"כל זמן שאני חיה, עסוקה והראש עובד, אני לא מתעסקת עם הזקנה", מצהירה ממרום 87 שנותיה מרים זוהר, כלת פרס ישראל, המככבת ומרגשת בהצגה החדשה "מרג'ורי פריים", שהפרמיירה שלה התקיימה בשבוע שעבר על במת התיאטרון הקאמרי. "כן, כל זמן שהראש עובד. זה הדבר הכי חשוב במקצוע שלי".

הזקנה היא עונש או בונוס?

"בשבילי זה בונוס. מה צריך למהר? הרי אנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים ומה שיש שם אנחנו לא יודעים, כי אף אחד לא חזר משם. תודה לאל שאני עוד מסתובבת על הרגליים ויכולה לשחק על הבמה וזוכרת את הטקסט. מה אני צריכה יותר?".

"אני לא מרג'ורי, רק משחקת אותה", חשוב לה להבהיר. מרג'ורי היא כנרת עבר דמנטית, מצב שזוהר, הערנית ובעלת הזיכרון המופלג, רחוקה ממנו כרחוק מזרח ומערב. כשאני מעיר שנדרש אומץ כדי להתמודד עם תפקיד כזה, היא מגיבה בחדות: "לכל תפקיד צריך אומץ. מה אתה חושב, לשחק ניצולת שואה עם קצת הומור, כפי שיוצא לי בהצגה 'רישיון לחיים', לא צריך אומץ? זה מה שמשחקים בגיל שלי. הרי לא ייתנו לי תפקיד של בת 18. ואתה יודע מה? לא כל כך אהבתי את המחזה כשקראתי אותו והוא נראה היה לי זר קצת, מפני שהוא מתרחש בעתיד. אבל כשהבנתי שמדובר בתפקיד שאפשר לעשות ממנו משהו, לקחתי אותו בשמחה. אני משתדלת לבנות את מרג'ורי כדמות אמינה. כשהזיכרון בורח ממנה, באים לה כל מיני פלאשים לראש. היא מתבלבלת ושוכחת דברים. כולנו פוחדים מהשכחה. אני, למשל, לא זוכרת שמות. או לפעמים כשאני הולכת מחדר השינה למטבח, אני לא זוכרת מה רציתי לקחת. הבנות שלי מרגיעות אותי ואומרות לי - 'אמא, תירגעי, גם לנו זה קורה'. אבל אני לא נרגעת וזה מכניס אותי ללחץ. השכחה מפחידה אותי, אם כי כרגע, תודה לאל".

מרים זוהר, מרג'ורי פריים. צלם : אור דנון, יח"צ מרים זוהר, מרג'ורי פריים. צלם : אור דנון, יח"צ


כיצד את מתמודדת עם תפקיד כמו של מרג'ורי, שבו יש לך טקסט בטונות?
"לכל שחקן יש שיטה איך ללמוד תפקיד בעל פה. לא רק שאני מעתיקה את הטקסט, אני גם כאילו מצלמת אותו. יש לי את זה בעיניים. אני יודעת היכן כל דבר כתוב הודות לזיכרון הצילומי שלי. אבל כשהצגה יורדת, התפקיד נמחק לי מהראש. הרי המחשב שיש לנו הוא קטן. לאחר ששיחקתי אולי 100 תפקידים, אני לא מסוגלת לזכור את כולם. אבל אם תגיד לי לעשות קטע מההצגה 'חנה סנש', בה שיחקתי, אעבור עליו פעמיים וזה יחזור אלי".

"אף פעם לא ישבתי בכסית"

"מרג'ורי פריים", מאת ג'ורדן הריסון, בבימויו ובתרגומו של צביקי לוין הצעיר, היא עתידנית. שנים לאחר שהתאלמנה, לקתה מרג'ורי בדמנציה. כדי שלא תהיה בודדה, בתה טס וחתנה ג'ון רוכשים למענה "פריים" - מעין ישות טכנולוגית בעלת בינה מלאכותית בדמות בעלה המנוח, וולטר, בהיותו צעיר בן 30. ובמציאות?

