מקובל לחשוב שצמד המילים "זקנה ומיניות" הוא בבחינת אוקסימרון. אבל מתברר שיש סקס גם בגיל השלישי; לפחות על הבמה. לתובנה הזו הגיע איש צעיר דווקא, אריאל ברונז (33). "אבא שלי ניצול שואה בן 81", הוא מספר. "בילדותי בבית הוריי בבני ברק, חלקתי חדר עם ארבעה מבוגרים: שני סבים, סבתא ואחותה. בנוסף עבדו הורי כמטפלים בקשישים".

ברונז, מחזאי, במאי, משורר ושייקספירולוג, עלה לכותרות לפני שנתיים כשהציג מופע, במהלכו תחב את דגל ישראל לישבנו ועורר סערה. עכשיו הוא עורך מעין ניסוי תיאטרלי, בשם "למבוגרים בלבד", המתרחש על סט צילומים של סרט פורנוגרפי, בהשתתפות חמש שחקניות ותיקות בגילי 62־82. "התפיסה הרווחת בחברה קובעת שזקנה ומין זה טאבו, אז בחרתי באחת המדיות הפופולריות והנצרכות ביותר בעולם: סרט כחול, בהשתתפות זקנים שלא פוחדים ממין", הוא מעיד.

כהכנה לכתיבת המחזה, גלש ברונז באתרים פורנוגרפיים, "כדי לקבל רעיונות לעלילה", הוא מנסח מעין כתב הגנה. "בסרטים הכחולים באינטרנט, כולם צעירים, מתוחים וזקורים. המחזה שלי פטריוטי, כמתבקש בסרט כחול־לבן. לדוגמה, במקום אינסטלטור או גנן שמתפשטים, מפציעות שתי אחיות שמתרימות לקראת יום העצמאות", הוא מחייך.


אריאל ברונז - צילום ארלה צמצם בוער אריאל ברונז - צילום ארלה צמצם בוער


ההצגה "למבוגרים בלבד" היא אחת ממגוון אירועי "הכל זהב - זקנה בחברה הישראלית", שיזם ואצר ברונז, ובהם תערוכות, מיצבי סאונד ווידיאו, הצגות, הרצאות, פעילויות לילדים עם הסבים ועוד, שיתקיימו ביוני־יולי בתיאטרון קליפה 37 בתל אביב, שנוסד בחלל של מה שהיה פעם בית הכנסת "עזרת אחים" בכרם התימנים.

"אין גיל למין"

אחת מכוכבות ההצגה היא ננסי שניידר (67), מהטרנסג'נדריות הראשונות בישראל. "אין גיל למין", מצהירה שניידר. "אני נכנסת לדירת השכנה שבעלה מת, אבל מתברר שהוא חי, כשאיבר המין שלו נראה זקור מתחת לשמיכה. אני פורצת לחדר עם השיר 'המלכה של תל אביב' שהקלטתי לפני כמה שנים, שרה ורוקדת עם הנוכחים, ובאופן פטריוטי אני מחיה את ישראל בן ה־85, בעלה של השכנה", משתפת שניידר. "באמצעות ההצגה, נעביר מסר לחברה שאומר שגם אנשים מבוגרים רוצים לחיות וליהנות מסקס. אנחנו שוכחים את הזקנים בארץ. למען האמת, הזקנה קופצת פה מוקדם מדי; גברים מעדיפים בנות 20 על בנות 35".



זה נכון גם לגבייך?
"אני מאוד מינית. הבעיה היא שהגברים בארץ לא מוצאים חן בעיניי. הם לא ג'נטלמנים כמו האירופים, לא אחראים, עושים סקס בלי גומי וכל הזמן מתלוננים וגורמים לי להרגיש אובייקט. לדעתי המיניות לא נגמרת בגיל מסוים, אחרת הקב"ה לא היה מאריך מאוד את חיינו".

