הרבה־הרבה לפני שליא קניג נהייתה לאחת ממלכות התיאטרון בארץ וכלת פרס ישראל, המפגש הראשון כאן שלה עם במאי הסתיים בפיצוץ או בתקלה, בניסוח יותר מעודן שלה. זה היה אי־אז ב־61’, זמן קצר לאחר שהיא ובעלה המנוח, השחקן והבמאי צבי שטולפר, עלו ארצה מרומניה - כשנפתח לה חלון הזדמנויות.

“בוקר אחד הגיע לאולפן בפתח תקווה שבו למדנו עברית שחקן צעיר בכפכפים ולקח אותנו בטרנטה שלו לתיאטרון חיפה, שנפתח באותה שנה”, היא משחזרת, “זה היה טופול, שהציג אותי בפני יוסף מילוא, המנהל האמנותי, אז גדול הבמאים. מילוא הציע שאעבור אצלו אודישן, נדמה לי של’אילוף הסוררת’, ההצגה שעמדה לפתוח את התיאטרון החיפאי - וזה לא מצא חן בעיניי”.

בוודאי אמרת לו שזה לא התאים לך כמי שהייתה כוכבת בבוקרשט.
“כאישה צנועה, לא אמרתי לו ככה. במקום אודישן, הצעתי לו בגרמנית, השפה ששנינו דיברנו, שאם הוא רוצה לעמוד על היכולת שלי כשחקנית, שייתן לי תפקיד. מילוא אמר שאצלו זה לא הולך ככה ואני נשמתי לרווחה, כי מאוד רציתי את הבימה, התיאטרון שאמא שלי, השחקנית דינה קניג, סיפרה לי עליו ועל רובינא וכל החבר’ה שם. אגב, בהמשך אף פעם לא שיחקתי אצל מילוא”.

ליא קניג. צלם : ז'ראר אלון ליא קניג. צלם : ז'ראר אלון

מיד לאחר ה”תקלה” עם מילוא, כמעט הייתה לקניג “תקלה” עם במאי כחול-לבן נוסף. לאחר ששמעון פינקל פתח בפניה את שערי הבימה, כשהציע לה, השחקנית העולה החדשה, להשתתף בהצגה “אדון פונטילא ומאטי משרתו” מאת ברכט בתפקיד אווה, בתו של פונטילה, שאותו גילם אהרן מסקין בכבודו ובעצמו. “הפעם במאי ההצגה שמואל בונים לא הצטרך לעשות לי אודישן”, היא מציינת, “אבל הוא התחיל לשחק איתי בלהשמיע קול נמוך פה, קול גבוה שם - ואני כבר עברתי את שלב המשחקים האלה בקריירה. בונים, שלא הכיר אותי, אמר לי בשלב מסוים - ‘אני לא חושב שאת תתגברי על התפקיד’. פינקל היה המזל שלי. ‘היא תשחק את התפקיד הזה’, הוא התעקש ומאז, יותר מ־56 שנה, אני בהבימה. ובונים? הוא דווקא היה בסדר. ‘טעיתי’, אמר לי אחר כך”.

עם הזיכרונות האלה מהספתח שלך ברגל שמאל עם במאים בישראל, עכשיו, קרוב ליום הולדתך ה־89, את נכנסת לראשונה לנעליהם.
“לויף ניש’, אל תרוץ”, היא סחה ביידיש, השפה האהובה עליה. “זה שאני מביימת כעת את רועי הורוביץ בהצגה ‘אוטוטו זוכה בלוטו’, שתוצג ביום חמישי השבוע בקפה תיאטרון הקאמרי, זה מקרה ספציפי, כך שהבמאים שמביימים באופן קבוע לא צריכים לפחד שאקח מהם את הפרנסה. האמת היא שאני קודם כל אוהבת לשחק. בשבילי, לפתור תפקיד יותר פשוט מלפתור הצגה שלמה, עם כל האחריות שיש בכך”.


עד שהגעת לרועי, הייתה לך, דוגמת שחקנים רבים אחרים, תשוקה לביים?
“לא הייתה לי התשוקה הזאת וגם לא היה לי זמן לחלום חלומות כאלה, כי אני עסוקה כשחקנית. אם לא היה הולך לי ככזאת, אולי. והאמת? הרבה פעמים נשאלתי אם אני רוצה לביים, מפני שניסיון של שחקן קרוב לבימוי. לכן, אמרתי שאני מוכנה לעבוד עם שחקן על תפקיד, אבל לביים הצגה? רועי בחר בי לאחר שביים אותי בשש הצגות, ובעקבות זה הוא סומך על המקצועיות שלי. בקיצור, התחלפנו בתפקידים”.

