"תמיד רקדתי ואהבתי סרטים של בלט קלאסי, כמו 'היפהפייה הנרדמת', שהיו מגיעים אלינו, למושב בית חנן. הייתי בטוחה שאני הולכת להיות ברבור - זה היה החלום שלי", משחזרת הרקדנית והכוריאוגרפית אילנה כהן, מי שהייתה 12 שנים המנהלת האמנותית של תיאטרון המחול "ענבל". "כשלמדתי בכיתה ד', רקדני 'ענבל' באו להופיע אצלנו. כל כך התפעלתי מהם, שתוך רגע השתנה לי החלום. 'אני כבר לא רוצה להיות ברבור', אמרתי לאמא שלי, 'אני רוצה להיות בלהקה הזאת'".



הילדה אילנה צפתה בהתפעלות במנהלת האגדית של הלהקה, שרה לוי־תנאי, אך נרתעה מלגשת אליה. "התביישתי", היא מסבירה היום. לימים, מאז שהתקבלה לסטודיו למחול של "ענבל", הקריירה שלה התנהלת לאורה של לוי־תנאי הנערצת, "אם כי אני חייבת להעיר ששרה (במלרע) עודדה את הרקדנים שלה ליצור גם הם יצירות מחול".



"מבחינתי, שרה היא הכוהנת הגדולה. בכל מה שאני עושה, אני רואה אותה מעבר לאופק", אומרת כהן, שלרגל מלאת 70 שנה ל"ענבל" תקיים היום (ראשון) ומחר ב־13:00 באולם הלהקה במרכז סוזן דלל, עם הרקדנית והכוריאוגרפית מלכה חג'בי, שותפתה לתואר "הגברת הראשונה של ענבל", את "מקור ויצירה": מופע מחווה ליצירתה של לוי־תנאי, המזקק את שפת הריקוד התימנית דרך העשייה התרבותית שלה.



לפני שנחזור לסיפורה של כהן, כמה מילים על מי שהייתה לה כמגדלור. לוי־תנאי, זכתה ב־73' בפרס ישראל למחול והייתה מחלוצות הזמר העממי בארץ ("באנו חושך לגרש", שיצרה עם עמנואל עמירן). היא הקימה בראשית המדינה את להקת "ענבל" והייתה המנהלת האמנותית שלה במשך יותר מ־40 שנה.



שרה לוי תנאי - צילום אפרים ארדה
שרה לוי תנאי - צילום אפרים ארדה



"ענבל", שבמרוצת הזמן הפכה לתיאטרון מחול - שייצגה לא אחת את המדינה בכבוד בחו"ל - הייתה ציפור נפשה של לוי־תנאי שנפטרה בשנת 2005. "עכשיו יש התעוררות ומודעות של בני עדות המזרח לתרבות שלהם", אמרה, כשנימה של גאווה בדבריה, כשראיינתי אותה אי אז ב־77'. "אני שמחה שהרצון להכיר את תרבויות העדות השונות הפך למעין אופנה. בלי זה, עלול היה להיווצר חומר נפץ. למעשה בהקמת 'ענבל' הייתי הפנתרית הראשונה".



"עד היום אני בוכה שבגלל העיסוק במחול לא התמדתי כמוזיקאית, והמוזיקה היא אולי האהבה הנכזבת שלי", התוודתה לפניי לוי־תנאי, שהייתה חתומה על קלאסיקות כמו "עלי באר", "קול דודי", "עם השחר", "אור חבצלות", "פרי גני", "ליצן קטן נחמד" ו"אל גינת אגוז" - שיר הדגל שלה – שהעידה כי פרץ ממנה "כמו סילון".



כהן הייתה סולנית ביצירות מרכזיות של "ענבל", ובהן "מגילת רות", "שיר השירים", "אחותי כלה", "ורד בר", "חתונה מרוקאית" ועוד. במקביל, העבירה סדנאות באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים ובסמינר הקיבוצים. בנוסף, השתלמה בכוריאוגרפיה אצל אנה סוקולוב, בוב כהן, דונל מקיל, ג'ון היל סאגן ואחרים. בעקבות זאת גיבשה שפה אמנותית, שיש בה שילוב של מסורת יהודי תימן, עם נגיעות של מחול מודרני וגישה צברית לדברים.



מאז כוריאוגרפיית הבכורה שלה, "קינה", שיצרה ב־82' לצלילי המוזיקה של שלמה בר, חתומה כהן על יצירות מחול משמעותיות ברפרטואר של "ענבל", שיצרה עד לפני עשור. ביניהן "חצי גלימת מלכות", "בן אדם", "שלמה המלך ומלכת שבא", "יעקב ועשיו" ועוד.



כיום מתגוררת כהן ברחובות, עיר הולדתה, ורוקדת עד עצם היום הזה. היא אם לענת ולכלנית – האחת מנהלת בית ספר בקיבוץ גבעת ברנר והשנייה חוזרת בתשובה, שבעבר ניסתה ללכת בעקבות אמה כרקדנית.