"השתתקתי באמצע הופעה בפורים, לא הצלחתי להמשיך לדבר. הייתי בטוח שזו צרידות שנגרמה מאינטנסיביות של כמה הופעות, אבל בהמשך הרופא אמר לי שיש לי גידול במיתרי הקול, שפיר או ממאיר, וצריך להוציא אותו ולבדוק. קצצו לי את הכנפיים עוד לפני שהתחלתי לפרוח".

עמית חשאי (31) היה על דרך המלך. הופיע במשך שש שנים על כל הבמות בארץ, היה דמות מובילה ב"סטנדאפ פאקטורי" והיה בדרך לפסגה. לאחר הניתוח שעבר בתחילת 2016, בו התברר כי הגידול היה שפיר, החליט לעזוב הכל ולטוס להונגריה, שם חי במשך שנה וחצי והתפרנס מלהכיר לתיירים מישראל את חיי הלילה בבודפשט. לאחר שנה וחצי בגלות, החליט עמית לחזור לישראל בכל העוצמה. "טונה ונצ'י נצ', שניהם חברים טובים שלי, שלחו לי שירים מהאלבומים החדשים שלהם", הוא מספר. "היו שם שירים שגרמו לי לחשוב על מה שאני עושה, והבנתי שאני צריך ללכת בדרך האהבה שלי, שהיא הסטנדאפ".

עמית, שקיבל השראה לא רק מהשירים אלא גם מהפריצה המדהימה שעשו השניים אל לב המיינסטרים הישראלי, מספר כי כשבחר לטוס להונגריה, הוא דווקא ידע שיוכל לחזור להופיע, דווקא אחרי ש "משהו בי כבה, לא היה לי כבר חשק לעשות את זה", הוא אומר.

"בשנה וחצי האחרונות אני בקאמבק שלי. יש לי סיבוב הופעות בארץ, עם הופעה מלאה חדשה, ועוד הרבה רעיונות בדרך. דברים קורים ואני מאושר". השיחה עמו קולחת, מלאה בהומור, חיקויים ובדיחות שלא ניתן לשחזר על הדף. הכריזמה שלו מרתקת, וכך גם המופע שלו – תזזיתי, מפתיע ומושך אותך לסיפור, מרתק אותך אל הדמות שעל הבמה. כעת, כשעלה עם מופע חדש, עמית בונה את עצמו מהתחלה.

הקאמבק ענה על הציפיות שלך?
"אמרתי לעצמי בהתחלה שעד נובמבר, כלומר החודש שעבר, אעלה הופעה מלאה משלי, אחרי שאמחק קטעים ישנים ואכניס במקומם חדשים. עמדתי בהבטחה שלי לעצמי ועליתי עם מופע חדש שמספר בעיקר על החיים שלי. המופע נקרא "הטרגדיה כקומדיה", ואני מדבר שם גם על מה שעברתי עם מיתרי הקול, על הילדות שלי בתור נער שמן ועוד הרבה דברים אחרים. לא חסר מה".

היית ילד שמן?
"כן. אפילו ילדה שמנה, כי נראיתי כמו אחות של חבר. גם בטלפון היו חושבים ככה אגב. היום יש לי קול גברי לכל הדעות, אבל בתור ילד-ילדה הקול שלי היה הרבה יותר נשי. הייתי עונה לטלפון והיו בטוחים שאני אחותי. קצת באסה, כי גם היא הייתה שמנמנה. היינו אחיות תאומות".

אז צחוק צחוק, אבל נראה כי השם שבחר עמית למופע שלו, "הטרגדיה כקומדיה", מגיע ממקום כואב. עמית מצליח, בכישרון רב, לקחת בהופעותיו סיפורים מאוד קשים ולהפוך אותם לרגעים שלא משאירים אף עין יבשה בקהל - לא מבכי, אלא מצחוק. כך למשל בקטע סטנדאפ ישן, בו הוא מדבר על קטיעת אצבעותיו של אביו כתוצאה ממחלת הסוכרת, בעקבותיה קיבל היתר לקנאביס רפואי. "אני ואחי חיכינו לו בכניסה לבית כמו גילי וזוהר ארגוב", הוא אומר. דרך הבעות הפנים, התזוזות והחיקויים, מצליח עמית להפוך סיפור קשה לבדיחה על סאטלה, משפחה ומאנצ'ים, אבל חשוב מכך, מצליח גם להעביר מסר.

מה שלום אבא שלך היום?
"לפני כשנתיים כרתו לו את הרגליים בעקבות המחלה. האמת שהוא לקח את זה באיזי, כמו גורל, סוג של "זה מה שקרה לי כי לא טיפלתי בזה, אז וואלה קצת מגיע לי". זה היה עניין של התדרדרות. בשבילי זה מאוד קשה, כי אבא שלי הוא השורש שלי. לא קל לראות אותו מתפרק".

