פרולוג

בשנת 1965 יצא "ארצות התן", קובץ סיפורים ראשון של סופר צעיר בשם עמוס עוז, שזכה לשבחים מקיר אל קיר. "זה מכבר לא זכינו להופעת בכורה כה מרשימה של מספר צעיר", כתב המבקר המוערך א.ב. יפה, שהשווה את עמוס עוז הצעיר למיכה יוסף ברדיצ'בסקי.





הריחות טרפו את עשתונותיו. האומנם מקרה הוא? אנחנו תולים במקרים עיוורון והמקרים ניבטים אלינו באלף עיניים. עדיין רך הוא הגור הזה, ואם חש באלף העיניים הננעצות בו, לא יכול היה להבין מה הן אומרות.

("ארצות התן" / עמוס עוז)





בשנת 1965 נחנך בתל אביב הבניין הגבוה ביותר בישראל ובמזרח התיכון כולו. הקמתו של מגדל שלום לא עברה כל כך בשלום, כי הוא הוקם על חורבותיו של אחד המבנים ההיסטוריים והייחודיים שבו שכנה גימנסיה "הרצליה". מאז למדנו לא לחזור על טעויות נוראיות כאלה והקמנו את המועצה לשימור אתרי מורשת.

בבחירות לרשויות המקומיות שנערכו בשנת 1965 נבחר טדי קולק לראשונה לראשות עיריית ירושלים, ומאז כיהן במשך 28 שנה והיה לראש העיר המיתולוגי של הבירה.

הסרט "סאלח שבתי" זכה ב–1965 בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר. הוא הביא לנו הרבה כבוד והביא קריירה בינלאומית ליוצר ולבמאי הסרט אפרים קישון. גם חיים טופול, כוכב הסרט, פצח מאז בקריירה בינלאומית שכל שחקן ישראלי לפניו יכול היה רק לחלום עליה. אגב, דמותו של סאלח שבתי נולדה עשר שנים קודם לכן בלהקת הנח"ל, במערכון שכתב קישון לכוכב הלהקה, החייל חיים טופול.

להקת הנח"ל יצאה ב–1965 בתוכניתה ה–19 "מהנח"ל באהבה". בתוכנית הזו שרה הלהקה שיר שנכתב בידי שני יוצרים צעירים בראשית דרכם: יורם טהרלב ויאיר רוזנבלום.





כבר גולש היום ההרה

הגננת זמר שרה:

כאן סידרנו הרכבת

בואו ילדים לשבת.

בארבע אחרי הצהריים.





ארבע אחרי הצהריים

כרגיל עוד חם.

בשדרת האזדרכת

תינוקות לומדים ללכת

לבדם.





רוח ערב מתפרכסת

מביאה אל המרפסת

ריח שחת ואספסת

וקצת נחת גם




ב–2 בנובמבר 1965 יצאתי מפיקוד הנח"ל ביפו והלכתי במורד הרחוב לקלפי שהוצבה בבניין הרבנות הצבאית כדי להצביע בפעם הראשונה בחיי.




תמונה ראשונה

כמה חודשים לפני הבחירות דוד בן־גוריון התפטר שוב כי רצה לדבריו, "לפרוש מהפוליטיקה ולהתמסר לקריאה בתנ"ך ולהתעמלות בשיטת פלדנקרייז". בדיוק מה שהוא עשה למחליפו משה שרת כשהתפטר עשר שנים קודם, הוא חזר ועשה ללוי אשכול מחליפו באותה עת. הוא לא ויתר על דרישתו להקים ועדת חקירה בנושא שנקרא "עסק הביש", שטלטל וזעזע את מפלגת השלטון. לכך נוספה גם ההתנגדות הנחרצת שלו לאיחוד בין מפא"י ההיסטורית לבין אחדות העבודה, שבראשה עמדו יגאל אלון וישראל גלילי.

