בין בני הזוג שירילי דשא ורוני סיני, יש הסכם בלתי כתוב. כל אחד מהם הוא מחזאי־במאי, והם מראים זו לזה את הצגותיהם בתהליך התהוותם, כדי לשמוע את דעתם. לדשא אין הסבר מדוע כשרוני רצה לערב אותה במחזה "אניהו", שכתב עם אתגר קרת (על פי סיפור של קרת), היא אמרה לו: "לראשונה בחיינו המשותפים, ארצה לראות את זה בחזרה גנרלית. הפעם בא לי להיות מופתעת".

בסוף דשא באמת הייתה מופתעת, אלא שבניגוד לתוכניותיה המקוריות, היה זה בעלה שהגיע לחזרה הגנרלית בקאמרי, כדי להריע לרעייתו על המטעמים שרקחה כבמאית המחזה. זה קרה אחרי שדשא, מי שעוסקת בשנים האחרונות בעיקר בהצגות ילדים ונוער - לרוב עם רועי שגב, שותפה ליצירה - הוזעקה לביים בקאמרי בפעם הראשונה בחייה, במקום מעבד המחזה להצגה, מיקי גורביץ', שעזב בשל תלונות נגדו על הטרדות מיניות.

כשעולה חשד שבעלה הוא זה שהזעיק אותה כדי להציל את המחזה וסידר לה את הג'וב, היא מוחה. לדבריה, היה זה עמרי ניצן, שבהחלטתו האחרונה כמנהל האמנותי של הקאמרי, הפקיד בידיה את בימוי "אניהו", בהמלצתו החמה של המנכ"ל החדש של התיאטרון, רון גואטה, עמו דשא שיתפה פעולה רבות כשניהל את תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, שם ביימה לאחרונה, בהצלחה רבה יש לציין, את ההצגה "עלי באבא ו־40 השודדים".

אניהו. צלם : יוסי צבקר אניהו. צלם : יוסי צבקר


ואז אירע הקסם. דשא - שהוקפצה
לבימוי הצגה על צעיר תלֺ־אביבי שמתאהב במורה לגיטרה, ומגלה שבעקבות קללה עלומה היא הופכת בלילות לגבר - מצאה את עצמה מנצחת על מה שמסתמנת כהצגת השנה, כשהקהל עומד על רגליו ומריע ממושכות לשחקנים הנפלאים.

יש לך הסבר לזה?
"אולי מה שמלהיב את הקהל זה העירוב בהצגה של כמה סגנונות. יש כאן שילוב מנצח של קומדיה, דרמה, פארסה ועוד. זה לא היה מובן מאליו שהקהל, שרגיל לדפוסים קבועים של תיאטרון, יקבל את המתכונת הלא שגרתית הזאת".

ביימת את המחזה כפי שקיבלת אותו?
"לא בדיוק. כשקיבלתי את המחזה, היו בו 90 עמודים. מה שהקהל רואה כעת מסתכם ב־60 עמודים בלבד. אם לא היינו מקצרים אותו, אולי הוא היה מתקבל אחרת על ידי אלה שצופים בו. השינויים והקיצורים נעשו בעבודת צוות עם השחקנים, שאני אוהבת לתת להם לבטא את עצמם בתהליך יצירתי משותף. לשמחתי הרבה, המחזאי לא רק שלא התנגד לזה, אלא שהיה צמוד אלינו במהלך כל החזרות".

המחזאי, שאת מכירה מאיזשהו מקום.
"אכן, אני מכירה אותו באופן מאוד אישי כבעלי הפרטי. עם שותפו לכתיבת המחזה, אתגר קרת, זה היה אחרת, כי בזמן החזרות, קרת צילם בחו"ל סדרה עם רעייתו, שירה גפן. אז ניהלנו איתו קשר טלפוני רצוף, והוא היה מעורב בשינויים שנעשו במחזה. אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלו ומתחברת אליה, כולל, כמובן, הסיפור הקצרצר 'שמנמן', הבסיס למחזה 'אניהו'".