בתוכניית ההצגה היא כותבת בחינניות אופיינית: “נו, מה תגידו עלי? בגיל כזה מביימת בפעם הראשונה! כנראה שהשתגעתי. אבל כשרועי הביא לי את המחזה המתוק שלו, לא יכולתי שלא לקפוץ על המציאה, בפרט שיש בהצגת היחיד של רועי דמות של סבא אופטימי מלא חיים עם הרבה הומור. זה מסוג התפקידים שהייתי שמחה לשחק בעצמי. ‘ליא’, אמרתי לי, ‘לא נותנים לך לשחק את התפקיד? לפחות תביימי!'”.

הגיל להצגות על סקס

רועי הורוביץ, הארטיסט של קניג, נראה צעיר מ־48 שנותיו, ועל קודקודו מצנפת מרובעת של במאי־שחקן־מתרגם־דרמטורג. מאז שנעקץ בנעוריו בחיפה על ידי חיידק התיאטרון, הוא הספיק הרבה, אם כי עד כה לא פרץ לכותרות. “זאת הצגה שבה אני מתמרן בין לא מעט דמויות, כשהחומר דן במערכת יחסים בין סבא צעיר ברוחו, שיש לו לא מעט מהמשותף עם ליא, לבין נכד", מסביר הורוביץ למה בחר בקניג לביים את הצגת היחיד שלו. "אף שאין לה ניסיון בבימוי, מבחינתי זה לא היה הימור לגייס אותה כבמאית”.

קניג: “רועי אומנם יכול היה לביים את עצמו גם הפעם, אבל טוב לשמוע עוד קול ושתהיה עוד עין. אני לא חושבת שרועי הימר כשקרא לי, אבל תיאטרון הוא בסך הכל הימור. אנחנו יכולים להיות מאוד בטוחים שמשהו הוא נפלא, אבל יוצא ההפך. הרי ראיתי הרבה מקרים כאלה”.

ליא קניג עם רועי הורוביץ. צלם : אלוני מורליא קניג עם רועי הורוביץ. צלם : אלוני מור

לדברי הורוביץ, הוא כתב את המחזה על פי סיפור אמיתי מאת ג’רי מקנייר הסקוטי: “זה קרה ב־66’, כשלקראת משחק הגמר במונדיאל שנערך באנגליה בין נבחרות גרמניה המערבית ואנגליה הסקוטים ששונאים את האנגלים, הימרו על הגרמנים. רק סבא של ג’רי, שהיה פטריוט, הימר בעד הנבחרת שלו וזכה בכל הקופה בעזרת שער מפוקפק של ג’ף הרסט האנגלי. הזכייה הפכה את הסבא של ג’רי למהמר כפייתי, שלמרות שהפסיד את כספו, לא הפסיק להמר. לאחר שנים, כשאובחן כחולה בסרטן הלבלב, התחיל להמר נגד הדיאגנוזות של הרופאים שלו, ובכל פעם הוסיף לעצמו זמן חיים עד הסוף שלא נגלה אותו”.

קניג: “מה שקסם לי במחזה זה היחס בין הסבא לנכד. חיבור כמו זה שיש ביניהם הוא כאילו בתוכי. האמת היא שבאופן אישי אני חיה עכשיו את החיים שלי עם לפחות 90% אנשים צעירים ממני. אני מוקפת כל הזמן באנשים צעירים, שכנראה לא משעמם להם איתי, ובגלל זה הם נמשכים אלי”.

"אוטוטו זוכה בלוטו" צילום שמחה ברבירו "אוטוטו זוכה בלוטו" צילום שמחה ברבירו

השניים מכירים כבר עשור. "מתיאטרון ירושלים הציעו לי לערוך שם סדרה של ראיונות על הבמה עם שחקנים גדולים, דבר שאני מתמיד בו עד היום במקומות שונים", מספר הורוביץ. "כראשונה בסדרה ביקשו ממני את ליא קניג, שאותה עדיין לא הכרתי באופן אישי. כמובן, הסכמתי בהתלהבות וכשפניתי אליה בדחילו ורחימו, כיאה למי שמשחקת הרבה יותר שנים ממה שאני חי, היא הסכימה על המקום. כשאספתי אותה מהבית לירושלים, הייתה סערה חורפית איומה, שגרמה לנסיעה להזדחל כשלוש שעות שבהן הפכנו לחברים טובים. בסוף הערב היא אמרה שתשמח שנעבוד יחד”.

וזה קרה.
“זה קרה מהר יותר ממה שקיוויתי. בתוך חודשיים קיבלתי מהבימה הצעה לביים את ליא בהצגה ‘לא ביום ולא בלילה’ מאת אברהם רז. נאמר לי בפירוש שליא דרשה רק אותי. מאז, ביימתי אותה בחמש הצגות נוספות”.