אתה נותן לקנאביס הבלטה מסוימת בהופעות שלך. איך הוא עזר לכם?
"לקנאביס יש הרבה מאוד משמעות עבורי. אחרי הניתוח שעברתי סבלתי כל כך מכאבים שאי אפשר להסביר אותם בכלל. דחפו לי כדורי סטרואידים כדי שהגוף כאילו ייחלש, ואז התרופות הבאות שאקבל ייספגו טוב יותר בגוף. הכדורים האלו עיוותו לי את החיים. אני לא יכול להגיד שבנקודה הזו גיליתי את הקנאביס, כי עישנתי גם לפני, אבל שם גיליתי את הקנאביס הרפואי. טופלתי בשמן קנאביס שעזר לי פלאים להתמודד עם הכאבים האיומים. בנוסף, אחרי שכרתו לאבא שלי את הרגליים, הקנאביס עשה לו רק טוב. אז כן, יש לי הרבה מאוד עניין עם זה".

למה לא קיבלת מרשם לקנאביס רפואי?

"כשאמרתי לרופא שהיה לי גידול ואני צריך את הקנאביס למיתרי הקול, הוא אמר לי שבגלל שמדובר במיתרי הקול אסור לי לעשן והוא לא יכול לתת לי אישור, למרות שיש דרכים לצרוך קנאביס שהן לא עישון. זו הייתה תקופה אחרת בארץ, אנשים היו מקבלים אישורים רק אם עברו קטיעות איברים כמו אבא שלי, פוסט טראומה קשה מהצבא, פיגועים או מחלת סרטן. היום יש יותר מודעות".

"לקנאביס יש שני חומרים פעילים THC שמסטל ו-CBD שמטפל", מסביר עמית בלהיטות. "הייתי מטופל בהתחלה ב-CBD בתור התחלה, לאט לאט עברתי ל-THC. יש כאלו שיגיד חי טוב, יש כאלו שיגידו נרקומן, אבל אם נתחיל להתייחס לכל מה שאומרים לנו לאן נגיע?".

מלבד הסטנדאפ, מתמקד עמית גם ברשתות, מעלה קטעים בכיכובו ולעיתים משתף פעולה גם עם אמנים אחרים, ביניהם עידן מור (גדי וילצ'רסקי), אלי פיניש או קבוצת שרוטונים. בעבר, למד עמית גם לביים ולצלם, כישורים חשובים בעידן הרשתות החברתיות. "כשחזרתי לארץ התחלתי לתת פוש על זה במטרה להוציא את עצמי החוצה כמה שיותר", מספר עמית. "ברגע שהבנתי שיש לי את היכולת ואת המסוגלות, זה מה שעשיתי ועל זה התעקשתי".

מלבד הרשתות, התקשורת עם הקהל גם בהופעות עצמם חשובה לך?
"אני סטנדאפיסט שמאוד אוהב לדבר עם הקהל, אפילו שאני לא מרבה בזה, כי יש לי חומרים טובים מהבית. האינטראקציה עם הקהל חשובה. היא מה שקורה בכאן ועכשיו, היא האמת. יסוד סופר חשוב באמנות הבמה הוא להיות ברגע, להיות נוכח. לרוב הסטנדאפיסטים יש טקסטים מצחיקים והם משתמשים בהם, שזה מקסים בעיניי, אבל יש בודדים שבאמת מצליחים להביא את עצמם להופעה, את ה"אני האמיתי" שלהם בנוכחות שיא. יש כאלו שיאהבו את הסגנון הזה ויש כאלו שלא. לפני שבועיים למשל הופעתי בתל אביב וההופעה הייתה מחולקת 50-50 בין החומרים לדיבור עם הקהל. חלק מהאנשים כתבו לי אחר כך שמאוד אהבו שאלתרתי, אבל חלק אחר אמר שחבל שלא היה זמן לעוד חומרים. אז קומדיה זה אינדבידואלי, כל אחד והטעם שלו, כמו באוכל - אני יכול לריב איתך שעות שהקוסקוס של סבתא שלי יותר טעים מהקוסקוס של סבתא שלך", הוא מסביר באמצעות אנלוגיה מעניינת. "אין סוף לדברים האלו. אני המחמם הקבוע של גדי וילצ'רסקי ולומד ממנו המון. למרות שהוא מאלתר ברמה גבוהה, הוא לא מנצל את זה, כי חשוב לו יותר להשמיע מה שיש לו להגיד. גם את זה אני מעריך".

יש דברים מתסכלים במקצוע הזה?
"מתסכל אותי שאני וסטנדאפיסטים אחרים לא מתפרנסים כמו שהיינו אמורים באמת. סטנדאפ הוא אומנות קשה ואינטנסיבית שפותחת את הלב ברמה קיצונית ועמוקה מאוד. אתה מתחיל עם בדיחה, אבל מגיע בסוף לעומקים שאתה לוקח איתך הביתה. הם מחלחלים לך ואתה נזכר בפצעים אחרים מהילדות, קשים וכואבים. הקומדיה בשבילי היא כלי לריפוי עצמי, אבל היא גם כלי לריפוי של אחרים".