"אני לא התנסיתי בזה, אם כי יכול זה להיות רעיון טוב, 26 שנה לאחר שאריה (בעלה המנוח, העיתונאי אריה גלבלום - יב"א) שלי נפטר. עם זאת, אני לא מאמינה שה'פריים' יכול להשכיח את האבל ואת הזיכרון למי שיש לו זיכרון".

גם אם זוהר עתירת הניסיון היא שחקנית שיודעת להסתדר בכל מצב, הפעם היא נהנית מכך ששניים מעמיתיה בהצגה מוכרים לה היטב. אבישי מרידור, נכדה בהצגת הלהיט "על האש", מופיע כאן בתפקיד ה"פריים". "300 הצגות אנחנו כבר משחקים יחד", היא מספרת. "אבישי שחקן מוכשר וילד חמוד מאוד, אבל אם שחקן אחר היה משחק את ה'פריים', הייתי מתרגלת גם אליו, מה הבעיה?".

בעוד שאוהד שחר, המשחק את חתנה ג'ון, שיחק איתה לפני שנים בהבימה, אודיה קורן, המגלמת את בתה טס, היא בתה גם בהצגה "רישיון לחיים" וכלתה בהצגה "על האש". לדבריה, המפגש ביניהן הפעם מורכב. לעומת הקשר החם שיש להן מחוץ לבמה, מערכת היחסים ביניהן בהצגה טעונה. "טס היא אנטי־אמא, לאחר שמרג'ורי ניהלה את הקריירה שלה ככנרת על חשבון המשפחה", היא מעידה.

מרים זוהר. צלם : ניר קידרמרים זוהר. צלם : ניר קידר

וזה בדיוק ההפך ממה שקורה לך במציאות.
"ממש ככה. המשפחה תמיד הייתה חשובה לי הרבה יותר מהקריירה, אם כי לדאבוני לא תמיד יכולתי להיות עם הבנות שלי, כששיחקתי בערבים במקום להשכיב אותן. אצלי המשפחה מעל לכל, לאחר שבמלחמה הייתי במחנות ואיבדתי למעשה את המשפחה שלי, כשגדלתי בלי אבא שלא חזר משם. כשהייתי בהבימה, ויתרתי על תפקידים ולקחתי חופשות ארוכות רק כדי להיות עם המשפחה. כשחקנית צעירה היה לי בעל תומך, הבית היה בית ולאחר הצגה טסתי ישר אליו ואף פעם לא ישבתי ב'כסית'. אז לא הכרתי את אלתרמן או את שלונסקי, כי מיהרתי לחזור ולבשל כדי שיהיה לנו מה לאכול למחרת. מכך זכיתי. הילדים שלי מאוד מסורים, מאוד אוהבים ומאוד דואגים".

מה מדאיג את בנותייך?
"הן היו מאוד רוצות שתהיה איתי מישהי בבית ושלא אגור לבד, אבל אני לא רוצה".

פיליפינית לא תיכנס אלייך?
"היו כבר שתיים שנכנסו - וזרקתי אותן. כך יהיה כל עוד אוכל. אם לא אוכל, אולי לא תהיה לי ברירה. עדיף לבד. אני לא רואה כל יום את המשפחה. אין להם זמן בשבילי, אבל בשישי בערב או בשבת בצהריים, אנחנו נפגשים כולנו. ובמשך השבוע? לא תראה אותי לא אצל הבת הזאת ולא אצל הבת הזאת. טוב שיש טלפון".

"כאילו אלוהים דיבר אלי"

דרכה לתהילה, שבשיאה הייתה הזכייה ב־87' בפרס ישראל בתחום התיאטרון בצוותא עם ליא קניג ועם מכרם ח'ורי, החלה בטשרנוביץ' שבבוקובינה, כבת למשפחה שומרת מסורת יוצאת פולין. מלחמת העולם השנייה קטעה את ילדותה המאושרת שם. בהיותה בת 12 הובלה מלציה כץ, כפי שנקראה במקור, עם משפחתה על ידי הנאצים למחנה עבודה בטרנסניסטריה שבאוקראינה. "העבידו אותנו שם בפרך במכרות פחם, כשסביבנו אנשים נפלו ומתו מדיזנטריה ומטיפוס", היא משחזרת באימה. "הנאצים צלפו במי שניסה לנוח".