ליא קניג. צלם : אלוני מורליא קניג. צלם : אלוני מור

מה אירע לכם בניו יורק?
“זה סיפור שמעיד על האופי השובב של ליא. כשהגענו עם הצגה לפסטיבל בניו יורק, כדרכי הייתי בחיפוש אחר חומרים. כשהמליצו לי שם על איזו הצגה מפולפלת, קניתי לנו כרטיסים ולא שמתי לב שההצגה מוצגת באיזה חור מחוץ לברודוויי, חור אמיתי. בקיצור, מצאנו את עצמנו במועדון סקס אפלולי ונידח וההצגה הייתה וולגרית ונוראה. הייתי שם במבוכה, בעוד שליא עברה את הסיוט בגבורה”.

קניג: “בגילי אני כבר יכולה להרשות לעצמי ללכת אפילו למועדון סקס”.

במה עוד מתבטאת החברות ביניכם?
“אני אחת שחושבת בהומור ולרועי יש הרבה הומור. תמיד אנחנו מוצאים דברים משותפים שמצחיקים אותנו. הוא פרטנר מצוין לדברים כאלה”.

הורוביץ: “אנחנו אוהבים לאכול יחד. קודם כל, ליא לימדה אותי מה זה אוכל רומני, כמו ממליגה, לדוגמה, שלא הכרתי קודם. אני לימדתי אותה מה זה כנאפה וכל מיני ממתקים מזרחיים, ונדמה לי שמאז עברנו בין מטבחי כמעט כל העדות”.

עניין של אמון

שבת בצהריים. באוויר עדיין יש מבזקים מסוף השבוע הסוער בדרום - ובמפגש בדירתה המטופחת עמה ועם השחקן שהיא מביימת, אנחנו כמו משייטים בעולם אחר. קניג, שכשמה כן היא, מלכת התיאטרון הישראלי, תואר שהיא חולקת עם מרים זוהר, חברתה הקרובה ושותפתה לזכייה בפרס ישראל ב־87’. היא תופעה מדהימה בכל קנה מידה, גילה המתקדם כלל וכלל לא ניכר בה והשיחה עמה מתנהלת כמו עם אדם צעיר.

קניג עבדה עם עשרות במאים, מאז שכשחקנית התיאטרון היידי הממלכתי בבוקרשט זכתה ב”פרס העבודה” הממלכתי היוקרתי על הופעתה בתפקיד אנה פרנק, “הגם שלא הייתי הליהוק הטבעי לתפקיד”. מבין אותם במאים אני דולה אחדים מהם. ראש וראשון להם אמנון קבצ’ניק, שם נשכח כיום, שבקיץ 62’ השכיל לחשוף את קניג לקהל הישראלי ב”בראשית”, מאת אהרן מגד, הצגתה השנייה בארץ. “הייתי שחקנית צעירה ועולה חדשה, כשלמרות זאת קבצ’ניק ידע לתת בי אמון, שאוכל להציג את חוה בשלוש תקופות בחיים שלה”, היא משחזרת. “הבמאי הזה, צבר שיושב עשרות שנים בלוס אנג’לס, עזר לי להתמודד עם העברית הקשה של מגד, המלאה במשפטים תנ”כיים. את זה אני לא שוכחת לו עד היום”.

אנחנו קופצים לשלהי שנת 70’, אז הפליאו קניג ושלמה בר־שביט לשחק בהצגה “הכיסאות” מאת יונסקו, בהדרכת הבמאי דוד לוין, שכעבור חמש שנים טיפס איתה לעוד פסגה בקריירה המפוארת שלה כאמא קוראז’ במחזה הלהיט מאת ברכט. “אני זוכרת את לוין כבמאי שנתן לשחקנים שאיתם עבד לזרום והיה עם הרבה ביטחון”, היא מעידה. “לעומתו, אחיו חנוך לוין היה מאוד מפוחד, כשביים אצלנו את ‘הלוויה חורפית’”.

חנן שניר הוא אחד הבמאים המשמעותיים בדרכה הארוכה של קניג מאז שניווט אותה לפני יותר מ־40 שנה להופעתה המצמררת כנעמי בהצגה “קדיש” מאת אלן גינסברג, ועד שלא מזמן ביים אותה בהצגת “שלוש אחיות” מאת צ’כוב. “חנן הוא במאי שמאוד נעים לעבוד איתו, אם כי לפעמים הוא יודע להתעקש”, היא מעירה. “כשמתעקשים, הבמאי בא עם ההשקפה שלו והשחקן - עם הרגשות שלו, נהיים מתחים שמהם יוצאים דברים מעניינים”.