כשאת מביימת, קורה שאת נזכרת בבמאים שעליהם גדלת כילדה ב"תיאטרון העממי" של אביך, אברהם דשא פשנל?
"אם להיזכר בבמאי, אז קודם כל בבמאי שלא עבד אצל אבי. זהו מייקל אלפרדס, הבמאי היהודי־לונדוני, ששיחקתי בהצגה 'לכל השדים והרוחות' שביים בקאמרי לפני כמעט 20 שנה. תהליך העבודה איתו היה בשבילי כמו קורס לבימוי. הרבה ממה שלמדתי אצלו, אני מיישמת עד היום בחדר החזרות. מבין הבמאים שעבדו ב'תיאטרון העממי', אני נזכרת בתקופה שבה הייתי עוזרת של יוסי בנאי, בעבודה עם הגשש החיוור. למדתי שם איך עובדים על קומדיה, וזאת הייתה באמת חגיגה אחת גדולה".

עד כמה יש בבימוי שלך ב"אניהו" ביטוי לעברך בנונסנס?
(צוחקת) "זה שהופעתי בתחילת הדרך שלי בנונסנס כנראה נשאר טבוע בי, עם כל הסגנון הפרוע שיש בו, וגם ניכר ב'אניהו'. אני אוהבת את הפרוע, אני אוהבת להשתגע, אני אוהבת לנסות את הלא מובן מאליו ואת הבלתי צפוי. וזה מה שקורה הפעם, כשפתאום נחתה עלי ההפקה הזאת, שמביאה משב רוח רענן שיש בו גם קרן אור להסתכל דרכה על החיים".

בהקפצתה לבימוי "אניהו", הרוויחה דשא שיתוף פעולה עם יוני רכטר. "לכבוד עצום הוא לי לעבוד עם יוני", מתרגשת דשא. "בחזרות איתו היינו מלאי חדווה והערצה. המוזיקה שיוני יצר ל'אניהו' היא הנשמה של ההצגה. העבודה איתו החזירה אותי לימי כוורת, כשהייתי ילדה קטנה ואבא שלי הפיק אותם".

חסידת הגם וגם

דשא מרגיעה את כל המודאגים מכך שהצלחת ההצגה החדשה תפקיע אותה מעולם הילדים, שאליו התמסרה בשנים האחרונות. "אין מה לדאוג", היא משמיעה צפירת הרגעה. "כחסידת הגם וגם, אני אף פעם לא מסתגרת במקום אחד. ככל שמעניין אותי כעת להמשיך בהצגות למבוגרים, לרגע לא עולה בדעתי לעזוב את הילדים, כולל בימוי העונה החדשה של סדרת 'ילדי בית העץ' בטלוויזיה, או מופע מחול שיצרתי עם ואלרי פאנוב ולהקתו באשדוד. הקפיצה הזאת מדבר לדבר שומרת אותי רעננה".

לא חסר לך המשחק, שממנו פרצת לכתיבה ולבימוי?
"לא. אני נהנית לראות את השחקנים שאני מביימת נהנים מתשואות הקהל, בייחוד אחרי כל הצגה של 'אניהו', כשהם נראים כמו מרחפים על ענן. אני לא מתגעגעת למחיאות הכפיים. זה משהו שכיביתי והוא לא נדלק חזרה".

מדוע כיבית?
"כשזכיתי בגיל צעיר יחסית ב'תיאטרונטו', עם הצגת היחיד 'דרמה קטנה', שרצה הרבה זמן, הרגשתי סוג של שיא, ושום דבר אחר ששיחקתי בו, לא הגיע לקרסוליו. איך אומרים? - העדפתי לפרוש בשיא".

"אניהו", 1־4 באפריל, שני־חמישי, 20:30, קאמרי 2, תל אביב