פרולוג

בארבעה בנובמבר ההוא נסעתי לדויד כדי לנחם אותו על זה שחברה שלו זרקה אותו. בדרך, קצת לפני הסיבוב של מוצא, הודיעו ברדיו שרבין נורה ונפצע. עד שהגעתי הוא כבר מת. איתן הבר והכל. ישבנו בסלון מול הטלוויזיה ושתקנו. דויד נראה נורא. רזה, פרוע שיער, כבוי עיניים... הוא באמת אהב אותה, את מיכל, מעמקי נשמתו המסוכסכת. לא ידעתי גם אם מתאים בכלל שנדבר עליה, עכשיו כשראש ממשלה נרצח. שתקנו עוד כמה דקות ובהינו בתמונות מהכיכר, ואז הטלפון צלצל. אולי זאת היא, אורו עיניו, אולי היא התחרטה. הוא הרים את השפופרת במהירות. זאת הייתה נועה, שרצתה שאני אגיע מהר הביתה. היא מפחדת. היא עצובה.





את הספר "ארבעה בתים וגעגוע", שממנו לקוח הקטע הזה, כתב הסופר אשכול נבו. קוראים לו אשכול על שם סבא שלו שנפטר בערך שנתיים לפני שהוא נולד. סבא של אשכול נבו היה לוי אשכול, שכיהן כראש הממשלה השלישי של ישראל. לוי אשכול מינה את יצחק רבין בשנת 1963 לרמטכ"ל השביעי של צה"ל.





בארבעה בנובמבר 1995 נרצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין.

מכמה מרפסות השתלשלו בדים לבנים עם ססמאות פוליטיות. כולם של אותו מועמד. מדהים, חשבתי. אם את מסתובבת בתל אביב את בטוחה שהמערך לוקח בהפרש של עשרים מנדטים, ואם את מסתובבת בירושלים אז נראה לך שהמערך לא עובר אפילו את אחוז החסימה. מוזר, המשכתי ללכת. מוזר שיש בחירות עכשיו. רק לפני חצי שנה רבין עוד היה ראש ממשלה.

("ארבעה בתים וגעגוע" / אשכול נבו)




תמונה ראשונה

ב־4 בנובמבר ההוא התייצבנו לארוחת צהריים אצל יפה ירקוני. על הצ'יבורקס שלה לא היינו מוכנים לוותר אף פעם. אם אתם יודעים על מה אני מדבר, אז תדעו לכם שמהצ'יבורקס של יפה ירקוני נשאר לנו רק זיכרון וגעגוע. געגוע לבשר המתובל ולבצק המגולגל ולניחוח הקווקזי שעם כל הכבוד, ויש כבוד, כל הניסיונות לשחזר אותו מאז שאין יפה ואין צ'יבורקס, זוכים אומנם להערכה ולעידוד, אבל התפעלות אין שם.

וככה, בין הצ'יבורקס לבין הרגל הקרושה והסלטים שמתובלים בהמון שום, חלפו להן השעות. יפה פרשה לחדרה כדי להתכונן להופעה בעצרת. תמי הבת שלה אמרה שהיא לא יודעת למה, אבל יש לה תחושה ממש לא טובה. היא גם הזכירה את אמיל גרינצווייג. אנחנו הרגענו אותה ואת עצמנו. מה כבר יכול להיות, שאלנו. הרי ברור שתהיה שם אבטחה שלא הייתה כמוה. מישהו אמר שהוא בכלל חושש שלא יבואו הרבה אנשים ושזו תהיה פדיחה.

הנהג הגיע לאסוף את יפה ירקוני. קצת אחריה יצאנו גם אנחנו. כשהתקרבנו לכיכר שוטר אחד כעס עלינו שלא שמנו לב שהוא מסמן לנו לעצור. לא עזרו הוויכוחים ולא הועילו התחנונים, הוא רשם לנו דוח. אתם רואים איזו אבטחה, צהלתי.

