"כשאני מנסה להיזכר בתקופת הצבא, זה חור שחור", נזכר אושרי כהן בתקופה שאותה הוא מגדיר כאפלה בחייו, ומדבר לראשונה על מה שמאוחר יותר הפך גם לאחת השערוריות הגדולות בקריירה שלו, כששיחק בסרט "בופור" ונטען נגדו שכמי שמשחק חייל קרבי, הוא כלל לא סיים את שירותו הצבאי. "הייתי במקומות שלא הכרתי את עצמי, הייתי מאוד חלש, מאוד מסוגר, מאוד מבודד והרגשתי שלא משנה מה אני עושה ואיך אני מנסה לתקן, אני רק מקבל יותר על הראש. לא הצלחתי להתמודד עם הסיטואציה. 

"המקרה שלי הוא של בנאדם שהיה שנה וחצי בצבא ולא התאים למסגרת, ניסה כמה שהוא יכול ולא הצליח, עבר איזשהו משבר אישי מאוד קשה. משבר אמיתי. לא עבדתי על אף אחד. כשהלכתי לקב"ן אמרתי לו רק את האמת ולא עשיתי הצגות. שיחה אמיתית של אדם שלא יכול לעמוד בדבר הזה, לא מצליח להתחבר למסגרת הזאת".

הגעת למקומות אובדניים?
"כן".


ניכר בכהן (34) שלא נוח לו לדבר על הנושא, שטף דיבורו המשולהב מאט, ונראה שהשנים שעברו לא ריפאו את הפצע הזה עבורו. "כשניסיתי לחקור את התקופה ההיא, זה היה כמו לגשש באפלה. אני לא יודע על מה אפשר להצביע כדי לתקן. זה היה מין כאוס רגשי שלא הצלחתי להתמודד איתו. כששאלתי את המומחים הנפשיים, הם אמרו לי שהדרך היחידה היא לקחת צעד אחורה. הקשבתי להם, וזה עזר באיזושהי צורה. אני מאוד מעריך אנשים שהולכים לקרבי, חייל שמקריב את הגוף שלו, זה מדהים בעיני. אני לא הצלחתי".

אושרי כהן, כובע וחולצה זארה, מכנסיים פול אנד בר, משקפיים פרייבט וינטג׳ קולקשן, שרשראות Obdesign  צלם : שרבן לופואושרי כהן, כובע וחולצה זארה, מכנסיים פול אנד בר, משקפיים פרייבט וינטג׳ קולקשן, שרשראות Obdesign צלם : שרבן לופו


נזקקת לכדורים פסיכיאטריים?
"הצלחתי לדלג על השלב הזה, אבל הייתי קרוב לזה".

מאז לא חזרת למקומות שהיו קשים לך מבחינה נפשית? 
"לא, כי גם אם המקומות האלו חזרו, הייתה לי את האומנות להישען עליה ולחקור דרכה את הדברים הפסיכולוגיים והיה לי את החופש שלי לחפש. אז כן, השתקמתי ואפשר להגיד שאני אדם בריא בנפשו יחסית".

"היה לא נעים, עברתי עליהום תקשורתי", חוזר כהן עשר שנים אחורה, אל שיא השיח סביב שירותו הצבאי. "מהר מאוד בתוך הסערה הזאת הבנתי שהייתי רק השליח לדיון ציבורי כזה או אחר. כשראיתי שאין רצון להקשיב, להבין את הספציפיות של המקרה שלי, הבנתי שהפכתי להיות האיש על הדגל, הפנים של השיח הציבורי הזה. בשלב מסוים שחררתי, אמרתי שכנראה היה צריך להיות דיון על משתמטים ועכשיו עם הסרט במקרה אני שם. אז היה לי יותר קל לשחרר, כי ככל שהתבצרתי בנקודה שלי, ויותר ניסיתי להסביר את עצמי, קיבלתי יותר אש. 



