פרולוג

באגביות מוחלטת סיפרתי לחנן יובל, חברי מימי להקת הנח"ל שאני נוסע לקיבוץ נען כדי להיפגש עם דוד זהבי ולראיין אותו לתוכנית שלי בגלי צה"ל. העיניים של חנן דלקו פתאום, והוא ביקש להצטרף. אז נסענו.

דוד זהבי, האיש והאגדה, כבר חיכה על הדשא מול ביתו בקיבוץ. "ממש אגדת דשא", לחשתי לחנן או שהוא לחש לי. כבר לא היינו ילדים. היינו צעירים מבטיחים. חנן של השלושרים ושובבי ציון ושירי רחל ועוד שיר או שניים, ואני של קול ישראל וגלי צה"ל ושל "שלווה" ועוד שיר או שניים. אז למה התרגשנו כל כך?

הרי עוד כשהיינו חיילים בלהקת הנח"ל זכינו לפגוש ולהכיר מקרוב אגדות חיות, ואפילו לעבוד איתן - משה וילנסקי, סשה ארגוב, נעמי שמר ואושיות נוספות. העניין הוא כנראה בזה שדוד זהבי היה בשבילנו רק שם שחתום על הלחנים של שירים רבים, מהיפים ביותר שהכרנו ואהבנו ושרנו. את האיש לא פגשנו מעולם. את קולו לא שמענו בתוכניות הרדיו, ואת פניו לא ראינו. לא בטלוויזיה, לא בעיתונים וברור שלא באיזו פרמיירה מתוקשרת. אולי נתקלנו בפנים האלה רק בשירונים שהתפרסמו אז על ידי המרכז לתרבות וחינוך של ההסתדרות.

כשהוא ראה אותנו מתקרבים, הוא קם לקראתנו. "תתחיל להקליט", לחשתי לטכנאי שהפעיל מיד את הטייפ המשוכלל. משוכלל־משוכלל, אבל אפילו הוא לא היה מסוגל להקליט עיניים כחולות וחיוך ביישני.





אני נושא עמי את צער השתיקה,

את נוף האלם ששרפנו אז מפחד,

הלא אמרת אלי: העיר כל כך ריקה

הלא אמרת אלי: נשתוק מעט ביחד





בחלוני קמלו כבר שושני הנוחם,

בחלוני נסתם חלון המרחבים,

רק הרחובות עוד מחייכים במלוא הרוחב,

אל כל אשנב מוצת באור הערבים

("אני נושא עמי" / יעקב אורלנד)






תמונה ראשונה

הוא היה בן 17 כשהלחין את השיר הראשון שלו. זה היה השיר "אורחה במדבר", שאנחנו מכירים אותו כ"ימין ושמאל, רק חול וחול".





ימין ושמאל רק חול וחול

יצהיב מדבר ללא משעול

אורחה עוברה, דומם נעה

כדמות חלום שם מופלאה

וצליל עולה יורד קצוב,

גמלים פוסעים בנוף עצוב.

לין לן, לין לן, זה שיר הנדוד,

שתוק ושאת. שתוק וצעוד

(יעקב פיכמן)





כשנפגשנו אז, שם בקיבוץ נען, עניין אותי לדעת איך הגיעו אליו המילים האלה. הרי לא יעלה על הדעת שיעקב פיכמן, משורר מוערך ומוכר, שהיה אז כבר בן 50 בערך יפנה אל נער בן 17 שלא כתב אף תו ולא הלחין שיר מימיו ויגיד לו "שמע, תלחין לי את זה". גם שיערתי שלא הייתה ביניהם היכרות אישית. צדקתי. את השיר שהיה בן שמונה בתים מצא הנער דוד זהבי בירחון "מולדת" של הסתדרות המורים בישראל, שערך יעקב פיכמן. הוא הלחין שלושה בתים מתוכו. בתנועת הנוער העובד, שם היה זהבי חבר פעיל מאוד, התפרסם השיר ופרש כנפיים. מה שקרה אחר כך לרבים משיריו.

