מוזר עד תמוה איך קרה שאף מחזאי מקומי לא הרים עד היום את הכפפה וכתב מחזה על הסכם אוסלו, וכך נאלצנו להסתפק במחזאי אמריקאי שיעשה את זה במקומנו. "אוסלו", מחזה מאת ג'יי־טי רוג'רס, המוצג בתיאטרון בית ליסין, מתחקה אחר המשא ומתן בין ישראל לאש"ף, שהוביל לחתימת הסכם אוסלו ההיסטורי.

העובדה שהמחזה נכתב על ידי מחזאי אמריקאי ולא על ידי ישראלי, מאפשרת לצופים להתבונן במבט צד כמי שלא ממש מעורבים עד הסוף – בזוג נורווגים מנומסים שמקווים להביא את השלום, והתוצאה היא דרמה במיטבה. עלילת המחזה עוקבת אחרי הזוג טריה לרסן ומונה יול, שהמציאו ערוץ שיחות חשאי בין נציגי אש"ף לנציגי ממשלת ישראל ועקבו אחר הנעשה מהצד, בלי להתערב בתהליך, ובכך אפשרו לשני הצדדים להגיע למשא ומתן בכוחות עצמם, תוך ניסוח ראשי פרקים להסכם. המחזה מפגיש בין העוסקים בדבר ומציג צדדים לא מוכרים של השיחות ביניהם.

הבמאי אילן רונן העמיד הצגה מעניינת ומרתקת, תוך בניית סיפור אנושי שכולל דרמה, רגעי צחוק ומתח, והפיק מצוות השחקנים רגעי משחק נפלאים. אציין לטובה את לירון ברנס ולימור גולדשטיין, כצמד הנורווגים שמת למצוא פתרון לסכסוך; ואת אילן דר וגסאן עבאס.

מדובר בהצגה טובה וראויה, בזכות המשחק והבימוי האינטליגנטי ובשילוב הסיפור המעניין. מסייע לכך תרגומו הענייני של אבישי מילשטיין, המשלים את התמונה.

במקרה של "אוסלו", אפשר להגיד שחשיבותו היא בעצם הצגתו, במיוחד כשהנושא לא קיבל עד היום ביטוי על הבמה המקומית. אך לא רק. "אוסלו" הוא מחזה שהצידוק להעלאתו הוא לא רק בזכות הסיפור המרתק, אלא בעיקר בזכות היותו מסמך היסטורי־אנושי המתעד הזדמנות היסטורית שהוחמצה.

בשורה התחתונה: הסכם אוסלו נגדע בדמי ימיו, אבל המחזה "אוסלו" מותיר תקווה שאולי, באמצעות מתווך אמריקאי, יבוא השלום המיוחל.