הריב בין בן־גוריון לאשכול הגיע לעימות גלוי, ששיאו היה בוועידת מפא"י שהתקיימה בפברואר 1965. "תן לי אשראי", ביקש והתחנן אשכול. רבים מראשי המפלגה יצאו בדברים מרים וחריפים נגד מנהיגם הבלתי מעורער. הגדיל לעשות משה שרת, שסחב חשבון ארוך ונוקב עם האיש שמינה אותו למחליפו ואז מירר את חייו.

שרת, שהיה כבר חולה והובל לוועידה בכיסא גלגלים, נשא את נאומו האחרון, שבו אמר בין השאר:

הוא זכה למעמד של יחיד במינו. הוא זכה לתהילות של גיבור העלילה ההיסטורית הכבירה... כאשר נוצרה סתירה אזי מתחוללת טרגדיה, והמפלגה הזאת שלנו, היא הקורבן לטרגדיה שהתחוללה... אדם יחיד, אחד הדברים שהתהילה מחייבת אותו, הוא מידה יתרה של עניוות, שהיא בשבילי סגולה עיקרית בגדלות אדם... מנהיג אינו יכול לדחוק את עצמו לקרן זווית ומשם להתריע... המנהיג חייב להקשיב לרחשי לבו של המחנה, יותר מאשר חייב המחנה להיענות למנהיג.





גולדה מאיר נשקה לראשו של משה שרת כשסיים את נאומו. היא נשאה אחריו נאום חריף יותר. הקרע בין גולדה לבן־גוריון העמיק עד כדי כך ששנה אחר כך, כשחגגו לבן־גוריון 80, היא החרימה את המסיבה. משה שרת נפטר ארבעה חודשים אחרי הנאום ההוא.

בן־גוריון, האיש שהיה כבר בן 79, לא נואש. הוא העמיד את עצמו באותה השנה כמועמד לראשות הממשלה מטעם מפא"י, אבל הרוב במרכז המפלגה הצביע עבור לוי אשכול. אז פרש מהמפלגה שלו וביחד עם נאמניו, שמעון פרס ויצחק נבון ועוד כמה אחרים, הקים את רפ"י - רשימת פועלי ישראל. המפלגה קמה עם תיאבון לקולות רבים ותקווה ל–20 מנדטים לפחות. שמעון פרס הבטיח אז מכונית לכל פועל כשתגיע רפ"י לשלטון.

לי ולחברים שלי, שעמדנו להצביע בפעם הראשונה בחיינו, היה ברור שלא ניתן את הקול הצעיר שלנו למפלגה המפלגת, וגם לא לזו המתפלגת.

אז המשכנו להתחבט ולהתלבט.





תמונה שנייה

אני זוכר את הרגע המדויק.

זה היה בקיץ 1965. ישבתי בסלון דירתי עם ידידי דב זכין, איש קיבוץ להבות הבשן ועסקן מפ"ם. הסתכלנו בים הכחול והשטוח שהשתרע מולנו, וגלגלנו שיחה על המצב הפוליטי. דב שלף רדיו קטן כדי לשמוע את החדשות. הקשבתי בהיסח הדעת, ולפתע התעוררתי לגמרי.

הקריין הודיע שזה עתה קיבלה הכנסת בקריאה סופית את "חוק לשון הרע". בלי להסס לרגע אמרתי: "זהו! אני הולך לבחירות".





במילים האלה פותח אורי אבנרי את החלק השני של ספרו "אופטימי". את ההחלטה לרוץ לכנסת, מספר אבנרי, הוא קיבל לפני כן ב"כנס תרבות הים התיכון" שהתקיים בפירנצה. זה היה כנס שהפגיש ישראלים וערבים כדי שידונו בדרכים להשגת שלום. אורי אבנרי העביר באותו כנס החלטה שנגדה את המדיניות של ממשלת ישראל. דויד הכהן, יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, היה נציג הממשלה שנשלח לכנס.





הוא קפץ ממקומו, סמוק מזעם וקרא: "אתם צריכים לדעת שאורי אבנרי אינו מייצג אלא חלקיק של חלקיק מהציבור הישראלי!". בו במקום החלטתי שיש רק דרך אחת להפריך טענה זו: לרוץ לכנסת.

