הילדות בטוסקניני

“גדלתי במרכז תל אביב ברחוב טוסקניני, הלב התרבותי של העיר. היינו שני אחים גדולים, דני ורוני, ואני הייתי הנסיכה של הבית. אחי דני היה מאוד דומיננטי בחיי. אני זוכרת את עצמי יושבת ומסתכלת עליו בהערצה בסלון כשהוא היה עושה חזרות עם החברים מ’תלמה ילין’. אחי רוני מבוגר ממני ב־13 שנה, ועזב את הבית כשהייתי בת 6. הוא היה אח גדול אוהב וחם, אבל לא נוכח ביומיום כמו דני. המשבר הגדול בחיי היה כשדני החליט לנסוע ללמוד בקנדה אמנות מודרנית, וידיאו־ארט ומיצגים. אני זוכרת את עצמי יושבת על כיסא הנדנדה בחדר שלי ובוכה, כשגיא החבר הכי טוב שלי מחזיק לי את היד. הייתי בסך הכל בת 12 והרגשתי נטושה".




“תלמה ילין“

“חטיבת הביניים זכורה לי כסיוט על פני האדמה. למדתי בעירוני א’ כשהיה בית כלא לפני שהפך לבית ספר לאמנויות. הדבר היחיד שהציל אותי היה החוג הדרמטי, שהיה הבייבי של סגן המנהל. עשינו הצגות ביום הזיכרון וביום השואה ונאחזתי בהן כמו אוויר לנשימה. בכיתה ט’ רציתי להיבחן ל’תלמה ילין’ ולעזוב. אני זוכרת שמנהל בית הספר התקשר לאמא שלי ואמר: ‘מה פתאום? היא כוכבת אצלנו ושם היא תהיה עוד אחת מאלף’. אני זוכרת שאמרתי לאמי: ‘אני רוצה להיות אחת מאלף, אני רוצה להיות עם אנשים שכמוני’. ואכן, האירוע המאוד משמעותי בחיי היה לעבור ל’תלמה ילין’ ולהרוויח מחדש את עצמי. זו אומנם הייתה כיתה מגובשת שכבר למדה את ט’ ביחד, אבל תוך עשר דקות היו לי חברות ותוך שישה חודשים גם חבר".

בית ספר תלמה ילין, גבעתיים. צלם : יוסי אלוני בית ספר תלמה ילין, גבעתיים. צלם : יוסי אלוני

גלי צה“ל

“כשהייתי בשמינית, מורה לתיאטרון אמרה לי שלא אהיה שחקנית. זה שבר אותי ואין לי מושג למה האמנתי לה, אבל בגללה לא הלכתי לבחינות לתיאטרון צה"ל או ללהקה צבאית. למזלי, הייתי חניכה מצטיינת בטירונות והתגלגלתי לגלי צה"ל. גלי צה"ל היה בית ספר לחיים שמשרת אותי עד היום. אני יודעת להפיק ולביים, עשיתי אירועים, טקסים ושירותרום וצברתי ידע שמשרת אותי בדרכי כיוצרת עצמאית וכיוצרת פרינג’".





לונדון

“אחרי שסיימתי לימודי תיאטרון באוניברסיטה, נסעתי לחפש את עצמי בלונדון. למדתי באקדמיה לתיאטרון, וזו הייתה אחת התקופות המשמעותיות בחיי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה לא הייתי הבת של ורדה זקהיים, לא האחות של דני זקהיים ולא זו שהייתה בגלי צה"ל. אני מי שאני, מי שהייתי, מה שבנה אותי, כולל הטראומות והפצעים, לבד בעולם. הלימודים היו חוויה נפלאה, ואפילו הבדידות והגעגועים היו נהדרים. את פתאום מבינה למי את מתגעגעת, למה את מתגעגעת. במסגרת הלימודים, קיבלתי תפקידים ראשיים שבארץ אפילו לא יכולתי לחלום עליהם. ברנרדה מ'בית ברנרדה אלבה' ודסדמונה, אהובתו של אותלו. מי ייתן תפקיד כזה בארץ למישהי שופעת איברים? בסוף השנה השלישית שם, כתבתי מחזה שקיבל ביקורות מאוד טובות והבנתי שזה המזלג שבו אני צריכה עכשיו לבחור את המשך דרכי: להתקדם או לחזור הביתה? אלא שעד מהרה התחילו חלומות זוועה שבהם מודיעים לי שאבא שלי מת, ונתקפתי בדאגה שלא יכולתי להסביר. הגעתי בנובמבר בחזרה לארץ, באפריל אבא שלי חלה וביוני אחי דני התמוטט בגלל גידול בראש".




דני

“דני אחי מת, ואני, שהייתי בת 28 אז, מתתי בעצמי. הגלגול הראשון שלי מת. לקח לי הרבה זמן להרים את הראש, לאסוף את ערימת הכאב והיגון ולבחור בחיים. אני חושבת שהמוות שלו הוא שגרם לי להחליט שאני רוצה משפחה משלי. לפני כן מעולם לא היו לי חלומות על חתונה, לא על אביר על סוס לבן ולא על ילדים. משהו באובדן הזה, באבל הנוראי ובתחושה שנשארתי לבד בעולם, דחף אותי לשם. הוא היה אח שלי, החבר הכי טוב שלי ופרטנר לעבודה - כאילו איבדתי שלוש פונקציות בבן אדם אחד. אחרי שנה, בן דוד שלי שידך אותי עם בן זוגי אלחנדרו".