בכיכר היו כבר אלפים ועוד המונים המשיכו לנהור אליה מכל הרחובות הסמוכים. גם החשש הזה שלא יהיו הרבה אנשים נעלם כלא היה.

ואז התחיל הכל ויפה ירקוני שרה:





הן אפשר כי עוד ערב יבוא

והשער יחרוק לו דומם

ועינייך יהיו כה טובות

כמו אין מלחמה בעולם.





הן אפשר, הן אפשר

שיהיה זה פשוט כבר מחר.

הן אפשר ובג'יפ שעבר

שאגו בחורים כי נגמר.

הן אפשר, הן אפשר,

שיהיה זה פשוט כבר מחר

(חיים חפר)




תמונה שנייה

ב־4 בנובמבר ההוא עזבנו את הכיכר כשהעצרת הסתיימה וברמקולים כבר השמיעו ריקודי עם. כמו הקהל הרב שהתפזר ברחובות שיוצאים מהכיכר, הלכנו גם אנחנו אל המכונית שלנו שחנתה רחוק משם. פתאום נשתתקו הרמקולים ולא נשמעו ריקודי העם. חשבתי שזה כנראה משום שהשכנים התלוננו על הרעש ולכן הם נאלצו לסיים. במכונית כיוונו את הרדיו לגלי צה"ל. גיא זהר אמר יריות. ראש הממשלה. איכילוב.

נהיינו רעבים פתאום. הרבה שעות חלפו מאז הצ'יבורקס. עצרנו לקחת פיצה משפחתית. מהפיצרייה יצא מישהו וצרח "רבין נרצח", והשאיר את הפיצה מאחור.





ביום שבת בתל אביב עיר בלי שמים, ארבעה בנובמבר תשעים וחמש,

נרצח... כנראה פעמיים, שתי יריות מאקדח של מתנקש.

הלווייתו נערכה יומיים אחר כך, מטורף אחד ירה בו מטווח קצר,

היינו בבית, ישבנו סתם ככה, אחר כך הלכנו לבכות בכיכר.





כמה דמעות. כמה נרות?

כמה שיגעון עוד אפשר לזהות?

כמה ימים. כמה חשיכה

יעברו עד ש...

הכל יישכח?

("דוח רצח" / שלמה ארצי)

ב־4 בנובמבר ההוא חזרנו לכיכר ולא ידענו את נפשנו מיגון ומכאב.





אתנחתא

ובלילה ההוא רק במקרה עשה הפסקה בסרט בטה־וה סנק ועבר לערוץ שתיים לראות חדשות, תקציר של העצרת, ואז ראה את איתן הבר, ואת הקהל הממרר בבכי ליד בית החולים, אנשים מתמוטטים זה על זה, מבקשים להיאחז, וברגע הראשון לא הרגיש כלום, כמו כשמקבלים מכה חזקה ולא כואב, ורק כעבור זמן המקום מתחיל לבעור ולהתנפח ולהחליף צבעים...

ואחר כך, במשך שבועות, לא, במשך חודשים, הסתובב עם המועקה, וכמה פעמים ביום הייתה התהום נפערת בו, מה קרה לנו, מה קרה לנו, מה קרה לנו, רעידת אדמה, וכשראה בטלוויזיה תמונות מחייו של רבין, ממלחמת ששת הימים או מטקס חתימת הסכם אוסלו או מן העצרת ההיא, גאה בו גל של געגוע, והוא העלה בזיכרונו שוב ושוב את פגישותיו הספורות עמו.

("מגדלורים של יבשה" / יהודית קציר)





גם בי, כמו בראובן של יהודית קציר, הגל הזה של הגעגוע גואה וסכר הדמעות שלי נפרץ למראה התמונות ולמשמע קול הבריטון של יצחק רבין, שנאמר בהטעמה המיוחדת רק לו. אבל אני לא יודע אם ראובן יודע שאת הדמעות ואת הגעגוע הגואה מוטב שישמור כיום עמוק בלבו.

ולא אוסיף.