קריירת המשחק שלה החלה מיד לאחר השואה, במחנה מעבר בטימישוארה שברומניה, כאשר בהצגה ביידיש של להקת חובבים כל תפקידה היה לחצות את הבמה בלי אומר עם כלבלב. כעבור שלוש שנים, במחנה מעצר בקפריסין, לשם הוגלתה עם משפחתה ועם מעפילי ספינת "פאן יורק", כשהועלתה שם אותה הצגה - כבר הופיעה בה בתפקיד הראשי, ומאז התרגלה לשחק בהצגות כינור ראשון.

לאחר שעלתה לישראל ב־49', צעדיה הראשונים בארץ היו בתיאטרון עולים ביידיש. בין אלה שצפו בה כשכיכבה בהצגה "מירנדולינה" מאת גולדוני היה שמעון פינקל, מענקי הבימה, שהביא אותה לבחינת קבלה בתיאטרונו. "כשראיתי בין הבוחנים את הרעמה הכסופה של הבמאי צבי פרידלנד, חשבתי שזה בן־גוריון", היא מספרת בחיוך. "עבורי זו הייתה גאווה גדולה להיות בהבימה. התחלתי לשחק שם כמעט מבלי לדעת מילה בעברית. עשיתי מה שאמרו לי לעשות. אני, שאפילו לא ידעתי איך בונים תפקיד, מצאתי את עצמי פתאום בין רובינא, ברטונוב ומסקין, שהיה בשבילי כמו אבא גדול כזה שאהבתי להתכרבל בתוכו. שם עיכלתי לראשונה שאני שחקנית. בשבילי זה לא היה מובן מאליו, כמי ששני הסבים שלה היו רבנים בפולין".

זוהר נקלטה בארץ דרך הבימה. בתוך שלוש שנים התקבלה לקולקטיב, ובתיאטרון העניקו לה את השם הזוהר "זוהר", למרות שחייה דאז היו רחוקים מלהיות זוהרים. שנים התגוררה עם אמה בדלות בבית ערבי בג'בליה, לימים גבעת עלייה שביפו, עד שהקולקטיב רכש לכוכבת הצעירה שלו דירה בצפון הישן של תל אביב, שאת תמורתה החזירה במשך שנים.

להבימה היא זוכרת גם את חסד היכרותה עם הגבר של חייה, בעלה המנוח אריה גלבלום, שהיה איש יחסי הציבור של התיאטרון. הוא הגיש לה את הצעת הנישואים למרגלות מגדל אייפל במהלך טיול בפריז. "אם את לא נענית, אני קופץ", איים בצחוק. היא נענתה, כמובן, ואומרת עליו כעת בהמיית געגוע - "אריה נתן לי את הבסיס למה שאני כיום".

מרים זוהר. צלם : גדי דגון מרים זוהר. צלם : גדי דגון

בין תפקידיה הבלתי נשכחים בשנות ה־50, כמו סולווג ב"פר גינט", קליאופטרה ב"קיסר וקליאופטרה" - הצגה שבעקבותיה הרולד קלורמן, הבמאי האמריקאי הנודע, ניבא שתהיה שחקנית גדולה, "מה שגרם לי להרגיש כאילו שאלוהים דיבר אלי" - אנה ב"אנה כריסטי", וכן גילמה את חנה סנש במחזה של אהרן מגד.

"אפילו לא ידעתי מי היא הייתה ומי שלח אותה לאירופה", מודה זוהר. "הרבה למדתי עליה מאמא שלה, קתרין סנש, ומאחיה גיורא. אז הרגשתי גאווה גדולה לשחק את הגיבורה הזאת, שיצאה לסכן את חייה כדי לנסות להציל יהודים מהנאצים".

