אורך המחזה "קן הקוקייה" שעלה לאחרונה בקאמרי הוא שעה ו־50 דקות. אך במהלך ההצגה, שנדמית לעתים כנצח, מתגלה כי מדובר בהצגה מונוטונית שלא מצליחה להתרומם, כולל לא מעט דיאלוגים ארוכים ומתישים.
באתר של תיאטרון הקאמרי הוגדרה ההצגה: "סוחפת ומרתקת". אחרי שצפיתי בה, גיליתי שההפך הוא הנכון. לא היה דבר מרתק או סוחף בכל ההצגה הזאת. במקרה הזה, לא הועילו אפילו איכויותיהם של שחקנים בליגה של אולה שור־סלקטר, עזרא דגן, אוהד שחר, מוטי כץ, יצחק חזקיה ועוד.
במרכז המחזה – מאחורי הסורגים של מחלקה פסיכיאטרית בבית חולים לחולי נפש, המנוהלת על ידי האחות הראשית ראטצ'ד, המשליטה במקום חוקים נוקשים. הסיפור מקבל טוויסט כשלמחלקה מגיע חולה חדש, רנדל מק'מרפי (עוז זהבי), עבריין שנשלח למחלקה הסגורה להסתכלות. המחזה, עיבוד לספר מאת קן קייזי, עבר גם עיבוד קולנועי על ידי הבמאי מילוש פורמן, בכיכובם של ג'ק ניקולסון ולואיז פלטשר.
אז אם הספר, והסרט על פיו, נחשבו בזמנו לפורצי דרך, הרי הגרסה התיאטרלית הנוכחית בקאמרי רחוקה שנות אור מהם, ומעלה תהייה מה הייתה הסיבה לכך שהעלו שוב את ההצגה. גם הבמאי, עמרי ניצן, המחזיק ברזומה עשיר, לא הצליח הפעם להוביל את נבחרת שחקניו לניצחון.
כל מה שרציתי היה לבקש שהסיוט הזה ייגמר. זאת לא דרמה, אלא טרגדיה ארוכה וממושכת, שהיה ראוי לוותר עליה לטובת מחזה מקור שישכיל לנצל את כישרונה של נבחרת השחקנים על הבמה.
ולמרות כל האמור לעיל, יש ב"קן קוקייה" גם כמה נקודות אור: תפאורה ותלבושות מעולים של אדם קלר; עיצוב תאורה מרשימה של נדב ברנע ותרגום קולח של אילן רונן. אבל בשורה התחתונה, זו הצגה מביכה ומרושלת.