אחת החברויות המשמעותיות ביותר בתרבות הישראלית נרקמה כבדרך אגב. אי־אז בנובמבר 69' הניח שייקה וינברג, מנכ"ל התיאטרון הקאמרי, תיקייה פשוטה ודקה בצבע כתום על שולחנו של יד ימינו הצעיר, אורי עופר, וביקש ממנו לקרוא את תוכנה עד התכנסות הוועדה האמנותית למחרת בבוקר.
"קראתי את 30 העמודים בנשימה אחת, כשאני צוחק, בוכה, נפעם והמום", כתב עופר, ולמן אותה קריאה לילית סוחפת היה לידידו הקרוב והמשפיע במידת האפשר של אחת הדמויות החידתיות ביותר בתרבות בישראל. "חשבתי שמדובר בפצצה שספק אם הציבור הישראלי מסוגל לעכל", הוא נזכר בספר שבו הוא מתמודד עם אניגמת לוין.
"התיאטרון ליווה אותי כל חיי", מספר בראיון עופר, בנם של מנהל עבודה בסולל בונה ושל רוקחת, שעם חבריו מ"התנועה המאוחדת" התחיל את הקריירה כמתפלח סדרתי להצגות שהוצגו בקולנוע "אדיסון" בירושלים. מהתיכון הגיע לשירות צבאי בנח"ל המוצנח ולחברות בקיבוץ יזרעאל, שם ניהל את השלחין ועסק בכתיבה ובבימוי של חגי המשק.
בגיל 25 עזב את הקיבוץ ושב לירושלים, שם החל לעבוד כסגנו של יהודה אילן, מנהל מרכז ההסברה במשרד ראש הממשלה, שבו ארגן בפועל אירועים כמו טקס הדלקת המשואות בהר הרצל וחידון התנ"ך הבינלאומי. כשנפסקו חפירות מצדה בגלל חוסר כסף, יצא עם מנהלן, פרופ' יגאל ידין, לסיבוב הופעות ברחבי הארץ עם שקופיות, לשם גיוס מימון להשלמתן.
בבוקר צח באביב 67' הקפיצה את עופר ידיעה קטנה, שלפיה איציק קול, המנהל האדמיניסטרטיבי של הקאמרי, עמד לעזוב את תפקידו לטובת ניהול "אולפני הרצליה". הוא הציע את עצמו לתפקיד, "כשהרגשתי שעשיתי את שלי במרכז ההסברה". אז נהיה יד ימינו של ישעיהו (שייקה) וינברג, המנכ"ל הכל-יכול של הקאמרי, ומצא שפה משותפת עמו ועם השחקנים.
ואז הגיעה ה"פצצה" של חנוך לוין: "בישיבת הוועדה האמנותית תמכתי באופן מוחלט בהצגת המחזה 'מלכת אמבטיה', הן בשל תוכנו והן בשל הכישרון המדהים שנגלה מבין השורות, אם כי סוכם שיש לשכנע את המחזאי הצעיר לעדן פה ושם את הטקסטים. בפגישתו עם שייקה (וינברג), הוא סירב להכניס שינויים כלשהם במחזה, מה שראה כצנזורה, והפגישה בין השניים הסתיימה בטונים צורמים".
לדברי עופר, הוא מצא דרכים ללבו של לוין. "אולי זה היה גילי הצעיר", הוא משער, "אולי הסגנון החברי והמפרגן שלי, אבל הצלחתי לשכנע את חנוך שאני לא האויב שלו".
עופר זוכר בבהירות את פגישתם הראשונה ב־69': "חנוך היה בה בצלו של במאי ההצגה, אחיו דוד. הוא נראה מתוח וחסר ביטחון במהלכה - והמעיט בדיבור. אולי זה היה מהלם המעבר מהפרינג' במרתפים אל הממסד, שבו קיווה להגיד את מה שהיה לו חשוב להגיד בתנאי שלא יאמרו לו מה לעשות. רכשתי את האמון שלו בכך ששכנעתי אותו שבסופו של דבר הוא המחליט".
המחזה האנטי־מלחמתי החריף "מלכת אמבטיה" חולל שערורייה רבתי בימי האופוריה שבעקבות מלחמת ששת הימים והורד לאחר 19 הצגות בלבד, בעזרת מחאות קולניות של אנשי ימין.
עופר היה עד ראייה לרגע שבו הפך לוין לסרבן ראיונות מוחלט. "עמדתי ליד חנוך כשהעניק ראיון ראשון ואחרון לאלימלך רם מהטלוויזיה", הוא משחזר, "זה היה ראיון שארגנתי בתקוות שווא שייצור דעת קהל חיובית יותר כלפי ההצגה שבעין הסערה. לצערי, התבדיתי. חנוך, שהרגיש כמי שנקלע לדו-קרב, ענה תשובות של 'כן' ו'לא' בנימה סרקסטית על השאלות הארוכות של המראיין. זה היה הזוי. 'זה הראיון האחרון שלי לתקשורת', אמר לי".
"הבנתי שאין טעם לנסות לשכנע את חנוך לשנות את החלטתו", מוסיף עופר. "גם בלי ראיונות, אין חולק על כך שהוא מחזאי אדיר, שמחזותיו מוצגים בכל העולם. לו היה כותב באנגלית, הם היו מוצגים פי אלף, כי לא קל להעביר את כתיבתו המיוחדת משפה לשפה".