"זה היה שיח מאוד אלים, כל שיח על צבא או פוליטיקה במדינה שלנו הופך להיות אלים. אמרתי 'או־קיי. אתם לא רוצים לשמוע את הצד שלי ורק רוצים להשתמש בשם שלי בשביל להביע את הדעות שלכם? סבבה - יאללה קחו'. מבחינת המקצוע זה לא השפיע. במאי שיש לו שכל מבין שלא צריך להיות חייל כדי לשחק חייל, ולא צריך להיות רופא כדי לשחק רופא.

"מה שעצוב הוא שאחרי שיצאתי מהצבא רציתי לתרום למערכת בלי להתגייס שוב, כי אני יודע איך זה מסתיים. ביוזמתי פניתי לצבא בבקשה להתנדב והם פשוט השתמשו בזה כספין תקשורתי, בגלל שהייתי קצת מפורסם. היה לי רצון לחזור לנסות בגיל 22, אבל כשזה קרה ויתרתי ואמרתי שהמפלצת הזאת חזקה ממני. מה שעברתי בצבא, חבל שזה יצא ככה, והלוואי שהייתי יכול להשלים את השירות והכל היה בסדר. אבל אין לי חרטה על איך שהדברים קרו. הכל קרה מאמת, ובסיבוב השני כאב לי כי הרגשתי שמשתמשים בי.

"הייתה בעיתון תמונה שלי עם ציטוט. בראש של הקורא זה נראה כמו הציטוט של הבנאדם, אבל כשאתה קורא את האותיות הקטנות זה היה ציטוט של דובר צה"ל משיחה שלכאורה הייתה איתי וציטט אותי לא נכון. לא האמנתי. לקחתי צעד אחורה פתחתי את הידיים, נתתי את הפנים ואמרתי 'יאללה, תחבטו בי. אני לא משתף עם זה פעולה'. ובאמת לא שיתפתי פעולה, עד היום לא יצאתי בכתבה שמסבירה מה קרה, אף פעם לא תקפתי חזרה. אמרתי שאני מוכן להיות הקדוש המעונה של הדבר הזה".

אושרי כהן בסרט בופור צילום יח''צ מתוך הסרט אושרי כהן בסרט בופור צילום יח''צ מתוך הסרט


החיים ככאוס 

העליהום התקשורתי שעליו מדבר כהן הפך בימים האלו לחומר יצירתי שבו הוא משתמש כשהוא ניגש לשחק בהצגת היחיד החדשה שלו "יום הדין" בתיאטרון האינקובטור, המבוססת על ספרו הידוע של פרנץ קפקא, "המשפט", ועוסקת בחוסר האונים של אדם יחיד אל מול המערכת. כהן מגלם את יוסף ק', בחור צעיר ומצליח שזה הרגע חגג 30. גיבור המחזה מתעורר בבוקר לאחר חגיגות יום הולדתו לקול דפיקות בדלת, בחוץ ממתינים לו שני שוטרים עם צו מעצר. האישום: לא ידוע. מכאן ואילך הופכים חייו לסיוט מתמשך. 

"זו הייתה ממש התחושה שהייתה לי, איזו אשמה מאוד גדולה", הוא מסביר. "יוסף ק' מקבל בוקר אחד צו מעצר וצריך להגיע לחקירות שבסופן משפט וגזר דין. הוא יוצא למסע להבין מה האשמה ולנקות את השם שלו, זו בעצם מלחמה על חפותו בלי לדעת בכלל במה הוא אשם. אנחנו רואים איך החברה או האנשים הקרובים אליו מתחילים להתרחק ממנו. והוא, מפחד להיות אשם, מתחיל להאכיל את עצמו כל מיני סרטים". 

"'יום הדין' עוסקת באדם הקטן מול הממסד, מול הבירוקרטיה", מסביר כהן את הקשר בין חוויותיו האישיות לבין הדמות שאותה הוא מגלם. "ובשכבה היותר עמוקה היא עוסקת באדם מול הקיום שלו, על כך שאין דרך נכונה להבין את הקיום שלנו ואנחנו תלויים בבלגן אחד גדול. חלק מהבלגן אנחנו יוצרים לעצמנו בראש וחלק מגיע מבחוץ.

