פרולוג

מספרים על משה דיין שכשהתבקש פעם לחוות דעה על מישהו אמר: "הוא בחור טוב במובן הרע של המילה". כולנו נתקלנו במהלך חיינו בכל תחום באנשים לא מעטים שהיו בחורים טובים במובן הרע של המילה. לעומת זאת, אם תנסו להיזכר כמה בחורים טובים במובן הטוב של המילה אתם מכירים, תגלו שכאלה קשה לכם יותר למצוא.

ועוד ציטוט אחד. כשאמרו לדוד בן־גוריון, ראש ממשלתנו הראשון, שקשה למצוא אנשים ישרים בשלטון, הוא ממש רתח מזעם. אמרו לו: "בבקשה, תן שמות". "קדיש לוז", נקב בן־גוריון מיד בשמו של האיש שכיהן כיו"ר הכנסת הרביעית, החמישית והשישית, שהיה סמל של הגינות, יושר וצניעות. "מסכימים", אמרו לו כולם וביקשו עוד שם אחד. חשב בן־גוריון וחשב ופתאום קרא: "קדיש לוז כבר אמרתי?".

כל הפתיחה הזו היא לכבודו של בחור טוב במובן הטוב של המילה. הוא חוגג היום יום הולדת, אבל הוא חסר גיל. כל מי שמכיר אותו יעיד שהוא חבר קרוב שלו, כי הוא חבר של כולם. אז ברור שהוא גם חבר שלי.

רגע רגע רגע. גדי יגיל כבר אמרתי?





סיפורי הרי מתחיל

פה ללא ויכוח.

בלידה אמרו: יגיל?

כישלון בטוח.

אולי הוא טוב בתור קריין

רק בטלפון.

אך מצאתי להקה -

להקת פיקוד צפון.





ערב טוב. איזה קהל!

כרטיסים קונה לו.

בלי לדעת מה בכלל

הערב מצפה לו.

אז אבטיח שוב לכם

כאן מהתחלה -

גדי יגיל הוא שלכם

לשעה קלה

("שלכם לשעה קלה" / עמוס אטינגר)




תמונה ראשונה

גדי ציגלמן נולד בחיפה, ולכן את השירות הצבאי עשה בלהקת פיקוד הצפון. בזה אנחנו, אנשי להקת הנח"ל, מתרצים את הפספוס הגדול שלנו. הבוחן שלו ללהקה היה חיים טופול, מי שהיה הכוכב הגדול של להקת הנח"ל בעבר. באותה עת טופול היה כוכב תיאטרון חיפה והמלך של העיר. כששאל את ציגלמן הצעיר מה הוא יודע לעשות, ענה לו גדי: לחקות אותך. והוא חיקה את הבוחן, וטופול התגלגל מצחוק. בלהקה הוא היה מיד כוכב. כוכב ששמו הלך לפניו מהרגע הראשון שעלה על הבמה.





בואנוס נוצ'ס, סיניורס

אמוס מוצ'אצ'וס לואיס אלברטו דל פראננה

אמו לוס אספרגוס

אמו לוס מיך אופ

אמו לוס פיקודס צפונס

("לוס פיקודס צפונס" / יחיאל מוהר)





שם בלהקה הכיר את בלהה חורגל, בתו של השחקן משה חורגל. מאז הם ביחד. רני יגיל, אחד משלושת בני יגיל, שהוא סופר ומבקר ספרות, כתב לפני תשע שנים במוסף "סופהשבוע" של "מעריב":





גדי יגיל זה אבא שלי. כשהייתי קטן המטפלת שלי קיקה הייתה לוקחת אותי לכיכר מסריק... בשטנד פינת רייך היינו פוגשים בדרך כלל את הזמר שמוליק קראוס. למרות שהימים היו ימי קיץ, הוא היה תמיד עטוף במעיל רוח אדום, ועיניו היו מצועפות ואדומות. הוא היה ניגש אלי ואומר לקיקה: "אני מכיר אותו, זה גדי קטן". אחר כך היה מרים אותי ומעיף אותי באוויר, ואני הייתי צורח מתוך פחד. הוא היה תופס אותי ביד אחת, למרות שהייתי כבר די גדול ודי כבד.