ב־68 שנותיה בתיאטרון העברי, התיאטרון הקאמרי הוא ביתה השלישי בסך הכל לאחר הבימה ובית ליסין. לקאמרי, שכל השנים היה התיאטרון המתחרה שמעבר לכביש להבימה שלה, הגיעה לפני שלוש שנים. "כשהזמינו אותי לשחק שם את תפקיד גיזלה, הסבתא ניצולת השואה, לא התלהבתי בהתחלה, כי היו לי תפקידים גדולים יותר", היא מספרת בדרכה הכנה. "אבל לא יכולתי לסרב לדרור קרן, המחזאי והבמאי שם, מי ששיחק איתי ב'רעל ותחרה', בהבימה, שאותו אני מאוד מעריכה. מובן מאליו שאני לא מצטערת על שנעניתי לו. 45 שנה שיחקתי בהבימה עד שיצאתי לגמלאות - ולא חזרתי. היום לא זוכרים אותי שם. אם אני מצלצלת, מסדרים לי כרטיסים. אבל לפרמיירות? מי זוכר. אני לא יכולה להגיד שאני מקבלת יחס הולם מתיאטרון ששיחקתי בו את כל התפקידים הראשיים. לפחות הם מתועדים בארכיון המרשים שיש שם. מזמן אני לא מרגישה שייכת לתיאטרון הזה".

היחס מכאיב?
"לא. בהתחלה זה הרגיז. מכאיב - לא. כשאני רוצה לראות שם הצגה, אני הולכת".

ואז?
"אי אפשר להכיר את הבניין של הבימה שבו שיחקתי כל כך הרבה זמן. זה לא אותו בניין. משהו שונה לגמרי. אבל כשאני באה לראות שם הצגה של ליא (קניג), החברה הטובה שלי, אני משתדלת לא ללכת לאיבוד בדרך להצגה".

אם הם היו מזמינים אותך לשחק אצלם?
"למה שיזמינו אם יש להם את ליא? הרי אנחנו באותו מצב, כמעט באותו גיל, והיא באמת מחזיקה את הבימה. אצלה זה לא פלא. כבת של שחקנית, אפשר לומר עליה שהיא נולדה על הבמה".

ליא קניג. צלם : אריק סולטן ליא קניג. צלם : אריק סולטן

הבמה היא לגבי זוהר טעם החיים. "אני הולכת לכמעט כל הצגה", מעידה על עצמה זוהר. "שחקנים אחרים לא הולכים; אני - כן. אני מאוד אוהבת לראות תיאטרון. זה מה שמביא אותי להצגות שהן טובות מאוד וגם להצגות פחות טובות. לפעמים אני מתלהבת ולפעמים אני מאוכזבת. אם בעבר היינו נוסעים ללונדון כדי לראות תיאטרון על רמה, כיום יש לנו משלנו, אם כי כשחקנית לא נגעתי בכל".

כלומר?
"כפי שלא שיחקתי בשום סרט בורקס, לא שיחקתי באף הצגה של חנוך לוין, כי אולי אני לא מתאימה לתיאטרון שלו. רק מחזה אחד שכתב, 'מלאכת החיים', הייתי מתה לשחק, אבל זה כבר מאוחר בשבילי".

גם במחזות של נסים אלוני לא שיחקת.
"לא תמיד הבנתי מה נסים אלוני כתב. בעיניי הוא היה מחזאי גדול, אבל המחזות שלו לא היו מובנים כל כך. בשבילי זה היה יותר מדי קשה. אני לא הולכת רק לתיאטרון. אם יש לי ערב פנוי, אני הולכת לקונצרט או לסרט. אני לא אוהבת לשבת בערב לבד בבית, למרות שהוא בסדר. אני אוהבת לצאת. בהופעות של שלמה ארצי הייתי כמה פעמים. הכרתי את כל המשפחה שלו ונאוה סמל, אחותו, עשתה עיבוד נהדר להצגה 'רישיון לחיים'. חבל מאוד שהיא הלכה מאיתנו כל כך מוקדם".

עד הסוף על הבמה

זוהר נשארה צעירה ברוחה, אבל לא בכל מחיר: "אין לי מחשב. היה לי מחשב גדול - וזרקתי אותו. מספיק לי המחשב שבטלפון הנייד. יש בו אימייל וגם פייסבוק. אם רוצים, יודעים איך לפנות אלי. אני לא משחקת עם זה. די עם החידושים האלה!" (בהרמת קול).