 אושרי כהן, "יום הדין". ז'ראר אלון אושרי כהן, "יום הדין". ז'ראר אלון


"קפקא אומר שהקיום החברתי, הניסיון לחיות בשלום עם המשפחה, החברה, האהבה והחברים שלך ביחד הוא בלתי אפשרי, כולנו נידונו לשיגעון. המטרה בחיים האלו היא להצליח לסחוב כמה שיותר ולהוציא את המיטב מהסיטואציה. המחזה רלוונטי לתקופה בהקשר של השיימינג שעושים לאנשים. מחליטים שבנאדם אשם בתקשורת, ברשתות החברתיות ובטוקבקים, לפני שהוא בכלל מואשם במשהו. זה היה נכון לפני 150 שנה, וזה נכון גם כיום".
אתה אדם יותר אופטימי מקפקא. 

"בגלל זה בחרתי להתעסק בחומר הזה. אני פרדוקס מהלך: מצד אחד אדם אופטימי שמשתדל להוציא לימונדה מכל לימון שאני מקבל, אבל כמו קפקא אני חושב שהחיים הם אבסורד. אנחנו חיים בחוסר היגיון מוחלט שבו כל אחד רואה את המציאות כל כך אחרת, שפשוט אין דרך להגיע לאמת אחת. הניסיון להגיע לאמת מוחלטת דורס בדרך המון אנשים".

לדבריו, אחד הדברים היותר קפקאיים בקריירה שלו היה ההשתתפות בתוכנית הריאליטי "הישרדות VIP". כהן הגיע לתוכנית עם חברו איתי תורג'מן והצליח לעצבן לא מעט מסלבריטאי האי, עד שהודח זמן קצר לאחר איחוד השבטים. "חוקי המשחק הם בהכרח בלתי אפשריים לשליטה, כמו הקיום שלנו. כולם חושבים שהם צודקים, שהדרך שלהם נכונה. הם מנסים לייצר תוכנית, אבל התוכנית שהם מייצרים קשורה לתוכנית שמישהו אחר מייצר, שבתורה קשורה לתוכנית שמישהו שלישי מייצר. כל מהלך קשור לעוד חמישה מהלכים אחרים שקורים. אם מישהו הולך לדבר עם מישהו אחר מאחורי הגב, אז אתה חושב שהם מדברים עליך והופך את התוכנית שלך, אבל הם דיברו על משהו אחר, אז שיניתי את התוכנית סתם. זה היה כאוס מטורף, כמו החיים שלנו שקפקא מתאר.

"באיזשהו שלב הפסקתי לשחק. הבנתי שאין לי שליטה במשחק ואין באמת אסטרטגיה. זה השקר הגדול עלי אדמות, אף זוכה של 'הישרדות' לא זכה בגלל אסטרטגיה נכונה, הוא זכה כי במקרה הדומינו נפל ככה שההוא היה עם ההוא, ובמקרה הם רבו והוא התחבר אליו והגיע לאן שהגיע וזכה. זה קצת כמו בחיים: אנחנו מנסים לבנות אסטרטגיה, תוכנית, אבל כל כך הרבה דברים לא תלויים בנו, שאין סיכוי להצליח. צריך רק ליהנות מהדרך ולהוציא את המיטב מכל נקודה שאתה נמצא בה".



המתנה הגדולה 

לעומת משתתפים אחרים נדמה שאתה רואה ב"הישרדות" נקודה שחורה בקריירה שלך. 
"רגשית ופסיכולוגית זה היה מיינד–פאק. לא הכרתי את קפקא אז, לא ידעתי לנסח את זה, אבל הגעתי למסקנות האלו. אמרתי שאי אפשר באמת לנצח, שאין מצב שאינדיבידואל יכול להגיע לפרס לבד, הוא תלוי בכל כך הרבה שחקנים שטוענים לכתר, והכל משתנה כל הזמן. אין דרך לעקוב. אני זוכר שישבתי באי וחשבתי שזה כמו בחיים. זה עשה לי שני דברים: ייאוש מוחלט וגם רוגע ושקט. כי אם זה לא תלוי בך, לפחות תיהנה מהנוף. אתה לא חייב לאונן על הרצון הזה להצליח, להשיג, לנצח את ההוא, לנצח את ההיא, וזה משהו מאוד חיובי שיצאתי איתו משם. משהו באמביציה האולי שקרית הזאת ירד אצלי. 
"אמרתי שככה זה גם בקריירה וגם בחיים הפרטיים. יש כל כך הרבה דברים שלא תלויים בך, אז תירגע ותיהנה ממה שיש. תעבור צעד צעד, ובכל צעד תחשב מסלול מחדש, כי זה מה שמרגיש לך נכון עכשיו. תפסיק לחשוב שבעה צעדים קדימה, כי גם ככה הרבה דברים יכולים להשתנות, אז זה גם ככה לא משנה. זו הייתה המתנה שקיבלתי מהתוכנית הזאת".