שניידר נולדה כבן אמצעי בין שישה ילדים להורים שעלו ממרוקו. "בילדות רקדתי בלט, סרגתי, התנהגתי כמו שאני מתנהגת. זה היה כמעט טבעי להוריי. כשעשיתי שינוי מין, הם לא הופתעו", חושפת שניידר.

ננסי וחברתה גילה גולדשטיין, הטרנסג'נדרית הראשונה בישראל, גדלו כנערים בוואדי ניסנס בחיפה, עברו לתל אביב והקימו את "פצצות מין" - להקת הדראג הראשונה בישראל. ב־1968 הפליגו השתיים למרסיי, משם המשיכו לפריז ולאנטוורפן. שניידר הופיעה במועדוני סטריפטיז בבלגיה, חיה עם גבר הולנדי שמימן את הוצאות הניתוח לשינוי מין שעברה, וב־8 באפריל 1970 הפכה מפנחס לננסי.

בשנות ה־30 וה־40 שלה נדדה שניידר בהופעות במועדונים בבריסל, אמסטרדם, רומא, ברלין, ציריך ואיסטנבול. "אני אוהבת לרקוד", היא מודה. "בבלגיה לא הייתה זנות, אבל בשווייץ כן. זה הכניס אותי לדיכאון. עשיתי את זה, אבל היה לי קשה עם זה".


ננסי שניידר. צלם: עודד ברנח ננסי שניידר. צלם: עודד ברנח


בצעירותה השתתפה שניידר כניצבת בסרטים, בין היתר עם ג'ואן קולינס ("שושלת"); פתחה בוטיק בציריך ומועדון בברלין, וגם פגשה את אחיו של בן לאדן: "הוא דווקא לא רצה סקס, רק להסניף קוקאין, לריב ולקלל את היהודים", היא מספרת. לפני כשנה, אחרי תשע שנות נישואים, נפרדה מבעלה השלישי, פליט מיוגוסלביה שצעיר ממנה ב־22 שנים, וחזרה לישראל.

זו לא הפעם הראשונה שבה היא חוזרת לארץ. באחת הפעמים, בסוף שנות ה־70, פתחה את "המלאך הכחול" בתל אביב, פאב להומואים וסטרייטים שאליו נהרו כל המי ומי של התקופה. "אסי דיין הכיר כאן את אשתו קרוליין לנגפורד. אבל אחרי שנה עזבתי. לא הסתדרתי עם השותפה שלי", היא מגלה.

לפני כשנתיים הופיעה בסדרה "נעלמות" שיצרו אילן פלד ויאיר קידר ל־yes, על נשים בדיוניות שהודרו מהתרבות הישראלית. "אני לא מתחברת לזקנה, וכשאני עולה על הבמה, אני מרגישה צעירה במיוחד. גם אם מופיע קמט פה ושם, זה לא נורא, כל עוד יש בי צחוק ואהבת החיים. בהתחלה את חוטפת שוק מהשינויים של הגוף המזדקן, אבל זה חלק ממה שאנחנו, והעיקר הבריאות והסקס", היא משתפת.



אגב, בפרסום להצגה נכתב שמחירו של כרטיס להצגה "למבוגרים בלבד" הוא "יותר משישה שקלים". "זה סוג של מחאה והתרסה נגד החלטת הממשלה להגדיל את קצבת הזקנה בשישה שקלים בלבד", מסביר ברונז.

"בלי מין, אין לנו המשכיות", מסכם ברונז. "זהו יצר ההישרדות של האדם. ננסי משתמשת במיניות שלה ככלי הישרדותי, ובהצגה אני מבקש לשבור את הסטיגמות הרווחות על זקנים, לקרוא תיגר על התקינות הפוליטית והנורמות החברתיות, במטרה ליצור חיבור עם הזקנים, ובהם כאלה המשתייכים לדור שהקים את המדינה. אבל לצערי אין מי שיאהב את האנשים שאוהבים את הארץ". 

"למבוגרים בלבד", 21 ביוני, חמישי, 20:00, תיאטרון קליפה 37, תל אביב במסגרת אירועי "הכל זהב" - זקנה בחברה הישראלית". נעילה: 3 ביולי.