אסתי זקהיים עם האח דני זקהיים. צלם : יוסי אלוני אסתי זקהיים עם האח דני זקהיים. צלם : יוסי אלוני




אלחנדרו

“דיברתי איתו בטלפון והייתה לי תחושה שזה זה, אבל שכנעתי את עצמי להתאפק כדי לא לבנות ציפיות. נפגשנו וזה היה זה. אנחנו כל כך שונים ולא מתאימים אחד לשנייה, שאין לי מושג איך להסביר את האהבה בינינו. הוא דתי ימני ואני חילונית ושמאלנית, הוא אוהב בית ואני אוהבת חוץ ואין לנו שום דבר משיק חוץ מזה ששנינו אהבנו לרקוד סלסה ולדבר. אבל משהו ברגישות שלו, ברצון שלו במשפחה וביכולת שלו לבנות גבולות איפה שלי אין, גרם לכך שהתאהבתי בו לגמרי. זו הייתה הבטחה לבית, לביטחון ולמשפחה. מצאנו בית אחד בשנייה. נפגשנו בפברואר 95’, ומאז אנחנו יחד, פלוס שלושה ילדים מדהימים".




אוריאל

“שבועיים אחרי שאבא שלי נפטר, אוריאל נולד. ארבעה קילוגרמים של טוב לב: שקט, נינוח, לא בכיין, עם מבט של זקן חכם. אוריאל היה עבורי סוג של מושיע. אחרי שדני מת ואז אבא שלי, הייתה תחושה שאף אחד מהגברים המשמעותיים, שגידלו אותי - איננו. אם לא היה לי את אוריאל, סביר להניח שהייתי שוקעת בדיכאון גדול. הוא נתן לי את הכוח להמשיך, ופתאום היה בשביל מה לחיות. לפעמים אני חושבת שההריון הוא לא סתם בבטן, לפני הגוף, קדימה, זה כי פתאום יש משהו שחשוב ממך".




לגדל בנות

“כשאמרו לי שיש לי תאומות (תמרה ונעמה, כיום בנות 13) - נבהלתי. נבהלתי מזה שהן שתיים, נבהלתי מזה שהן בנות. אני מאוד טובה עם בנים ולא ידעתי מה עושים עם בנות. איתן זו ילדותי השנייה- לפעמים אלו עינויי תופת ולפעמים זה עונג מדהים. אני אמא מאוד מגוננת ודואגת, אני לא מרשה להן ללכת בחושך לבד, מלמדת אותן תרגילי הגנה עצמית ומזהירה אותן מזרים. הן כועסות עלי, אבל אני תמיד אומרת שעדיף שהן ישלמו לפסיכולוג בעתיד על אמא נוראית מאשר שמשהו יקרה להן ואני אבכה. עם אוריאל זה כל כך שונה: אני יכולה לשים עליו את הראש ולעשות איתו שיחות נפש. עם הבנות זה דיאלוג אחר, אני מבינה את הפיתולים הנשיים של עצמי דרכן, ומבינה עד כמה זה הרבה יותר קל להיות בנים - יותר ישיר, פשוט וקל להפעלה. אבל המסע איתן הוא המתנה הכי מופלאה שקיבלתי".




שח“ם

“לפני עשור, כשהבנות היו בנות 3, קיבלתי את ההצעה להיות יו"ר שח"ם אבל סירבתי. היום, גם אם הבנות קצת חסרות אותי מכיוון שזה גוזל ממני זמן רב, שנעשה בהתנדבות, אני חושבת שאני נותנת להן תמורה עצומה. יש להן אמא שמממשת את עצמה ותורמת לחברה, אמא שיש לה ייעוד. אמא שלי לימדה אותי שלא יושבים בבית אלא קמים ועושים בשביל הקהילה והחברה אם רוצים לשנות, ואנשי הקולנוע והתיאטרון הם חלק מהקהילה שלי, ואני שמחה לעשות עבור הקולגות והחברים שלי כל מה שאני יכולה".





עבודה עם חברים

“אנשים תמיד מזהירים מפני עבודה עם חברים, ואני כל כך לא מסכימה עם זה. אני עובדת היום בשני אנסמבלים בתיאטרון עם חברים קרובים: עם שלמה פלסנר ועידו בורנשטיין באנסמבל ‘כאן’ ועם דליה שימקו באנסמבל ‘אספמיה’. אין כמו לתת יד למישהו, לפרגן לו, ללכת איתו את הדרך ולגדול ביחד. השחקניות והשחקנים שאיתי הם משפחה מורחבת שלי".

"מהפכניות", אנסמבל "אספמיה". יח"צ "מהפכניות", אנסמבל "אספמיה". יח"צ

ההצגה "המהפכניות" של אנסמבל "אספמיה" בהשתתפות אסתי זקהיים תעלה ב-23-24 אבפריל בתיאטרון תמונע בתל אביב