העובדה שהמחזה נכתב על ידי מחזאי אמריקאי ולא על ידי ישראלי, מאפשרת לצופים להתבונן במבט צד כמי שלא ממש מעורבים עד הסוף – בזוג נורווגים מנומסים שמקווים להביא את השלום, והתוצאה היא דרמה במיטבה. עלילת המחזה עוקבת אחרי הזוג טריה לרסן ומונה יול, שהמציאו ערוץ שיחות חשאי בין נציגי אש"ף לנציגי ממשלת ישראל ועקבו אחר הנעשה מהצד, בלי להתערב בתהליך, ובכך אפשרו לשני הצדדים להגיע למשא ומתן בכוחות עצמם, תוך ניסוח ראשי פרקים להסכם. המחזה מפגיש בין העוסקים בדבר ומציג צדדים לא מוכרים של השיחות ביניהם.
מדובר בהצגה טובה וראויה, בזכות המשחק והבימוי האינטליגנטי ובשילוב הסיפור המעניין. מסייע לכך תרגומו הענייני של אבישי מילשטיין, המשלים את התמונה.
במקרה של "אוסלו", אפשר להגיד שחשיבותו היא בעצם הצגתו, במיוחד כשהנושא לא קיבל עד היום ביטוי על הבמה המקומית. אך לא רק. "אוסלו" הוא מחזה שהצידוק להעלאתו הוא לא רק בזכות הסיפור המרתק, אלא בעיקר בזכות היותו מסמך היסטורי־אנושי המתעד הזדמנות היסטורית שהוחמצה.
בשורה התחתונה: הסכם אוסלו נגדע בדמי ימיו, אבל המחזה "אוסלו" מותיר תקווה שאולי, באמצעות מתווך אמריקאי, יבוא השלום המיוחל.