“בוקר אחד הגיע לאולפן בפתח תקווה שבו למדנו עברית שחקן צעיר בכפכפים ולקח אותנו בטרנטה שלו לתיאטרון חיפה, שנפתח באותה שנה”, היא משחזרת, “זה היה טופול, שהציג אותי בפני יוסף מילוא, המנהל האמנותי, אז גדול הבמאים. מילוא הציע שאעבור אצלו אודישן, נדמה לי של’אילוף הסוררת’, ההצגה שעמדה לפתוח את התיאטרון החיפאי - וזה לא מצא חן בעיניי”.
מיד לאחר ה”תקלה” עם מילוא, כמעט הייתה לקניג “תקלה” עם במאי כחול-לבן נוסף. לאחר ששמעון פינקל פתח בפניה את שערי הבימה, כשהציע לה, השחקנית העולה החדשה, להשתתף בהצגה “אדון פונטילא ומאטי משרתו” מאת ברכט בתפקיד אווה, בתו של פונטילה, שאותו גילם אהרן מסקין בכבודו ובעצמו. “הפעם במאי ההצגה שמואל בונים לא הצטרך לעשות לי אודישן”, היא מציינת, “אבל הוא התחיל לשחק איתי בלהשמיע קול נמוך פה, קול גבוה שם - ואני כבר עברתי את שלב המשחקים האלה בקריירה. בונים, שלא הכיר אותי, אמר לי בשלב מסוים - ‘אני לא חושב שאת תתגברי על התפקיד’. פינקל היה המזל שלי. ‘היא תשחק את התפקיד הזה’, הוא התעקש ומאז, יותר מ־56 שנה, אני בהבימה. ובונים? הוא דווקא היה בסדר. ‘טעיתי’, אמר לי אחר כך”.
בתוכניית ההצגה היא כותבת בחינניות אופיינית: “נו, מה תגידו עלי? בגיל כזה מביימת בפעם הראשונה! כנראה שהשתגעתי. אבל כשרועי הביא לי את המחזה המתוק שלו, לא יכולתי שלא לקפוץ על המציאה, בפרט שיש בהצגת היחיד של רועי דמות של סבא אופטימי מלא חיים עם הרבה הומור. זה מסוג התפקידים שהייתי שמחה לשחק בעצמי. ‘ליא’, אמרתי לי, ‘לא נותנים לך לשחק את התפקיד? לפחות תביימי!'”.
רועי הורוביץ, הארטיסט של קניג, נראה צעיר מ־48 שנותיו, ועל קודקודו מצנפת מרובעת של במאי־שחקן־מתרגם־דרמטורג. מאז שנעקץ בנעוריו בחיפה על ידי חיידק התיאטרון, הוא הספיק הרבה, אם כי עד כה לא פרץ לכותרות. “זאת הצגה שבה אני מתמרן בין לא מעט דמויות, כשהחומר דן במערכת יחסים בין סבא צעיר ברוחו, שיש לו לא מעט מהמשותף עם ליא, לבין נכד", מסביר הורוביץ למה בחר בקניג לביים את הצגת היחיד שלו. "אף שאין לה ניסיון בבימוי, מבחינתי זה לא היה הימור לגייס אותה כבמאית”.
קניג: “רועי אומנם יכול היה לביים את עצמו גם הפעם, אבל טוב לשמוע עוד קול ושתהיה עוד עין. אני לא חושבת שרועי הימר כשקרא לי, אבל תיאטרון הוא בסך הכל הימור. אנחנו יכולים להיות מאוד בטוחים שמשהו הוא נפלא, אבל יוצא ההפך. הרי ראיתי הרבה מקרים כאלה”.
לדברי הורוביץ, הוא כתב את המחזה על פי סיפור אמיתי מאת ג’רי מקנייר הסקוטי: “זה קרה ב־66’, כשלקראת משחק הגמר במונדיאל שנערך באנגליה בין נבחרות גרמניה המערבית ואנגליה הסקוטים ששונאים את האנגלים, הימרו על הגרמנים. רק סבא של ג’רי, שהיה פטריוט, הימר בעד הנבחרת שלו וזכה בכל הקופה בעזרת שער מפוקפק של ג’ף הרסט האנגלי. הזכייה הפכה את הסבא של ג’רי למהמר כפייתי, שלמרות שהפסיד את כספו, לא הפסיק להמר. לאחר שנים, כשאובחן כחולה בסרטן הלבלב, התחיל להמר נגד הדיאגנוזות של הרופאים שלו, ובכל פעם הוסיף לעצמו זמן חיים עד הסוף שלא נגלה אותו”.
קניג: “מה שקסם לי במחזה זה היחס בין הסבא לנכד. חיבור כמו זה שיש ביניהם הוא כאילו בתוכי. האמת היא שבאופן אישי אני חיה עכשיו את החיים שלי עם לפחות 90% אנשים צעירים ממני. אני מוקפת כל הזמן באנשים צעירים, שכנראה לא משעמם להם איתי, ובגלל זה הם נמשכים אלי”.
השניים מכירים כבר עשור. "מתיאטרון ירושלים הציעו לי לערוך שם סדרה של ראיונות על הבמה עם שחקנים גדולים, דבר שאני מתמיד בו עד היום במקומות שונים", מספר הורוביץ. "כראשונה בסדרה ביקשו ממני את ליא קניג, שאותה עדיין לא הכרתי באופן אישי. כמובן, הסכמתי בהתלהבות וכשפניתי אליה בדחילו ורחימו, כיאה למי שמשחקת הרבה יותר שנים ממה שאני חי, היא הסכימה על המקום. כשאספתי אותה מהבית לירושלים, הייתה סערה חורפית איומה, שגרמה לנסיעה להזדחל כשלוש שעות שבהן הפכנו לחברים טובים. בסוף הערב היא אמרה שתשמח שנעבוד יחד”.
