בסיומה של ההצגה "סימני דרך", מצאתי את עצמי מזמזמת לאורך ימים ארוכים שירים ממנה. זהו עיבוד מחודש לשיריה של נעמי שמר (1930־2004), המעניק משמעות חדשה למילותיה, בעיקר בזכות העיבוד המוזיקלי הנפלא של יוסי בן נון שגורם להתעמק בטקסט, בשונה מהביצועים המקוריים.

עם זאת, אי אפשר לומר שהמחזה מעניין מספיק, והתחושה היא כי משהו התפקשש בדרך ונותרנו עם יותר מדי סימני דרך עלומים. לפחות נתנחם בביצועים היפים.

המחזאים אורן יעקובי, גיורא יהלום והדרמטורגיה של שחר פנקס מתארים את חייה של נעמי שמר, אבל מה שחסר כאן זה מחזה אמיתי עם בטנה. הרעיון הבסיסי לכתוב מחזה על תקופות חייה השונות של נעמי שמר הולך לאיבוד אי שם באמצע הדרך, והתוצאה היא שירה בציבור בהשתתפות הקהל. לא בטוח שבשביל זה היה צריך להגיע עד לתיאטרון הבימה.

הביוגרפיה המומחזת של שמר כוללת כמה תקופות בחייה, ובכל תקופה שחקנית אחרת נכנסת לנעליה: גילה אלמגור המצוינת מגלמת בטבעיות את דמותה המיוסרת של שמר, הטרודה בטיהור שמה בנוגע לעובדה שהלחן ל"ירושלים של זהב" לקוח משיר עם בסקי. אלמגור גם מזכירה בחיצוניותה את שמר ויוצקת לדמותה משמעות.

לאחר מכן מופיעה על הבמה נעמי הצעירה, בת קיבוץ כנרת, ששואפת להגיע לעיר הגדולה תל אביב ולהשתלב בה כמוזיקאית. בתפקיד שמר: רוני דלומי, שחושפת את הצד המרדני של שמר ומעניקה ביצועים נהדרים לשיריה, בין היתר ל"אין דבר". אחריה מופיעה אביטל לבני, המגלמת את שמר בגיל 40, משוררת תל־אביבית שמחפשת אהבה ושרה היטב. לצדה טל מוסרי, בביצוע משכנע, מגלם את חיליק, ידיד טוב של שמר שמאוהב בה.

הרביעית היא דפנה דקל, המגלמת את נעמי שמר בשנות ה־50 לחייה, כאשר שילמה מחיר כבד על דעותיה הפוליטיות הימניות־לאומניות.

משה קפטן, במאי ההצגה, אכן הצליח לבנות מלודרמה כהלכתה, אך היא לא יותר מאריזה מוקפדת, נגישה וקלה לעיכול, שמותירה חוויה קצרת־מועד תפוגה. חבל, כי צוות השחקנים הנהדר היה ראוי לעלילה יותר משמעותית וכבדת משקל.