירום, שראה אור והיה מיד לרב־מכר בשנת 1965, כששחקני תיאטרון היו עדיין הסלבס שלנו.

שלוימל'ה סיפר לי שפטר מירום לא היה מאוד מאושר בלשון המעטה ממה שכתב. הוא ציפה למשהו הרבה יותר קצר והרבה פחות מדמיע. כשיצא הספר וכשהחלו להופיע הביקורות והתגובות, התנצל ואף הודה לו.

כעבור 26 שנים, כשהוצאנו שלוימל'ה ואני את הספר שלנו "כל האולם במה", שהביא את הסיפורים הקטנים מחיי התיאטרון, התעקשתי לסיים את הספר בקטע הזה, שהכותרת שלו אגב הייתה "אפילוג".

חזרה לפרולוג
בערך פעם בשבועיים אנחנו נפגשים. אני בא אליו הביתה לרחוב ורבורג. אנחנו לבדנו. אין אנשים שמפריעים לנו כשהם ניגשים ומזכירים לו את אחד מ־260 התפקידים ששיחק. רק הוא ואני כמו פעם. הוא שוב אחי הגדול שמספר לי עוד ועוד, ואני האח הצעיר שבולע את סיפוריו בשקיקה. ריי, המלאך הפיליפיני שלו מביא את הקפה ומדי פעם לומד דבר או שניים על האיש שהוא מבלה איתו במסירות ובדאגה אינסופית יום ולילה.

שלוימל'ה אחי הגדול בן ה־89, אני מקווה שתאהב את המתנה הזו. אם לא, תגיד לי ואתן לך שובר להחלפה.

התהילה כמוה כמעגלים במים

שמתפשטים וגדלים

עד שמרוב התפשטות וגדילה

הם בסוף נעלמים 

(וויליאם שייקספיר)