"זה, גברת", היה אומר, "זה גדי קטן. אני מכיר אותו כל כך. את כל המשפחה אני מכיר: את הדוד מוטקה והדוד יוסי והדודה חנה והדוד דורי ואת האמא בלהה. אבל זה, זה גדי קטן". אחר כך היה זורק אותי פעם נוספת באוויר, תופס ומניח על המדרכה. הייתי עומד שם חמור סבר... את ידי הייתי מניח על מותני בחוזקה, והייתי אומר מלא ביטחון: "אני לא גדי, אני רני".

("האב, הבן ורוח החופש" / רן יגיל)




תמונה שנייה

אולי אם הוא לא היה מגיע, כמעט במקרה, לבחינה ההיא ופשנל הגדול, הלא הוא המפיק האגדי אברהם דשא, לא היה מחתים אותו על מפית בבית קפה על חוזה לחמש שנים, היה גדי ציגלמן בעצם כדורגלן. ליואב גינאי סיפר בתוכנית הטלוויזיה "לגעת ברוח":





ממש לא חלמתי להיות שחקן. אני הייתי ילד שמח, עליז, מצחיק. ספורטאי מצוין. הייתי אלוף חיפה במכשירי קרקע במפעל מאיר מרט.





והוא עד היום אוהד מושבע של מכבי חיפה, שם התאמן בצעירותו. "הייתי קיצוני סופה", סיפר בחיוך לבנו. "זה לא קומפלימנט. זה אחד שנותנים לו להתאמן בגשם ביום סופה, כדי שהאחרים לא יתקררו".





הו, משחקי הליגה

נפתחו כבר פה.

והשופט חרמוני

צפצף במשרוקית שלו.

אוה פנדל אוה, פנדל

ופוקס הולך כבר לבעוט.

במה הוא בועט?

אך הרי הוא בועט בשופט.

פוקס לשוורץ

שוורץ לקוורץ.

קוורץ בועט כבר אל מול השער

אח, בר מזל. שוורץ כבר ז"ל

בועט לקהל

("משחקי הליגה" / עדה בן נחום)





מיד עם השחרור הטיל עליו פשנל להחליף את מי אם לא את טופול בהצגה "נאסר א־דין". ההחלפה הראשונה התרחשה בטבריה. "כשהגענו לאולם", נזכר גדי לימים, "ניגש אלי אחד הצופים ושאל: 'טופול משחק היום?', אמרתי לו: 'לא'. 'מי מחליף אותו?', פחדתי להגיד שזה אני, אז אמרתי לו שזה בחור אחד שהשתחרר מלהקה צבאית. הוא אמר: 'אה. תגיד לו שאנחנו נחנוק אותו'. אמרתי, 'תסלח לי, מתי אתם מתכוונים לעשות את זה?', ענה לי, 'אחרי ההצגה'".

אחרי ההצגה ידעו כבר כולם מי זה גדי יגיל.




תמונה שלישית

תצא תצא. מה קרה, אדוני? אשתך טבעה. יופי. זה היה חסר לי. בשעה טובה. איזה אזור? הים התיכון ידעתי לבד. איפה במים? מולי? מולי! איך לא ראיתי שזה מולי? אינען רבו זה שמכר לי את המשקפת! מקטינה במקום מגדילה. עשתה לי את הים התיכון אגם כנרת. אל תבכה, נביא לך את האישה. זה לא הולך קלי קלות. יש לי פה חוקים. חוק א': אל תדאג. שום דבר לא נשאר על פני המים. הכל בא לחוף חי או מת. אני אביא לך את אשתך פחות צמאה. כולם ימין. לא, זה שמאל. תישארו באמצע!

("המציל" / דני רווה)





שנות ה־70 של המאה שעברה היו השנים הגדולות שלו. הוא שלט ללא עוררין. כיכב במחזות זמר, בסרטים, במופעי טלוויזיה ובתוכניות רדיו יוקרתיות. שיא השיאים היה "חיי כלב", תוכנית היחיד שהייתה הצגת הבידור המצליחה ביותר באותה עת, שרצה מאות פעמים, הביאה לאולמות המלאים קהל רב מכל שכבות האוכלוסייה וזכתה בפרס כינור דוד. אחריה באו "חיקיתי לך, ארצי" ו"עובר ושב".