ואת זה אומרת שחקנית שמשחקת בהצגה עתידנית.
"מה שבהצגה, בהצגה. אני לא מתעסקת עם מה שאני לא טובה בו".

גם לא עם פוליטיקה?
"גם לא עם פוליטיקה, שלא ייאמן איזו טרגי־קומדיה יש שם. מוסיפים לנו, לזקנים, שישה שקלים לחודש, ואילו חברי הכנסת מוסיפים לעצמם אלפים, כי בשביל זה יש כסף. בעצם, יש כסף לניצולי שואה, אבל לא ממהרים לשחרר אותו. מה, הם מחכים שהאנשים האלה ימותו? איזו אטימות, איזה חוסר התחשבות! אבל אין לנו ארץ אחרת. לא הייתי מוכנה לחיות באף מדינה חוץ ממדינת ישראל".

מה מקומם אותך בתיאטרון של היום?
"מקומם אותי חוסר מקצועיות על הבמה מצד שחקנים שלא מתחשבים בקהל. הרי גם מי שקנה כרטיס לשורה ה־20, זכותו לשמוע מה שנאמר על הבמה. שחקנים לא תמיד שמים לב לזה וחושבים שהם משחקים בטלוויזיה. המלמולים שלהם, כאילו שהם משחקים עם עצמם, מקוממים אותי".

את משלימה עם הקריצה לקופות מצד התיאטראות?
"תיאטרון צריך לחיות ויש לשלם לשחקנים. זה לא כמו בעבר, כשלפעמים שיחקנו בלי לקבל משכורת. וכשתיאטרון מכוון גבוה, הקהל לא תמיד בא, מפני שקשה לו לבלוע את זה".

מרים זוהר. צלם : ניר קידר מרים זוהר. צלם : ניר קידר

היית רוצה שהתיאטרון יהיה יותר אידיאליסטי?
"לא. תיאטרון זה תיאטרון ומציגים בו כל מיני נושאים. אם זה עשוי היטב, זה עובד, ולא קשור לאידיאל או לא. אסור לשכוח שאנחנו חיים בתקופה לא קלה ושהתיאטרון לא מקבל מהממשלה את התמיכה שלה הוא ראוי. פעם כולנו היינו אידיאליסטים. כשהייתי שומעת מילה רעה על בן־גוריון, הייתי מוכנה לרצוח אנשים".

על התיאטרון לשמש במה להבעת עמדות פוליטיות?
"טוב שיש דעות פוליטיות ומותר לשחקן או לתיאטרון להביע אותן. כששאלו אותי אם אהיה מוכנה לנסוע לקריית ארבע ולהציג שם, אמרתי שזאת החלטה של התיאטרון שמשלם לי משכורת. אם הוא מחליט לנסוע לשם, אסע. את הדעות הפוליטיות שלי אני שומרת לעצמי. לדעתי, אין מקום לחרם על קהל. לכן, לא הצטרפתי בעבר לקריאה להחרים את אריאל, מה גם שלא פנו אלי. כנראה מכירים את העמדה שלי".

איך זה להיות שחקנית בגילך?
"לעומת העבר, יש לי הרבה יותר חוכמת חיים, אם כי זה לא עוזר לי בכניסה לבמה. אולי לא תאמין, אבל עד היום, עם כל הניסיון שלי, אני רועדת לפני הצגות. כן, אני עדיין מתרגשת. זה באופי שלי. אף פעם לא לקחתי דברים כמשהו מובן מאליו. אני רוצה לעבוד ככל שאוכל עד סוף ימיי".

"עד סוף ימייך"?
"כן, כמו ידידי שמוליק סגל, שהלך מאיתנו תוך כדי הופעה, רק חבל שזה קרה לו מוקדם מדי. אין מוות יותר יפה לשחקן. כל עוד אני עובדת ומשחקת, אני חיה. בהצגה יש לי רפליקה שבה אני אומרת כי בא אלי מישהו ופתאום לא הייתי. הלוואי שככה זה יבוא כשזה יבוא".