קניג: “בגילי אני כבר יכולה להרשות לעצמי ללכת אפילו למועדון סקס”.
הורוביץ: “אנחנו אוהבים לאכול יחד. קודם כל, ליא לימדה אותי מה זה אוכל רומני, כמו ממליגה, לדוגמה, שלא הכרתי קודם. אני לימדתי אותה מה זה כנאפה וכל מיני ממתקים מזרחיים, ונדמה לי שמאז עברנו בין מטבחי כמעט כל העדות”.
שבת בצהריים. באוויר עדיין יש מבזקים מסוף השבוע הסוער בדרום - ובמפגש בדירתה המטופחת עמה ועם השחקן שהיא מביימת, אנחנו כמו משייטים בעולם אחר. קניג, שכשמה כן היא, מלכת התיאטרון הישראלי, תואר שהיא חולקת עם מרים זוהר, חברתה הקרובה ושותפתה לזכייה בפרס ישראל ב־87’. היא תופעה מדהימה בכל קנה מידה, גילה המתקדם כלל וכלל לא ניכר בה והשיחה עמה מתנהלת כמו עם אדם צעיר.
קניג עבדה עם עשרות במאים, מאז שכשחקנית התיאטרון היידי הממלכתי בבוקרשט זכתה ב”פרס העבודה” הממלכתי היוקרתי על הופעתה בתפקיד אנה פרנק, “הגם שלא הייתי הליהוק הטבעי לתפקיד”. מבין אותם במאים אני דולה אחדים מהם. ראש וראשון להם אמנון קבצ’ניק, שם נשכח כיום, שבקיץ 62’ השכיל לחשוף את קניג לקהל הישראלי ב”בראשית”, מאת אהרן מגד, הצגתה השנייה בארץ. “הייתי שחקנית צעירה ועולה חדשה, כשלמרות זאת קבצ’ניק ידע לתת בי אמון, שאוכל להציג את חוה בשלוש תקופות בחיים שלה”, היא משחזרת. “הבמאי הזה, צבר שיושב עשרות שנים בלוס אנג’לס, עזר לי להתמודד עם העברית הקשה של מגד, המלאה במשפטים תנ”כיים. את זה אני לא שוכחת לו עד היום”.
אנחנו קופצים לשלהי שנת 70’, אז הפליאו קניג ושלמה בר־שביט לשחק בהצגה “הכיסאות” מאת יונסקו, בהדרכת הבמאי דוד לוין, שכעבור חמש שנים טיפס איתה לעוד פסגה בקריירה המפוארת שלה כאמא קוראז’ במחזה הלהיט מאת ברכט. “אני זוכרת את לוין כבמאי שנתן לשחקנים שאיתם עבד לזרום והיה עם הרבה ביטחון”, היא מעידה. “לעומתו, אחיו חנוך לוין היה מאוד מפוחד, כשביים אצלנו את ‘הלוויה חורפית’”.
חנן שניר הוא אחד הבמאים המשמעותיים בדרכה הארוכה של קניג מאז שניווט אותה לפני יותר מ־40 שנה להופעתה המצמררת כנעמי בהצגה “קדיש” מאת אלן גינסברג, ועד שלא מזמן ביים אותה בהצגת “שלוש אחיות” מאת צ’כוב. “חנן הוא במאי שמאוד נעים לעבוד איתו, אם כי לפעמים הוא יודע להתעקש”, היא מעירה. “כשמתעקשים, הבמאי בא עם ההשקפה שלו והשחקן - עם הרגשות שלו, נהיים מתחים שמהם יוצאים דברים מעניינים”.
קניג זוכרת הכל, בוודאי מה שקרה לה לפני חודשיים באחת מהצגות “המלך ליר”, כאשר בפעם היחידה בקריירה שלה ביטלו בגללה הצגה: “באותו יום עבדנו עד ארבע על קיצורים במחזה, מה שגרם לי להיות במתח. לאחר שהתחלתי את ההצגה עם המון אנרגיה, קיבלתי דפיקות לב חזקות עד שכמעט הרגשתי שאני נחנקת. גם היה לי מאוד חם והייתי כולי מים. כשבסוף ההפסקה התקרבתי לבמה, הרגשתי שהגוף לא מציית לי. באותו רגע המלבישה ואחד התאורנים העבירו אותי לחדר סמוך והשכיבו אותי על מיטה. גם אני נבהלתי ממה שקרה, לא רק הקהל”.
קניג חזרה מהר לאיתנה - כאילו שיכלה אחרת - וכדרכה היא מתמרנת בין ארבע הצגות, לא פחות. כן, בגילה. אלה “המלך ליר”, כאמור; “מה עושים עם ג’ני?” ( הצגה שבה היא “מבעירה” את הבמה עם דבורה קידר, בת ה־94); “פתאום הגיע סתיו” (עם תומר שרון) ו”מאחורי הגדר” (שעוד מעט נתייחס אליה). אליהן מצטרפות ההצגות “משהו טוב” ו”הרביעייה”, שמוצגות כעת מחוץ לבניין הבימה.
התרעות פיקוד העורף