הופתעת כשהודחת?
"אתה לא רואה את זה מגיע, כי כולם מייצרים לעצמם תוכנית, ומאמינים באסטרטגיה שלהם. לא קיבלתי את ההדחה בשוויון נפש, זה הכוח של המשחק. כולם רוצים לנצח בשחמט הזה. הכל מאוד אישי. אתה רעב ועייף ומאוד קשה שלך. יש דברים שמצולמים, ויש דברים שלא מצולמים, אתה לא רואה את זה מגיע. זה לוקח אותך למקום מאוד אישי. במובן הזה התוכנית מאוד פורנוגרפית, ובגלל זה לא הייתי עושה אותה שוב. אתה נורא חשוף שם והחשיפה הייתה קשה. אני חושב שלשחקן זה לא נכון. אתה רוצה לשחק תפקידים שונים ושהקהל יאמין לך".

לא תעשה יותר ריאליטי? 
"לא". 

יכול להיות שלולא התגובות שספגת לאחר "הישרדות" היית חושב אחרת? 
"יכול להיות. החוויה הרגשית, הפסיכולוגית והפילוסופית שם הייתה מדהימה, הקושי היה שכולם רואים את זה ומפרשים את מה שעברתי כמו שהם רוצים. כמו להיות בטיפול פסיכולוגי שהפסיכולוג מצלם את כולו. מבחינת החשיפה הרגשתי שהמקום שלי כשחקן הוא לא שם".

החוויה העוצמתית הזו הייתה גם הסיבה לכך שהתנתקת מחברך איתי תורג'מן? 
"זה היה מיקס של הרבה דברים, סלט רגשי שגרם לפרידה. אבל זה בסדר. אני אוהב אותו ורוצה להיות שמח בשמחתו ומאחל לו ממש בהצלחה. יש לי עוד הרבה חברים שהייתי חבר טוב שלהם לתקופה מסוימת ונפרדו דרכינו. במקרה שנינו היינו מפורסמים, אז זה היה עניינה של כל המדינה".

אושרי כהן. צלם : שי יחזקאל אושרי כהן. צלם : שי יחזקאל


הוצא מהקשרו 

מעבר לעניין הצבאי, יצא לך להרגיש במוקד של האשמות שווא כמו הדמות שלך?
"בכל פעם שהתראיינתי לעיתונות הכתובה, מצאתי את עצמי לא מובן, או לפחות מתואר לא כמו שרציתי, או שהדברים שלי הוצאו מהקשרם. נעלבתי בחיי מהמון כותרות שיצאו מהקשרן, מטוקבקים לא נעימים. משהו שכל מי שמפורסם עובר. כמו ב'יום הדין', כל אחד אשם במשהו וגם אני לא מושלם. גם הצדיקים הגדולים ביותר חוטאים. הדבר שהכי התחברתי אליו בהצגה הוא מעגל הדיבור: אתה אומר משהו, מישהו כותב את מה שאתה אומר, מישהו קורא את מה שאתה אומר, ומישהו מפרש את מה שהוא קורא שאמרת. 

"כשאתה מתראיין לעיתון, זה עובר כל כך הרבה פילטרים, שבסוף הזיקוק של מה שאמרת נורא שונה ממה שאמרת. וזה החיים שלנו, אתה אומר משהו והשני מבין אותו קצת אחרת, והשלישית מבינה אותו עוד יותר אחרת, ובפעם החמישית זה יוצא משהו אחר לגמרי. התחברתי אצל יוסף ק' לאופטימיות הזאת: 'זו סתם טעות', 'הם לא הבינו נכון', 'הם לא רוצים ברעתי', משהו תמים ואופטימי".