למרות זאת, עמית אופטימי. "אפשר לבכות ולהגיד כל הזמן אין לי ואין לי, אבל אני לא בוכה. יש לי קהל ואני מוכר כרטיסים, גם אם לא כמו שאני רוצה. יש שיר של נצ'י נצ' שהוא אומר בו "עם 4,000 איש או רק ארבעתנו", כלומר, בואו נעשה את זה, לא משנה מה. אם אתה מאמין במשהו, בסוף הוא יקרה. עבודה קשה היא שם המשחק, בין אם אתה נגר ובין אם אתה אמן במה. ככל שתעבוד יותר קשה, תשקיע ותמציא את עצמך מחדש, ככה תגיע למקומות הרבה יותר רחוקים כל הזמן".

את הראיון איתו הוא מסיים בנאום מוטיבציה ארוך מהסוג שרואים בהרצאות של טד, על הצבת יעדים והגשמת מטרות. "תגשים את החלומות שלך אחי, מה יש לנו בחיים יותר מזה?", הוא מטיף בלהט. "אומר לך את זה בן אדם שבא אליו רופא ואמר לו "תקשיב, אתה לא תחזור להופיע בחיים שלך, יש לך סרטן ענק בגרון" (מבטא רוסי). להתמיד זה שם המשחק".

עמית חשאי מופיע בכל סוף שבוע בסטנדאפ פאקטורי. לוח ההופעות המלא מופיע בדפי הפייסבוק והאינסטגרם שלו: עמית חשאי – Amit Hashai

***

ארוחת ערב עם סבא

מה הרגע הכי הזוי שהיה לך בהופעה?
"דיברתי על הבמה עם מישהו מבוגר שהגיע להופעה ביחד עם בת הזוג שלו. הם בנישואים שניים, פרק ב' מה שנקרא. פתאום נוצרה בינינו אהבה כזו שאמרתי לו "בואנה, אולי תהיה אבא ב' שלי?". זה מפתיע אבל הבן אדם בקשר איתי עד היום, קוראים לו ירון והוא אחלה גבר. בעצם, כשאני מדבר על זה עכשיו, אני קולט שאולי הוא אוהב אותי קצת אחרת.. הוא גבר והוא חמוד, אבל נראה לי שהוא חותר למגע".

עם מי היית רוצה לשבת לארוחת ערב?
"עם סבא וסבתא שלי, שנפטרו לפני שהכרתי אותם. קיבלתי את הקומדיה מאבא ואת היופי מאמא. לאבא שלי יש שני הורים תימנים. סבתא אסתר עליה השלום נפטרה הרבה לפני שנולדתי, אבל כולם מספרים שהיא הייתה מצחיקה ברמות שגורמות לך לעשות פיפי. גם אבא שלי הוא כזה, אבל אני מכיר רק אותו ולא יודע ממי הוא למד. בשבילי זה כמו שיעור היסטוריה".

מה אמרו ההורים על ההחלטה לעשות סטנדאפ?
"טפו טפו, התברכתי בהורים שנתנו לי את הלגיטימציה לעשות כמעט כל מה שאני רוצה בחיים, לטוב ולרע. ההורים שלי גם מבסוטים כי הסטנדאפ הוא הדבר היחיד שהתמדתי בו באמת עד הסוף. אני עושה משהו תשע שנים, זה לא מובן מאליו".

איפה נראה אותך עוד עשר שנים?
"לדעתי מתדלק בתחנת הדלק 'תן' בנתניה, ניתן לך גם עיתון אחר כך. סתם, האמת שתפגוש בן אדם שהוא גם שחקן וגם סטנדאפיסט מוכר. אני מאוד רוצה להאמין שבזמן הזה יהיו לי כבר אישה וילדים, למרות שעכשיו אני לא רואה את זה קורה".

אם לא היית סטנדאפיסט, איזו קריירה היית בוחר?
"שאלה קשה. אחת הבעיות שלי בחיים היא שיש לי כישרון בהמון דברים. בניתי את מועדון הסטנדאפ פאקטורי בשתי ידיי, מקירות הגבס ועד לבמה, הבר, החשמל והאינסטלציה. תחום הבנייה עניין אותי פעם, כי הוא גם סוג של יצירה. אתה מתחיל משהו מאפס, גורם לו לקרות והופך את הלקוח שלך, הבן אדם שמולך, למאושר. יש לי תודעת שירות של מלצר בשיפודיה. תמיד אני כזה "טוב לך? חם לך? נעים לך אצלנו?"... כן, אולי הייתי מלצר ערבי במסעדה מזרחית".