אבא שלי הוא איש רעים להתרועע. יש כוכבים שהם אנטיפטיים. הוא אדם מאוד מאוד סימפטי. אין אחד שהוא לא יענה לו. אין אחד שהוא לא ייתן לו תשומת לב.





וזה, בין השאר, סוד הקסם הגדי יגילי. ללכת איתו מאה מטר ברחוב עלול להימשך שעה ויותר. כולם ניגשים אליו, והוא עוצר ומעניק אותה תשומת לב לכולם. עדיין מצטטים את המערכונים שלו. זוכרים את החיקויים שלו וכשמבקשים ממנו איזה קטע או חיקוי, הוא פשוט לא מסוגל לסרב. הוא לא יודע לסרב.

"אני תוצר של קול ישראל", הוא מעיד על עצמו. "אם אני חייב למישהו תודה, זה קודם כל ללהקת פיקוד צפון ואחר כך לקול ישראל. כי אין תוכנית של קול ישראל שלא עשיתי".

תעמוד ישר. תעמדי ישר. אני איחרתי בגלל אמא שלך. בדלת בכניסה היא לקחה לי את הצלמנייה ואמרה לי, "תודה רבה. בקרוב אצלך". אמרתי לה, "רגע אחד, גברתי. זו לא מתנה!", "מה אתה מדבר?" היא אומרת לי, "צלמנייה זו לא מתנה? זו מתנה יפה מאוד!" ולקחה את הצלמנייה. שעתיים אני מחפש את הצלמנייה שלי בין המתנות שלכם. אתם יודעים שקיבלתם מאה סיפולוקסים? מה אתם עושים בזמן הפנוי, סודה?".

("צלם החתונות" / דני רווה)




אפילוג

ואם ישאלו אותי בסוף ימי: מה עשית בעולם? - אענה: אני שיחקתי את פשוניאק. שמעתם פעם על דמות בשם פשוניאק? אני שיחקתי אותה. שמי אף אחד ואני שיחקתי את פשוניאק.

("הרטיטי את לבי" / חנוך לוין)





כשמלך הבידור של שנות ה־70 שיחק את פשוניאק ב"הרטיטי את לבי" של חנוך לוין בתיאטרון הקאמרי, היה ברור שזו לא שוב איזו גיחה קצרה לתיאטרון כמו שנהג בעבר. משנת 2007 גדי יגיל הוא שחקן תיאטרון. וגדי - כמו יגיל ללא גיל - זוכה לעוד ועוד תפקידים שמביאים לו ביקורות מהללות ולנו חוויות בלתי נשכחות.





חבל מאוד שלא הכרת אותה. אתה רואה את המבט על הפנים שלה? ככה היא הייתה. אתה נכנס הביתה והיא כל כך שמחה שבאת. אפילו אם רק ירדת לקנות עיתון. חזרת הביתה ותכף יכולת לראות כמה היא אוהבת אותך. המבט הזה שלה. היא מסתכלת עלי... תחשוב שאתה חוזר הביתה אחרי יום קשה בעבודה, ובמקום הדירה הריקה, מה מחכה לך? - היא מחכה לך עם חיוך גדול וחיבוק ונשיקה.

("מר גרין" / ג'ף ברון. תרגום: עידו ריקלין)





כל מה שנאמר ונכתב על גדי יגיל, כוכב הבידור מספר אחת של שנות נעורינו, חוזר באותן מילים כמעט כשמדברים על השחקן גדי יגיל:





גדי יגיל משכנע, משעשע ומלא חן. הוא מעניק לדמות קלילות קומית לצד אנושיות מרגשת וכובשת.

("ידיעות אחרונות")





"אני אגיד לך את האמת", אמר ליואב גינאי ב"לגעת ברוח", "התפקידים הכי טובים שאני עשיתי אלו הילדים שלי רני, ישי ודני. אלה התפקידים הכי טובים שעשיתי באמת. אני קודם כל איש משפחה. אני חושב שזה הדבר הכי חשוב, זה מה נשאר. השאר לא נשאר".





וביום שיידומו בימות הבידור

מקולי הידוע מאוד בציבור

אל נא, אל תזמרו לי שירי אשכבות

וגם אל תקראו על שמי רחובות.

הרי כל המדליות המוזהבות

לא שוות שתי בדיחות טובות.

("שיר הליצן" / נעמי שמר)