בתקשורת רוצים ברעתך?
"הבסיס של כתבה, כמו הבסיס של יצירת אומנות הוא קונפליקט. אין עיתון שנקרא 'החדשות הטובות', כי אף אחד לא יקרא אותו. מעניין אותנו קונפליקט, משבר, משהו שלא מצליח והאם הגיבור יצליח לטפס מעל זה. גם בעיתונים, גם בראיונות מחפשים את הרע. זה מה שמעניין אותנו. מעולם לא נהניתי מכותרת לכתבה שלי. תמיד הכותרת נראתה לי שיצאה מהקשרה, רק מי שקורא את הכתבה שלי מבין שזה לא מה שהתכוונתי אליו".

אתה מתכוון לכותרת כמו "התנסיתי בכל סוגי הסמים"?
"כשזה בא ככותרת, יש לזה משמעות אחת. כשאתה קורא את המשפט, אתה מבין שדיברתי על כך ממקום של יצירה ופתיחות בראש. של מה מותר ומה אסור ומי קובע. תרופות שמקבלים בבתי חולים לפעמים יותר קשות מכל ג'וינט שמעשנים. זה ייקח זמן עד שיבינו שצריך לגליזציה".



תהיה לגליזציה?
"כן. אני באמת ובתמים חושב שהגראס הוא הרבה פחות נורא מאלכוהול, הרבה פחות נורא מסיגריות. משיקולים פוליטיים של שליטה וכוח, האזרח הקטן משלם את המחיר. כולם כיום כבר מבינים את זה".

חטפת ריקושטים על האמירה הזו?
"רק בגלל ההשפעה על בני הנוער. ראית, רק עכשיו הצטלמו איתי כאן כמה נערות. אבל בכתבה ההיא אמרתי בפירוש שאם אתה רוצה להתנסות בסמים, כדאי לעשות את זה בגיל מבוגר ולא בגיל צעיר מדי, ושמסוכן לעשות את זה בגיל צעיר, אבל הדברים האלו לא היו בכותרת. מי שיש לו ראש ונכנס לכתבה, הבין מה אמרתי".

ובאמת הסמים תרמו לך למקצוע?
"כן, אם אתה שומר על פרופורציה, ועושה את זה נכון. יש כיום בעולם טיפולים מודרכים עם פטריות הזיה. זה עוזר לפתוח את הראש, לפתוח את הלב. זה חשוב לאומן, ועל זה אני מתעקש. אומן הוא לא רואה חשבון, הוא לא יושב מול מחברת ורושם מספרים. אומן צריך לחוות, לא רק בהקשר של סמים, גם לטייל, לחיות קצת אחרת מהנורמה, לקרוא דברים שאנשים אחרים לא מעיזים. האומן צריך לשלם מחיר בשביל להיפתח, בשביל לגרום לאנשים ולעצמו לשאול שאלות. אומנות טובה צריכה להטיל ספק, אחרת אתה פקיד, אתה ליצן".

אושרי כהן "יום הדין". צלם: ז'ראר אלוןאושרי כהן "יום הדין". צלם: ז'ראר אלון


שומר מרחק 

לפני כעשור היה נדמה שאושרי כהן נמצא בכל מקום: מפסטיגלים, דרך טלנובלות ועד הנחיה של תוכניות סאטירה. קצת אחרי שעזב את "הישרדות", נראה שהחליט להתרחק מאור הזרקורים ולברור את הפרויקטים שלו בפינצטה. "בשנים האחרונות אני שומר הסף של עצמי, גם במחיר של לא לעבוד כמה חודשים וגם במחיר של לא לעשות טלוויזיה וקומדיות של תשע בערב לכל המשפחה ולהתרחק מההמון", הוא אומר. "אני מתעקש להתעסק בדברים שמעניינים אותי, דברים שיש בהם משהו שמערער את החד–משמעי, את הנורמלי".

זה משהו שניכר בדמותך התקשורתית.
"באמת?", הוא שואל, חצי מופתע ומחייך. "אני לא רואה את זה מבפנים". 

