"זה היה כמו בום על־קולי", היא חוזרת באחת אל הילדה בת ה־7 שהייתה בקיץ 66'. "כשבאתי עם אמא שלי לצפות בחידוש המחזמר 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' בקאמרי, לבי התנפץ. אני זוכרת כאילו היה זה אתמול איך כאשר עלה המסך והחלה ההתרחשות בהצגה, הרגשתי מעין זרם חשמלי, והגוף שלי הלך ונטה ממקומו ביציע לאט־לאט ובהשתוקקות לכיוון הבמה. באותו רגע השתנו חיי. מאז מחיאות כפיים של קהל, גם לא בהצגות שלי, יכולות להביא אותי לידי דמעות. אז גם החלטתי שאהיה שחקנית".
"שמלת השבת של חנה'לה": "למעשה, בתפקיד הראשי של חנה'לה אצל אברהם לוריא ב'תיאטרון מארץ עוץ', שם שיחקתי קודם לכן רועה בהצגת 'היידי בת ההרים' ומשור בהצגת 'פינוקיו', התחיל להתגשם החלום שחלמתי במהלך הצפייה ב'שלמה המלך'. נבחנתי עם 'על כפיו יביא', שיר האודישנים שלי באותם ימים. נורא אהבתי והערצתי את רבקה זהר. אפילו ניסיתי לשיר כמוה בקול דקיק וזך. בעידן שלפני פסטיבלי הילדים הפכתי בבת אחת לידוענית. השיא היה כשלקראת ההצגה בקולנוע 'נגה' בגבעתיים, ליד הבית, שמי התנוסס בגדול במודעות ברחבי העיר. הרגשתי כמי שמרחפת סנטימטר מעל הרצפה. כילדים לא קיבלנו כסף על הופעה בהצגות, רק מתנות חינוכיות כמו גלובוס מואר וספר סיפורי המקרא".
התרעות פיקוד העורף