המחזה "מעשייה מגונה" רץ בקאמרי במקביל למחזה "אל נקמות" - הטעון דרמטית כרימון רסס. אין ספק, המחשבה להציג מחזה על הסיפורים האמיתיים מאחורי השערוריות שנקשרו ל"אל נקמות", היא מחשבה מסחרית מושכלת, אך למרבה הצער, היא לא עומדת במבחן התוצאה.

המחזה "אל נקמות", שנכתב על ידי הסופר שלום אש ב־1906, לווה בים שערוריות כשעלה לראשונה. בסוף מלחמת העולם השנייה, אסר אש על הצגת המחזה, מכיוון שהוא מציג את היהודים כבני אדם לא מוסריים.

אז אם הסיבה להצגתו של "אל נקמות" מוצדקת, הרי "מעשייה מגונה" מאת פאולה ווגל (נוסח עברי: יהושע סובול) לא מספק עניין, למרות שהוצג בהצלחה בברודווי. חוסר העניין נובע מהיעדר דרמה ועודף עובדות.

עובדות, ללא דרמה, הופך את המחזה הכולל סצנות קצרות לסיפור לא מעניין במיוחד. אותו סיפור, העוסק בנושאים מעניינים למדי, לא מאפשר להזדהות עם הדמויות, בשל העובדה כי מוצג כאן רצף סיפורי כללי למדי ותו לא, שראוי היה לבחון מחדש אם כדאי בכלל להציגו.

אז נכון, תפקידו של תיאטרון הוא להציב מראה של המציאות עבור הצופים, אבל כשאין חידוש ואמירה מעניינת הנלווית להצגת הדברים, אפשר בהחלט לוותר ולא להציג את המחזה בכל מחיר, רק כדי לסמן וי על הצגה אקטואלית, שהעלאתה נועדה להדגיש את העיסוק של התיאטרון בנושאים בוערים.

בהיעדר דרמה, ראוי לציין את היוצרים של ההצגה - יאיר שרמן הבמאי, שעשה עבודה ראויה עם החומרים. שותפים לו אלדד לידור על המוזיקה ויהודית אהרון על התפאורה. ראויים לציון גם צוות השחקנים (ובראשם שמואל וילוז'ני ודנה מיינרט) שעומד בגבורה במשימה הלא פשוטה הזו: ליצור עניין יש מאין.

בשורה התחתונה: אם ראיתם את "אל נקמות" אפשר לוותר על "מעשייה מגונה", למרות צוות השחקנים הנהדר.