למזלנו מצא זהבי עוד הרבה שירים בעיתונים שקרא. כך למשל גילה בשנת 1938 בעיתון "דבר לילדים" את השיר של לאה גולדברג:





החליל הוא פשוט ועדין,

וקולו כמו קול הלב,

כשכשוך הפלגים, כמו שיר ילדים,

כמשק הרוחות בפרדס מלבלב.

החליל





בשנת 1945, שנה אחרי שחנה סנש הוצאה להורג לאחר שנתפסה כשצנחה על אדמת הונגריה מולדתה, גילה זהבי בספר השירים את שיריה "אשרי הגפרור" ו"הליכה לקיסריה" בני ארבע שורות בלבד:





אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות

אשרי הלהבה שבערה בסתרי לבבות

אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד

אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות





הוא הלחין אותם, ויש כאלה שאומרים שהם היו שמחים מאוד אם "הליכה לקיסריה" היה ההמנון שלנו.





אלי אלי,

שלא ייגמר לעולם

החול והים. רשרוש של המים.

ברק השמיים.

תפילת האדם





אליהו הכהן, הכוהן הגדול של הזמר העברי וחתן פרס ישראל לשנת 2013, סיפר כשקיבל פרס אחר, את פרס הרצל: "מדוד זהבי למדתי בפעם האלף עד כמה המקריות עמדה ביסוד הלחנתם של שירים רבים. למשל, איך הוא התהלך יום אחד בשדרות רוטשילד כשלפתע ראה פיסת נייר עפה לה ברוח ונוחתת לידו. והוא הרים אותה ומצא בה שיר בשם 'בעדן ילדים' והוא הלחין אותו מבלי שידע אפילו מי חיבר אותו, עד שגיליתי את אוזנו שאת השיר כתב ילד בן 10 והוא התפרסם לראשונה בעיתון הילדים העברי הנדיר 'שתילים', שיצא במוסקבה".





יש מקום בעדן,

מקום נעלם,

לא תשקע השמש

שמה לעולם





שם ריח העצים

כריח הבשמים:

הגשם לא ירד,

לא ירעמו רעמים.





שם מעיין נובע -

מעיין שמן המור;

ודבש שם וחלב -

כל נחל ובור

(שלמה זרחי)




אתנחתא

כנראה שהמקריות שעליה סיפר אליהו הכהן הגיעה לביקור גם אצלי. כשישבתי והתחלתי לכתוב את מה שאתם קוראים ברגע זה, היה צלצול בנייד. בדרך כלל אני מתעלם מהצלצול הזה ברגעים האלה, אבל כשראיתי את השם שמופיע על המסך עניתי. זה היה חנן יובל. הוא התקשר כי התבקש לברר משהו עבור מישהו. אמרתי לו שבדיוק ברגע זה אני כותב על דוד זהבי.

"זוכר?", שאלתי.

"זוכר ועוד איך", אמר חנן. "לא שוכח לך שלקחת אותי לפגוש אותו". ואז צירוף המקרים עשה סיבוב נוסף. זמן קצר לפני כן התקשרה אל חנן גברת אחת ששמה יהודית בינהיים. הגברת, שמטפלת בארכיון של בית הספר החקלאי בפרדס חנה שחנן נמנה עם בוגריו, אמרה לו שמצאה מילים של שיר שבשוליו כתוב שדוד זהבי הלחין אותו. היא ביקשה לברר אם ידוע לו משהו על השיר הזה, שלחה אליו את השיר ואת התווים ועוד באותו היום הגיע השיר גם אלי.




תמונה שנייה

אמציה ברלס נולד במושבה בת שלמה. הוא היה התלמיד המצטיין הראשון שזכה במלגה במגמת מהנדסים-אדריכלים בטכניון. מנעוריו הוא גם היה פעיל בתנועת הצופים. חוץ מזה הוא כתב סיפורים ושירים ומאמרים. האיש ברוך הכישרונות הזה החליט שלמרות הצטיינותו באדריכלות, הוא נועד בעצם ללכת בעקבות אביו שהיה מורה ומחנך. אולי מותו של האב הוא שגרם לו להגיע להחלטה הזו.





