פרולוג

פעם, אחרי תקופה ארוכה שבה הודרתי ממעגל המקורבים והחברים, הוא טלפן וקרא לי להגיע למשרדו, וכאילו לא אירע דבר הציע לי להשתלב ככותב בהפקה חדשה. רצה לחדש שירים ישנים, כאלה שזכר מילדותו. התחלנו להיזכר ולהזכיר. אני התחלתי לזמזם שיר ישן ונשכח של נתן אלתרמן.





אתה חסר לי. אתה חסר לי.

אתה, אתה, אתה ורק אתה בלבד.

אתה חסר לי. כלום לא עוזר לי

אתה ורק אתה באופן מיוחד





פתאום הוא זהר וצהל כמו ילד שגילה את המחבוא הסודי של הממתקים בבית, והתחיל לשיר את השיר כולו. נדמה לי שראיתי גם דמעה שנצצה בעינו.

ברגע ההוא הוחזרתי למעגל.






תמונה ראשונה

אברהם דשא פשנל, הוא "פשנל הגדול" או "פשה" בפי מקורביו, נולד בתל אביב בשם אברהם גרינברג. במעבר מחדר שכור אחד לשני גדל עם אמו, שכיום היינו קוראים לה "חד־הורית". אישה קשת יום, שהייתה מתפרנסת בין השאר משטיפת כלים במסעדה. את שאריות המזון שנשארו בצלחות הייתה אוספת ושומרת לו.

משירותו כנהג בחיל התובלה בצבא הבריטי הוא השתחרר עם רישיון נהיגה ועם הכינוי "פשנל" שדבק בו. כנראה שכבר אז חלחלה בו האהבה לתיאטרון, אהבה שאנחנו יצאנו ממנה נשכרים ועשירים בחוויות שפזורות לאורך שנותיה של המדינה. עם רישיון הנהיגה החל החייל המשוחרר פשנל לשמש כנהג מונית שמסיע את שחקני התיאטרון הקאמרי ברחבי הארץ, רבים מהם יועסקו על ידו כעבור שנים.




עם פשה זה לא יכול להיות פלירט, רק אהבה. מפני שהבן אדם רוצה אותך כולך.





כך אמר יוסי בנאי במסיבת הפתעה שערכו לפשנל כשמלאו לו 60, והתכוון לכך שההתמסרות היא טוטלית. הוא מחויב כל כולו לאומנים שלו, שמצדם חייבים להעניק לו את כל זמנם וכישרונם. מי שלא מסוגל לעמוד בזה לא יוכל להחזיק מעמד. ואצל אומני ישראל מתהלכים סיפורים ודוגמאות לא מעטות על כך.





ילד, בחיי אדונַי, ילד. והאיש הזה, למה הוא ילד? כי הוא לא אדמיניסטרטור. הוא שותף מהרגע הראשון בכל מה שנעשה. מלאכת העשייה של הדבר כל כך חשובה לו, שבעבור זה אין יום ואין לילה. אם צץ לו איזה רעיון, הוא יכול להזעיק אותך בכל שעה ביום ובלילה.

(יוסי בנאי)

פשה הוא דמות מיוחדת. הוא דמות מאוד מאוד מורכבת. הוא בעת ובעונה אחת אבא וחבר והוא הבן שלך באותו הזמן.

(ספי ריבלין בתוכנית "חיים שכאלה" שהוקדשה לפשנל)






תמונה שנייה

הדרך ארוכה היא ורבה. רבה.

הדרך ארוכה היא ורבת הדר.

כולם הולכים בדרך עד סופה. סופה.

כולם הולכים בדרך עד סופה המר.





אבל אני, אבל אני

לבד לבד צועד

הללו. הללויה. הללו.