הייתה נקודה שבה קיבלת את ההחלטה "להתרחק מההמון"?
"זה קרה בסביבות גיל 30. הייתי בלב המיינסטרים וחשבתי מה עכשיו? הפרויקטים ממשיכים לזרום, והצעות על גבי הצעות. הייתה הפקה אחת, שלא אגיד את שמה, שמהבוקר עד הערב רק רציתי ללכת משם, לברוח. לא מצאתי תועלת במה שאני עושה, לא לעצמי כשחקן ולא לעולם. הרגשתי ליצן. 
"הגבול בין ליצן לאומן הוא דק, ואני לא רוצה להיות ליצן. לא רוצה לשעשע ולהעביר את הזמן לאנשים. אני רוצה שאנשים יראו בי משהו שיפתח להם משהו. אני מתעקש על זה ומשלם מחיר. אבל מצד שני כשאתה בוחר את הפרויקטים שלך ועובר זמן בין פרויקט לפרויקט, אתה מייצר געגוע אצל הקהל. אנשים אומרים 'מעניין מה הוא עושה, כי בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא גרם לי לחשוב, גרם לי לחוויה'.

"אני מודה שכבר פחות חשוב לי להיות מפורסם רק כדי להיות מפורסם. אני מעדיף שרק 30% מהאנשים יכירו אותי, אבל יעריכו את מה שאני עושה, מאשר ש־100% יכירו אותי, אבל לא מהמקום שאני רוצה".

אושרי כהן פסטיגל גיבורי העל. צלם : אדי ישראל אושרי כהן פסטיגל גיבורי העל. צלם : אדי ישראל


התחושה הזו באה ממקום שהספיק לך? 
"אם היינו מדברים בגיל 22, השאיפות שלי היו אחרות: קודם כל שיכירו אותי, ולעשות כמה שיותר ולהגיע לכמה שיותר קהל ולהיחשף כמה שיותר. זה בסדר לגיל הזה ולמקצוע הזה. כמו הביצה והתרנגולת: כדי לקבל תפקידים טובים אתה צריך שהקהל יכיר אותך ויאהב אותך. קצת שבעתי מזה, ואולי זו הבגרות שבאה עם הגיל".

כהן נזכר בסיפור מגיל 12, כשהוא רק נדבק בחיידק התהילה ונבחר לגלם את השחקן המחליף של תום אבני במחזמר "ספר הג'ונגל". "הייתי ההוא שאף אחד לא מכיר, לעומת תום שהיה הכוכב הגדול. נכנסתי שבועיים לפני תחילת ההפקה, למדתי את כל הטקסט בסוף שבוע אחד וכשהייתי מגיע להצגות, מנהל ההצגה היה אומר לקהל, 'היום תום אבני לא יופיע, יהיה אושרי כהן', והיה בכי וצרחות מטורפות של אמהות וילדים ברמה שמנהל ההצגה היה דואג לכבות לי את הרמקול כדי שלא אשמע את הבכי. 

"אז הייתי מציץ מהווילון, בוחר ילד שהתבאס שזה אני בלי שהכיר אותי, וכל ההצגה הייתי משחק בשבילו כדי שישנה את דעתו ויעוף על ההצגה, כדי שהוא ימחא כפיים ויצא עם חוויה מטורפת. זה סיפור אנדרדוג שהיה נכון לי".

אושרי כהן, זארה. צלם : שרבן לופו אושרי כהן, זארה. צלם : שרבן לופו


ומה עכשיו? 

אם ההצלחה שלך לא הייתה כל כך גדולה, עדיין היית מחפש את התהילה?

"יכול להיות. יכול להיות שזה וי שאומן מפורסם מגיע אליו, ואז יכול להרשות לעצמו. אבל זה יותר קשור לגיל ולמסה של הדברים עשיתי: עשיתי קומדיות בטלוויזיה, קולנוע, ריאליטי. מגיע שלב שאתה אומר 'עשיתי הכל, עכשיו מה?'. הבחירה המושכלת היא לעשות רק מה שאני חושב שהוא ראוי ומוערך, ואני מקווה שאצליח להמשיך בקריירה כזו, וזה לא קל בארץ. התעשייה קטנה, ובסופו של דבר עוזר להיות בפריים טיים בערוץ 2. אתה צריך להיות עם רגליים חזקות כדי לעמוד בזה, כי בסופו של דבר זה עושה טוב לשחקן. 