תמונה שלישית

ב־4 בנובמבר ההוא, כשחזרנו בלילה לכיכר, מצאנו שם הרבה חברים. גם אילן גולדהירש היה שם. אילן, שביומיום היה פקיד בכיר במשרד האוצר, נודע גם כפזמונאי שכתב בין השאר שירים כמו:




שלום לך, ארץ נהדרת

עבדך הדל נושא לך שיר מזמור

גם אם לעתים נודד אני על דרך

מה טוב לנדוד, אך טוב יותר לחזור





אם אתם ממש רוצים לדעת פרט מאוד חשוב על אילן גולדהירש, אז בבקשה, זה השיר שהוא כתב:





זו מכבי שלנו, מכבי תל אביב

בקיץ, בחורף, בסתיו ובאביב.

מכבי זה שם שתמיד נשמע חביב -

היום כל אחד הוא מכבי תל אביב





אילן הוא מאלה שפקדו את הכיכר בכל שנה, בכל עצרת ואירוע וטקס לזכרו של יצחק רבין. הוא גם כתב על זה שיר כואב ואישי, ממעמקי לבו ונשמתו:

הלב נצבט ובגרון מחנק

והדמעות יורדות להן כמו גשם.

ולא רואים דבר מרוב אבק

ומי יודע איך בכלל לגשת.





רוחות קרות הביתה נכנסות

אמת מרה טופחת על פנינו.

ובאוויר שתיקה קשה מנשוא

וערפל בזוויות עינינו.





כל כך קשה לכתוב דמעות

קשה לשאת את הדממה.

כל כך קשה לשיר דמעות

ומי יתננו נחמה





אומרים שאריק איינשטיין, שאליו שלח אילן גולדהירש את השיר, אהב מאוד את המילים אבל שאל אם גולדהירש הוא לא המכביסט הזה. מתברר שהוא כל כך אהב את השיר עד שהסכים להעלים עין מהעובדה שהכותב הוא מהצהובים.

מאז ה־4 בנובמבר ההוא היינו נפגשים בכל שנה אילן ואני בטקס שנערך על ידי משמרות השלום והדמוקרטיה ליד האנדרטה שמוצבת במקום הרצח, ברחבת המדרגות של עיריית תל אביב. השנה בפעם הראשונה לא ניפגש. אילן גולדהירש נפטר ב־19 במאי.





וצל גדול יושב ממש מולך

ענן שחור עוטף את הרקיע.

וטלטלה אוחזת את כולך

אתה הולך, הולך ולא מגיע.





שרק נמצא כוחות להתגבר

שרק נמצא מילים בתוך האלם.

המון מילים רוצות להיאמר

וכל מילה בתוך דמעה נמהלת

(אילן גולדהירש)





אפילוג

ב־4 בנובמבר ההוא, כשהצער אפף אותי והכעס עלה בי, סברתי לתומי שלא רק שאני לא לבדי, אלא שהרוצח ושולחיו יגונו ויוקעו בכל מקום ובכל פינה. חשבתי שהמונח "חשבון נפש" הוא לא איזה צירוף מילים מהפה ולחוץ. חשבתי שאין יותר מטלטל ומזעזע מראש ממשלה שנרצח בישראל על ידי יהודי.

את הזאפטה הראשונה חטפתי כעבור שנתיים, כשהייתי בצוות האומנותי של חגיגות היובל למדינה. אחת ההצעות שלנו הייתה לקיים אירוע המוני של שירי ארץ ישראל עם ריקודי מחול ישראלי אל תוך הלילה בכיכר שאז נקראה כבר כיכר רבין. ההצעה שהובאה אל סוג של ועדה מפקחת נפסלה. "אתם רוצים להפוך את האירוע לעצרת זיכרון לרבין", צרח מישהו מהם. כעבור זמן קצר היינו כולנו מחוץ לחגיגות היובל. הוא נחגג בלעדינו.

ב־4 בנובמבר ההוא אבדה לי התמימות.