ושר אני, ושר אני

שירי זמר נודד

הללו. הללויה. הללו

(נעמי שמר)





להקת בצל ירוק, זו שחבריה היו יוצאי להקת הנח"ל ושזכתה להצלחה כבירה, הייתה הראשונה בשורה המפוארת של ההצלחות הגדולות של פשנל כמפיק עצמאי. שם גם נרקמה השותפות והידידות העמוקה עם שניים מכוכבי הלהקה, אורי זוהר וחיים טופול, שדווקא ההתחלה ביניהם לא הבטיחה המשך אופטימי. פשנל, שלקח את החבר'ה הצעירים הסוררים האלה, היה צריך לעמוד מול היחס החובבני והמרדני שלהם שנבע מחוסר ניסיון ואולי גם מהפינוק שבו רופדו מיום שדרכה רגלם על הבמה. ככה למשל מספר חיים טופול בספרו "חיים מספר על טופול", איך ירדה ההצגה המצליחה "אף מילה למורגנשטיין".





אחרי מאה וחמישים הצגות נמאס לנו ואנחנו סוגרים את ההצגה על אולמות מלאים. פשה כועס ורותח: אתם מטורפים! (המסכן בא מתיאטרון "זירה" וזכר הופעות עם ארבעה צופים בלבד), אבל אנחנו אמרנו ש"לא עובדים בשביל הכסף, רוצים לחדש ולהתחדש".





ודן בן אמוץ זכר איך במופע המצליח "היה היו זמנים", שהועלה בהיכל התרבות בתל אביב, הציץ פשנל מאחורי הקלעים לאולם שהיה מלא ופתאום קלט שהרחק למעלה בקצה היציע יש שני מושבים ריקים. "פשה, מה אתה רוצה?", אמר דן, "באולם של שלושת אלפים כיסאות יש בסך הכל שני מקומות ריקים". "ככה זה מתחיל", ענה פשנל.

זכורה גם אמרתו המפורסמת: "חשבתי וחשבתי והגעתי למסקנה שטוב אולם מלא אחד משני אולמות ריקים".





לילי ירד אפל וקר

הסהר לי חייך:

היי טיריליי. היי טיריליי.

סוף סוף אלי שירי חזר

צולע על ירך.

היי טיריליי. היי טיריליי.

אבוי שירי שונה ללא הכר

אך בכינורי עונה מיתר אחר

היי טיריליי. היי טיריליי...

(נעמי שמר)






תמונה שלישית

היו לו להקות התרנגולים והייתה כוורת ושוקולד מנטה מסטיק. והיו לו הפקות "צץ וצצה" ו"ג'מבו" ו"בצל ירוק 80". ומחזות הזמר "הרוטשילדים", "אויטה", "יוסף וכתונת הפסים", וסרטים ותוכניות טלוויזיה ואומנים שאותם גילה וטיפח.

והיה הגשש החיוור.





עוזי עוזי

הוא לא נקי.

דפקו אותי

מסדר נוסף.

הרב־סמל הפלוגתי

שלוש לירות הקניס אותי





אמרתי לו לרב־סמל:

תעשה טובה, תרד מעלי.

שלושים ימים בגלל 'תחצפות

בגלל עוזי אני דפוק

(גברי בנאי ואלכס סבג)





הכי ישראלים. הכי מצחיקים. הכי אהובים, הכי הרבה שנים ביחד והכי מזוהים עם האיש שהמציא אותם, שנתן להם את שמם, שהוביל את השלישייה עם השם המוזר, שהופיעה בהתחלה במועדון בעל שם לא פחות מוזר "הסנטר הכפול", ושבגלל זה אחדים מטובי יוצרינו לא הסכימו בהתחלה לכתוב לדבר הזה, שנשמע כמו איזו בדיחה או מתיחה של פשנל. "אתה רואה את אלה?", אמר פשנל לאחד המפקפקים בתחילת הדרך, "18 קופאים לא יספיקו כדי להדפיס את הכרטיסים שהשלושה האלה ימכרו".