לא נתפלא אם חובבי תיאטרון, בפרט חובבי חנוך לוין, יעוטו על ספרו של עופר כמוצאי שלל רב, בהיותו שופע גילויים למכביר. כך הוא חושף כיצד נוצרה שלישיית הפלא של לוין. המחזאי המרדן התנה את מסירת המחזה "יעקובי וליידנטל" לקאמרי בכך שהוא יביים (לראשונה) את ההצגה וישחקו בה זהרירה חריפאי, הלל נאמן ואיצקו רחמימוב, שאז לא היו שחקני בית בקאמרי. כשרחמימוב ונאמן לא יכלו לשיר את שירי ההצגה שהלחין אלכס כגן, הציע עופר במקומם את שחקני הבית אלברט כהן ויוסי כרמון לצד חריפאי - וכל השאר היסטוריה.
ב־75' פרש וינברג לטובת הקמת בית התפוצות, ועופר התמנה במקומו כמנכ"ל. הוא זוכר איך כאשר רבו הקולות להורדת האופרטה האכזרית נוטפת הדם "הוצאה להורג", התייצב ראש העיר, שלמה להט, בנחישות לימינו. "העירייה לא מתערבת בהחלטות אמנותיות של התיאטרון", אמר צ'יץ' והעניק גיבוי מלא למנהל הקאמרי.
"כשר התרבות של תל אביב, צ'יץ' היה תופעה שאין לה אח ורע בין ראשי הערים", סבור עופר, שלאחר מכן שיתף איתו פעולה בהקמת האופרה החדשה והמשכן לאמנויות הבמה. "הוא הבין שבהיותה בירת התרבות של המדינה, עליה לדאוג לכלל תושביה. בלעדיו האופרה לא הייתה קיימת".
לאחר כ־20 שנות ניהול בקאמרי, החליט עופר להחזיר את המפתחות. "כדי שמוסדות תרבות יתקדמו, חייב להתבצע בהם רענון בניהול, מה גם שיש תחליף לכל אחד", הוא מאמין.
לוין היה בין המצרים על פרישת חברו הקרוב מניהול הקאמרי. "אני לא יכול להיות אגואיסט ולבקש ממך שתישאר בשבילי", אמר לו. השניים נשארו חברים. ניסיונו של עופר לשדך בין לוין לבין נעם שריף לגבי יצירת אופרה על פי המחזה "ייסורי איוב" לא צלח.
את צעדיו הראשונים כמנכ"ל האופרה החדשה והמשכן לאמנויות הבמה, שתכנן האדריכל יעקב רכטר, עשה עופר בתנאים חלוציים בשני חדרים שצ'יץ העמיד לרשותו בקומה החמישית של בניין עיריית תל אביב, סמוך ללשכתו. את השם "המשכן לאמנויות הבמה", במקום השם המקורי "מרכז גולדה", המציא נסים אלוני לבקשת ידידו עופר. כשזה תהה על המשכן התנ"כי, הגיב אלוני: "קח את השם ולא תצטער". "נסים צדק", משוכנע עופר. "יצא שם נהדר".
את חלקו השני של ספרו מקדיש עופר לתקופת הבראשית של שני המוסדות. בין הסיפורים שהוא מביא מאז - העלאת האופרה "הכלה המכורה" מאת סמטנה בתקופת מלחמת המפרץ, כשהקהל צמוד למסכות אב"כ; הפקה ריחנית במיוחד של האופרה "אהבת שלושת התפוזים" מאת פרוקופייב; ואירוע לבבי, שחטף בעקבות שורת תקלות בהעלאת האופרה "דון ג'ובאני" מאת מוצרט. עופר גאה בכך שהאופרה העלתה עם פרישתו ב־94' אופרה כחול־לבן ראשונה - "יוסף" מאת יוסף טל. "זאת טעות שעד כה לא חידשו את האופרה החשובה הזאת", הוא מוחה.
"לא נחפזתי. הרגשתי שהשלמתי את המשימה. בתל אביב התחלף ראש עיר. רוני מילוא בא במקום צ'יץ' ואמר מפורשות שיש לו סדר עדיפויות אחר. מכיוון שלא רציתי מאבקים, אמרתי לעצמי שמוטב לפרוש בשיא".
היכן אורי עופר כיום? מבלי שלמד את התחום, לאחר הקמת המשכן לאמנויות הבמה ובעקבותיו היכל התרבות של ראשון לציון, הפך למומחה להקמת אולמות או "יועץ תיאטרון", כהגדרתו, "שעסוק כעת בבנייה ובשיפוץ של 15 אולמות ברחבי הארץ".
במקביל עוסק עופר בהבאת מופעי מוזיקה ומחול לישראל: "אני אוהב לארגן הפקות ואת הקהל שממלא את האולמות ומוחא כפיים, משהו שעם השנים הפך לחלק ממחזור הדם שלי. לידידי המנוח, האמרגן שמואל צמח, קל היה לפתות אותי להצטרף אליו בהפקות כמו 'עלובי החיים', 'פורגי ובס' ו'סיפור הפרברים'. אני עוסק בכך בלי משרד משלי".
עופר איננו מסתפק בכל אלה ומגיח תכופות להופעות בחו"ל. "מי שלא רואה מה שקורה בעולם, לא מקבל פרופורציות נכונות", הוא משנן. "זה לא רק מהנה, אלא גם מרחיב את הדעת".
הוא גר ברמת אביב, נשוי לבת עמי, מורה במקצועה ואב לגליה, למיכל ולגיא - מרצה לכלכלה, דוקטורית למשפטים ונגר. שבעת נכדיו נהנים משלל עיסוקיו. "אני כמו מיסיונר בעניין", הוא מעיד על עצמו, "ודואג מאז הולדתם שהם ייהנו מתרבות ומאמנות, מה שנותן טעם לחיים".
התרעות פיקוד העורף