"אמנים בישראל חוששים להביע את דעתם. תראה איזו תגובה זה הביא על רותם סלע. אפשר לחשוב מה היא כבר אמרה", אומר השחקן רמי ברוך על הפוסט שהסעיר את ישראל ממש לא מזמן. "לא כל אחד בנוי נפשית לעמוד מול מתקפות כאלה. אני יכול להבין אנשים שחוששים להביע את דעתם היום. השיח איבד כל צורה. אין טיעונים מורכבים. הכל שחור או לבן. או שאתה 'משלנו' או שאתה 'לא משלנו'; שום דבר לא מאפשר בנייה מורכבת של מציאות. אין הכלה של קבלת דעה מורכבת".

אתה מטיל את האחריות לשיח הזה על ראש הממשלה?
"הוא לא תורם לאיחוי, זה בטוח. ברגע שיש שיח של 'הם' ו'אנחנו', זו בעיה. מי זה 'הם'? החצי השני של העם? זה שממלא את חובותיו, הולך לצבא. אנחנו זה 'הם'. החברה הישראלית מאוד מקוטבת ומפוצלת. לא קם מבוגר אחראי שאומר: 'די. מספיק, אפשר להתווכח, לריב, אבל לא להסית זה מול זה'".

שאלת גבולות חופש הביטוי והצנזורה, עולים בהצגה החדשה "ואגנר? לא בא בחשבון!", שבה משתתף ברוך (עם עדי ביילסקי, מרים זוהר וניב פטל) בתיאטרון "הקריאה" מבית תיאטרון "מיקרו".

"ההצגה עוסקת בתחרות למנצחים שבוחרים יצירות מוזיקליות כדי לנצח עליהן", הוא מספר. "בין כל המתחרים יש שוודי, אמריקאי, גרמני וישראלי. דווקא הישראלי בוחר לנגן יצירות של ואגנר, מה שמקומם עליו את הפטרונית (מרים זוהר), ניצולת שואה שמממנת את התחרות. מכאן מתפתח ויכוח נוקב ומר בין הפטרונית, שמצהירה: 'ואגנר ינוגן על גופתי המתה'; המפיק, שאותו אני משחק; והמנצח, שמנסה להסביר למה הוא חושב שהגיע הזמן להפסיק את החרם על המוזיקה של ואגנר ולנגן אותה, למרות הכל".

הסטורי של רותם סלע. צילום מסך

זה רלוונטי לימינו?
"בוודאי, כי עדיין חיים בינינו ניצולי שואה שבשבילם ואגנר נחשב למוקצה מחמת המיאוס. עד היום, כל ניסיון לנגן ואגנר בארץ, נכשל. אני לא חושב שיש תזמורות בארץ שמעיזות לעשות את זה. גם אם יש מישהו שחושב שהוא יוצר גדול, העובדה שהוא מתחבר לניצולי שואה עם זוועות השואה היא סיבה מספיק טובה כדי לא לנגן להם על העצב החשוף. אבל יש כאן שאלה יותר חריפה. להבדיל אלפי הבדלות, מה עושים כשנתקלים במצבים שבהם יש אנשים שהדעות הפוליטיות שלהם מאוד מרגיזות? האם זה נכון להחרים את היצירה שלהם? במקרה הזה אני מחריג את ואגנר. קראו לפסול את פרס מפעל חיים שהוענק לאריאל זילבר, או הייתה קריאה של יאיר נתניהו להחרים את המוזיקה של מירי מסיקה. לא יכולה להיות החרמה כללית. כל אדם יכול להחליט את מי הוא שומע ואת מי לא. כמו שאדם לא ירצה ללכת לסרט או להצגה, אחרת לא יהיה לזה סוף. אלה יחרימו את אלה".

מערכת הבחירות מתאפיינת באווירה אלימה ברשתות החברתיות מכל קצות הקשת.
"כולם מרגישים שאנחנו חיים באווירה אלימה מאוד. אם הקרבות היו מתרחשים פעם בתיאטרון, בהצגות כמו 'מלכת אמבטיה', היום זה עבר לרשתות החברתיות ולטלוויזיה. הקהל עצמו לא רוצה להביא את המחלוקות הפוליטיות לתיאטרון. יש לו מספיק מזה בטלוויזיה וברדיו. אני יכול להבין את העייפות של הציבור מעיסוק בפוליטיקה. מצד שני, אני חושב שתפקיד התיאטרון הוא להניח על סדר היום שאלות חשובות. הרבה פעמים עושים את זה כששמים את העלילה במקום רחוק או מעלים משהו קלאסי, ומקווים שיבינו אותו בהקשר של היום. זה הרבה יותר קשה מלשים את ישראל ופלסטין על הבמה".

שרת התרבות מירי רגב ניסתה להעביר בכנסת את חוק הנאמנות בתרבות, והבטיחה שעוד תעביר אותו בעתיד.
"הנושא הזה לא יהיה. הוא יישכח ויעלם, כפי שהיה צריך להיעלם. גם רגב לא רוצה את משרד התרבות יותר. כל הדרישות שהחוק הזה תבע ממילא לא רלוונטיות. כל מי שכותב סאטירה או מבקר, עדיין חי פה וממלא את חובותיו למדינה, רוצה את טובתה ואין צורך באיזשהו אילוץ מלאכותי לתביעת נאמנות. זה מיותר, ואני שמח שעוד אנשים הבינו כמה שהחוק הזה מיותר".

״ואגנר? לא בא בחשבון!״,4 ביוני, אוניברסיטת בר אילן

רמי ברוך: "אמנים מפחדים להביע את דעתם, תראו מה קרה לרותם סלע"

השחקן משתתף בהצגה "ואגנר? לא בא בחשבון!" וקושר בין החרם על המלחין הגרמני לחוק הנאמנות בתרבות ולמתקפות ברשתות החברתיות נגד כל מי שמתבטא נגד השלטון