על ההתחלה של השלישייה סיפר פעם פולי:





ישבנו שלושה חודשים עם שייקה אופיר שהיה אמור לביים ולכתוב לנו את התוכנית. קבענו בבריכת גורדון בשבע וחצי בבוקר. ארוחת בוקר בשמונה ובתשע מתחילים חזרות. התייצבנו כל בוקר בשבע וחצי בבריכת גורדון, אכלנו בשמונה ומתשע היה שייקה אופיר עושה לנו הצגת יחיד עד הצהריים. בצהריים היינו הולכים ל"כסית" לארוחת צהריים. יום אחד, אחרי שלושה חודשים, הודיע לנו פשנל שמחר בצהריים הוא בא לראות חזרה. לא תאמינו, אבל למחרת מתשע בבוקר עד שפשנל הגיע, הצליח שייקה אופיר לכתוב ולביים אותנו בארבעה מערכונים, שנחשבו ברבות הימים לקלאסיקות של הגשש.





אחר כך כולם כמובן עמדו בתור. אחר כך השלושה עצמם ושניים מהבמאים הכותבים שלהם, נסים אלוני ויוסי בנאי זכו בפרס ישראל. ורק הוא, האיש שהמציא אותם, מי שכונה "הגשש הרביעי", פשנל הראשון, גדול המפיקים הישראלים שפעלו פה, עמד בצד, מאחורי הקלעים, וצפה בכבוד ובהוקרה שחולק כל העם ליצירי כפיו.





כשתיאלם תרועת הפסטיבלים

ילבלבו שירי אהבתי.

אני יכול לשמוח איך שבא לי

וזהו זה החג האמיתי.

יש לי יום יום חג,

יש לי חג יום יום,

יש לי יום יום חג

הללויה

(נעמי שמר)





אפילוג

שירי לי כי טוב

שירי לי כי טוב הזמר.

שירי לי כי טוב הוא עד אין קץ





שירי לי, הכי בחלילייך.

שירי לי, לבי בין חללייך.

לבי בשל לך

כרימון על עץ





שירי לי

השחר כבר הנץ

(בן ציון תומר)





שירילי, בתו הבכורה, נקראת כשמו של השיר האהוב עליו. לבנו השני הוא קרא -איך לא? - גשש, ונועז הוא שמו של בנו הצעיר.

פתאום עלה בי הרהור ששלושת השמות הם תמצית חייו של האיש הזה, שהיו שירים שהוא אהב כל כך והתרגש מהם עד דמעות, שיצר וחי ונשם את הגשש ושהיה מפיק נועז שאִפשר לחלומות ולרצונות שלו לגבור על ההיגיון המקצועי. בגלל זה הוא חטף לא פעם מפלות כבדות וכואבות.

ב־28 באפריל בשנת 2004, לפני 14 שנה, נפטר אברהם דשא פשנל, הוא פשה בפי הקרובים אליו. אין כיום מפיקים כמוהו. האיש שהיה אבא וחבר וילד של כל כך הרבה אומנים ויוצרים שחבים לו את תהילתם, הלך לעולמו והותיר את בני משפחתו עם החלומות. ונכון, גם עם חובות. את החובות ניתן לפרוע, אבל את החלומות אי אפשר לעקל. איש לא ייקח אותם ממנו ולא מאיתנו, מי שהתענגו על החלומות שסיפק לנו האיש הגדול הזה שכבר לא מייצרים כמותו בימינו.





אני הוא גדליה רבע איש

אבל אני צומח.

אם אין לי בית, יש לי כביש

ועל הכביש ירח





פה לאחד ישנה מאה

ולשני מאתיים.

ולי פאה ועוד פאה

ויחד פאותיים





כי העולם גדול־גדול

צריך לראות בו את הכל.

את הערים והשלטים

ואת עשרת השבטים





את שור הבר של המשיח.

את לוויתן, נחש בריח.

אציץ בו פעם ושנייה

ושוטי שוטי אונייה