"צריך למצוא בלאנס ולא לברוח מעבודה. אם להסתכל על שלוש השנים האחרונות, אני מודה לאלוהים שהצלחתי למצוא את הבלאנס של להתפרנס בכבוד ולעשות את הדברים שאני רוצה. זה לא שאני אומר שמי שעושה הכל הוא נחות, ושחקן שעושה עשר שנים פסטיגל זה בסדר ובכיף. גם להיות ליצן זה בסדר, פשוט אני לא רוצה".

לא תעשה יותר פסטיגלים?
"לא".

עם שתי הפקות בינלאומיות בהשתתפותך, "מקמאפיה" ו"הומלנד", הכיוון הוא חו"ל?
"עשיתי כמה פרויקטים במהלך השנים בחו"ל, הדבר הכי משמעותי הוא 'מקמאפיה', סדרה של ה–BBC וה–AMC על הפשע המאורגן הרוסי בעולם ובעיקר באירופה. יש לי סוכן בלונדון, ואני שולח הרבה אודישנים מצולמים, וזה תמיד מגיע עד השוקת ולא קורה: אני טס, נפגש עם הבמאי וברגע האחרון בוחרים מישהו אחר. במקרה הזה רגע לפני שהתייאשתי והתקשרתי לסוכן להגיד לו שזה לא עובד, הגיע מייל משום מקום שאומר 'אנחנו רוצים אותך, רק תעשה שיחת סקייפ עם הבמאי, ג'יימס ווטקינס שביים פרק ב"מראה שחורה"'. אחרי השיחה הוא אמר לי, 'או־קיי, מצוין. נראה אותך בצילומים'. כיביתי את המצלמה ואמרתי 'יששש'. זה היה רגע שאמרתי לעצמי 'תסמוך על עצמך, תסמוך על התהליך'. הרבה פעמים הלכתי לאודישן וזה לא קרה, וכבר חשבתי שאני אחזור לעשות דברים שאני לא רוצה. ופתאום זה קרה. עכשיו קיבלנו הודעה שהולכת להיות עונה שנייה, ושהתפקיד שלי יגדל.

"הייתי תשעה חודשים על הקו לונדון–קרואטיה, בתפקיד יד ימינו ושומר הראש של השחקן הראשי. פרויקט ענק, אחד היקרים של ה–BBC. הצילומים היו חוויה מדהימה ברמה המקצועית, אבל ברמה האישית זו הייתה חוויה לא קלה. הייתי מאוד בודד. צילמנו שלוש־ארבע פעמים בשבוע. אספו אותי במרצדס מדהימה והסט מדהים והבמאי מעולה ויש שחקנים מכל העולם, אבל חצי מהשבוע אני לבד כששאר השחקנים עובדים. עברנו בכל ארבעה־חמישה ימים מלון ויצאתי לראות את העיר והכרתי אנשים, אבל הייתי המון לבד. היה לי רגע משבר ששאלתי את עצמי אם אני מוכן לטייל בעולם ולעשות תפקידים לבד, להיות נווד. תמיד חלמתי על זה, ופתאום כשקיבלתי את האופציה, זה מרגיש שונה".



מאבק מתמיד

אתה רואה את עצמך כאדם רוחני?

"כן. אני קרוע בין הרוחניות לפסיכולוגיה. אני אוהב פסיכולוגיה, אני אוהב אנשים, אני חוקר אותם, מחפש אותם ומנסה בכל יום להאמין מחדש באנשים. אבל אני מרגיש שזה הולך ונהיה יותר קשה בגלל שטיפת המוח שאנחנו עוברים עם העיתונים והאפליקציות והיחסים המדיניים והפוליטיקה, וגם בגלל מה שאנחנו עוברים בחיים עם אנשים שדופקים אותך ומחפשים לעשות לך רע. אתה כל יום מחדש במאבק, והמאבק שלי הוא למצוא את הטוב באנשים. כשאני עולה למונית והנהג כועס ועצבני ומדבר אלי לא יפה, אני מנסה להפוך אותו ולגרום לו לחייך בסוף הנסיעה. 