ההר שאחרי ההר

קניג זוכרת הכל, בוודאי מה שקרה לה לפני חודשיים באחת מהצגות “המלך ליר”, כאשר בפעם היחידה בקריירה שלה ביטלו בגללה הצגה: “באותו יום עבדנו עד ארבע על קיצורים במחזה, מה שגרם לי להיות במתח. לאחר שהתחלתי את ההצגה עם המון אנרגיה, קיבלתי דפיקות לב חזקות עד שכמעט הרגשתי שאני נחנקת. גם היה לי מאוד חם והייתי כולי מים. כשבסוף ההפסקה התקרבתי לבמה, הרגשתי שהגוף לא מציית לי. באותו רגע המלבישה ואחד התאורנים העבירו אותי לחדר סמוך והשכיבו אותי על מיטה. גם אני נבהלתי ממה שקרה, לא רק הקהל”.

והמסקנה שלך מהאירוע?
“לאחר 70 שנה על הבמות, הבנתי שלשחקן מוטב להימנע מלהתרגש וצריך לדעת לשים גבולות”.

קניג חזרה מהר לאיתנה - כאילו שיכלה אחרת - וכדרכה היא מתמרנת בין ארבע הצגות, לא פחות. כן, בגילה. אלה “המלך ליר”, כאמור; “מה עושים עם ג’ני?” ( הצגה שבה היא “מבעירה” את הבמה עם דבורה קידר, בת ה־94); “פתאום הגיע סתיו” (עם תומר שרון) ו”מאחורי הגדר” (שעוד מעט נתייחס אליה). אליהן מצטרפות ההצגות “משהו טוב” ו”הרביעייה”, שמוצגות כעת מחוץ לבניין הבימה.




בהצגה “מאחורי הגדר” מאת ביאליק, הנמצאת בחזרות מתקדמות עם הבמאי והמנהל האמנותי של הבימה, משה קפטן, היא משחקת את הקוזקית בעלת השם הבלתי אפשרי שקורושפינשטרא. “א־מכשייפה”, קניג אומרת עליה בחיבה. “כל הגויים סביבה מכרו את הבתים שלה ליהודים, ורק טיפוס קשה כמוה לא מוכנה לזוז”.

אחרי שהגשמת חלום וטיפסת על ההר הגבוה של “המלך ליר”, נשאר בך כוח לטפס בתוך זמן קצר על עוד הר?
“אחרי כל הר יש עוד הר. פעם עולים למעלה, פעם קצת יורדים, העיקר שתמיד מחכה הר נוסף”.

מה דעתך על חוק הנאמנות בתרבות?
כאן קניג, הא־פוליטית מתוך עיקרון, עוצרת לרגע את שטף דבריה. “אתה רוצה להכניס אותי ל’מאייסה’ (למעשייה) הזאת?”, היא שואלת בפקחות, שעות לפני הפגנת האמנים נגד החוק ברחבת הסינמטק וקובעת נחרצות: “כאן אני לא צריכה להגיד את דעתי. אני לא חייבת”.

מילה על מירי רגב?
“יש מספיק שמדברים עליה. מאז שעזבתי את המשטר הקומוניסטי ברומניה, אני לא מדברת על פוליטיקה, כי אני יודעת את הסוף. היום עושים צעקות ומחר יהיה משהו אחר”.

ליא קניג. צלם : אלוני מור ליא קניג. צלם : אלוני מור


את מרוצה ממה שקורה בתיאטרון הישראלי?
“הכל השתנה כאן, כולל צורת החשיבה של הקהל. רבים ממנו התרגלו בשנים האחרונות ללכת למה שמצחיק (וקניג יודעת להצחיק חבל על הזמן - יב”א). זאת בעיה אחת. הבעיה השנייה היא רפרטוארית, בגלל המחסור במחזאים טובים”.

איפה נסים אלוני?
“נסים אלוני זכרונו לברכה לא היה דרמטורג גדול. אף פעם לא שיחקתי בהצגות שלו, אבל ראיתי אותן, ואני לא מתפלאת שלא משחקים הרבה את המחזות שלו. לעומתו, חנוך לוין, 20 שנה אחרי שהלך מאיתנו, מתאים גם לתקופה העכשווית”.

מה חסר חוץ ממחזאים?
“כסף. אמנות לא יכולה לחיות בלי תמיכה ראויה. מרוב דברים שמציעים לקהל מכל מיני סוגים, קשה לו להחליט לאן ללכת, רק צריך לפתוח את הכיס ולקנות כרטיס. יש המון, אבל כדי שזה ירוץ, חייבים לתמוך בתרבות”.

לא תומכים מספיק?
“לדעתי לא תומכים בתרבות בכלל”.

ומחוץ לתרבות?
“איך אני יכולה להיות מרוצה אחרי כל הרקטות שירו הלילה לשדרות? מי יכול להיות מבסוט כאן, כשיורים בלי סוף על עיר בישראל? איזה יופי אנחנו חיים פה, בגוש דן, ומה איתם? לדעתי, האנשים האלה בדרום הם גיבורים”.