כינורות דממו ופסקו מזמורים

דעכו נגוהות החדווה;

אין זאת כי אי־שם פקעו מיתרים

בלבבו של אדם - ויגווע

("אבא ז"ל" / אמציה ברלס)





הוא התקבל כמורה למתמטיקה בבית הספר התיכון החקלאי בפרדס חנה, כתב ספרי עזר ולימוד בחשבון, הנדסה, אלגברה וטריגונומטריה, אבל גם עסק בתרגום. הוא תרגם מבחר מהשירה האנגלית והערבית וגם את "טרזן וזהב אופיר". בספרו "שוכני הים" כתב סיפורים על דולפינים, צלופחים ועל צדפות.





האדם! האדם! - לחשו הצדפות - אל כל אשר נבוא נמצאנו! ואנו סברנו כי לא יוסיף עוד להטרידנו. רבבות אחיותינו נפלו בידיו, רבבות נפצעו וקונכיותיהן נופצו.

מה טוב היה אילו לא היו פנינים גדלות בתוכנו, כי אז הונח לנו





במלחמת העצמאות הוא הוצב בחיל התותחנים. כשהיה בדרכו חזרה לבסיס אחרי ישיבת קציני מטה, התהפך הג'יפ שבו נסע. הוא נפצע באורח קשה ונפטר ב־25 ביוני 1948.

בארכיון של בית הספר החקלאי בפרדס חנה מצאה יהודית את המילים של השיר "פרידה" שכתב אמציה ברלס. כתוב גם שהשיר הולחן בידי דוד זהבי ב־8 בנובמבר 1944.





נופפי בידך לשלום

עת יוצא אנוכי לדרכי,

וקווי כי אשוב עוד הלום,

הו עלזי, צחקי, אל תבכי





עוד בת־שחוק קלילה הבי לי,

אשאנה עד תום עמלי,

אך כל עוד כה רחוק זה היום -

שאי נא תפילה לי: שלום!





דוד זהבי נפטר ב־26 באוקטובר בשנת 1977. הוא היה בן 67 במותו. בפלייליסט שלי הוא אחד מחמשת מניחי היסוד של הזמר העברי ביחד עם נחום נרדי, מרדכי זעירא, משה וילנסקי וסשה ארגוב, שיצרו לדור שלי את הבסיס למה שנקרא פסקול חיינו.

זהבי גם היה המלחין הראשון שנולד בארץ, צבר בן צבר. אביו, אברהם גולדיס היה יליד ראש פינה. הוא הלחין כ־400 שירים, רק כמחצית מהם הוקלטו. השיר "פרידה", כמו 200 שירים אחרים עדיין ממתין למבצע. אני חושב שאני יודע למי.




אפילוג

אני זוכר את הפגישה ההיא עם דוד זהבי בקיבוץ נען, כי זה היה מפגש עם יוצר מזן אחר. היה בו משהו שבין ביישנות לצניעות. משהו שלא הכרתי. האיש הזה, נטול היוהרה חי את חייו בקיבוצו, שם כתב מוזיקה וגם עבד כחשמלאי. סיפרו לי שהוא גם לא היה קנאי קיצוני ליצירותיו. אם שמע ששרים שיר שלו בשינוי מסוים, הבין שככה יותר נוח לשיר אותו ופשוט שינה את התווים. זמן קצר אחרי שההקלטה שודרה נודע לי שהאיש חלה. לא נפגשנו שוב. חבל.





שתלתם ניגונים בי אמי ואבי

ניגונים מזמורים שכוחים

גרעינים גרעינים נשאם לבבי

עתה הם עולים וצומחים.

עתה הם שולחים פארות בדמי

שורשיהם בדמי שלובים

ניגוניך אבי ושירייך אמי

בדופקי ניעורים ושבים

(פניה ברגשטיין)