"אני מטיף לכך שהשינוי האמיתי הגדול מתחיל בקטן. וזו התורה שלי שמתגבשת לאחרונה: השינוי הגדול בין פלסטינים לישראלים, בין מזרח למערב, בין נוצרים ליהודים, כל הפוליטיקה הגדולה בסופו של דבר מזדקקת לקטן, ליחסים בינינו. לאדם שיושב לידך בקופת חולים, לנהג המונית, לברמן. אם נעשה את השינוי הקטן, יחד נצליח לגרום לשינוי הגדול. 

"אנחנו כל כך עמוסים במידע ובאסטרטגיות פוליטיות ובשנאת חינם, שאנחנו שוכחים שכל מה שאנחנו רוצים זה שיהיה לנו סבבה אחד עם השני. שיהיה מה לאכול ותוכל להתחתן עם אהובתך ולהביא ילדים, ואני אעשה מה שאני רוצה ונעשה את זה באותו המקום. זה משהו שאני מנסה להטיף לו ולקיים אותו בכל יום, וזה קשה".


אושרי כהן "יום הדין". ז'ראר אלון אושרי כהן "יום הדין". ז'ראר אלון


נראה אותך בפוליטיקה? 
"לא, אני לא מאמין בפוליטיקה. אני מאמין שהשינויים האמיתיים לא יבואו מהפוליטיקה אלא מלמטה. החלום שלי שיהיה לי חבר פלסטיני. לא פגשתי מעולם פלסטיני, אני קורא עליהם בעיתונים, רואה תמונות שלהם, אבל לא יודע מי זה ומה זה. אז איך יהיה שינוי? מביבי? עם יותר רובים ויותר כוח? זה יבוא מההזדהות שלנו איתם ומשלהם איתנו. אנחנו רוצים שהם יזדהו עם הזכות שלנו לחיות פה, והם רוצים מאיתנו בדיוק את אותו הדבר. פאקינג אבסורד. 
"הם רוצים שנבין את הכאב שלהם, שנבין שהם כלואים. אשמתם, לא אשמתם? זה כבר ויכוח פוליטי. הם רוצים את החמלה שלנו ואנחנו רוצים את החמלה שלהם. שיפסיקו לרדוף אחרינו עם סכינים ושיבינו שיש לנו זכות בדיוק כמו שלהם לחיות פה. אנחנו כבר 70 שנה עם פוליטיקה שמסריחה מכל הכיוונים, צריך דיבור בין העמים. אני לא יודע איך לעשות את זה, אני משתגע, זה בוער בי, אבל בסוף אני אעשה עם זה משהו.

"האידיליה מתחילה בלפגוש זר מוחלט ולחייך אליו, מה הביג דיל? למה זה נהיה כל כך מסורבל? כי מנסים לחשוב במונחים גדולים. לא, זה בקטן. במינימום. ברגע שאתה חושב על מקומו של האחר. אני חושב מה האדם שהביא לנו בירה חושב, הוא מבואס, לחוץ? אני מנסה להזדהות איתו. כל כך קל להגיד 'תביא לי בירה', 'קח אותי לשם' ו'תכבה את הרדיו', כי הוא נותן שירות. אז כל יום מחדש אני עובד על המקום של לדעת את מקומו של מישהו אחר, וזה מה שאומנות עושה בגדול. 

"אומנות זה לספר סיפור ולגרום לאדם אחר להזדהות. אתה בא להצגה כי אתה רוצה להזדהות עם כאב של אדם אחר, שמשליך על מקומות שנוגעים בך. ברגע שאתה מייצר את זה, אתה מייצר חמלה. וזאת אומנות. בכך שאני מספר לך סיפור על מישהו אחר ואתה מצליח להתחבר אליו ולהזדהות איתו ולשמוח בשמחתו, הצלחנו. פתחנו גשר בינינו".