("אופטימי" / אורי אבנרי)





היו שאמרו שחוק לשון הרע שאושר בכנסת בשנת 1965 ושאפשר לקנוס, לגזור מאסר ולהחרים אמצעי תקשורת, נחקק בעיקר נגד השבועון "העולם הזה", שערך אבנרי. העיתון, שבראשו התנוססה הססמה "בלי מורא, בלי משוא פנים", גרם הרבה כאבי ראש למנהיגינו, כשחשף פרשות שחיתות ושערוריות שאף כלי תקשורת אחר לא העז להתקרב אליהן. בשער הקדמי של "העולם הזה" כיכבו הרבה פעמים משה דיין ודוד בן־גוריון. כוכב אורח באופן די קבוע היה אבא חושי, ראש העיר הכל־יכול של העיר חיפה, היא חושיסטן בלשון השבועון.

והיה גם השער האחורי של השבועון. שם היו גילויים מסוג אחר. יפהפיות מעורטלות גלויות חזה, שבגללן אבא שלי לא הרשה לי לדבר פעם עם סוכן אחד שעבד אצלו. כששאלתי למה, ענה לי אבי: "כי הוא קורא את 'העולם הזה'".

לא הקריאה של אורי אבנרי להכיר בעם הפלסטיני, אלא האפשרות שאם ייבחר לכנסת הוא ייהנה מחסינות ויהיה מוגן מעונש בגלל חוק לשון הרע, היא שהכניסה אותו לכנסת השישית ב–1965.





כשהתחיל "קול ישראל" לטפטף את התוצאות מן הקלפיות, הרגשתי שיש סיכוי. כמעט בכל קלפי היו פתקים של שי"ן - פה פתק אחד או שניים, שם חמישה וגם עשרה. כמעט ולא הייתה קלפי בלי. הייתה זאת עדות לחריש העמוק שחרש "העולם הזה" במשך שנים.

("אופטימי" / אורי אבנרי)




אתנחתא

האותיות "נס" היו שייכות למפלגה שמצעה היה חתירה לשלום עם מדינות ערב. בראש הרשימה עמד מי שהיה מעין מוביל חברתי, הבעלים של קפה "קליפורניה", שישבו בו כל המי ומי, וכל מי שחשב שהוא מי יודע מי. בעברו היה האיש טייס בחיל האוויר וקברניט באל־על.





"מדוע שלא תרוץ לבחירות הקרובות לכנסת?", שאל מישהו ספק ברצינות ספק בהלצה. שאר האנשים שהיו שם נתפסו גם הם לרעיון וניסו לשדל אותי לכך. הרעיון הזה תפס אותי. "אני ארוץ לבחירות, ואם אבחר, אטוס אישית למצרים לראות את נאצר, אבל לא כאזרח פרטי אלא כחבר כנסת".

("אייבי נתן" / יורם רוזלר)





אייבי נתן לא נכנס לכנסת. אף על פי שזכה להרבה אהדה מהציבור ומפרגונים וחיבוקים מחבריו בעולם התקשורת, התברר שאת הקול שלהם הם לא נתנו לו. ככה הוא מתאר בספר שלו את האכזבה הגדולה:





בתום יום הבחירות ישבנו כמה חברים ב"קליפורניה" צמודים לרדיו. הדיווחים האופייניים שנצטברו במשך הלילה העידו כל הזמן על אחוז הצבעה נמוך עבורי... לבסוף, כשסוכמו התוצאות, התברר שהייתי רחוק מלעבור את אחוז החסימה. קיבלתי בסך הכל כ–2,500 קולות. למחרת היום התברר שכל המפלגות האחרות שהשתתפו במרוץ נכנסו לכנסת, ורק אלה שהצביעו עבורי היו מתוסכלים. היו אלה קולות אבודים.





לפי הנתונים הרשמיים הצביעו עבור "נס" רק 2,135 מצביעים. אפילו לא 2,500. אחוז החסימה עמד על 12,057 קולות בבחירות של 1965, רחוק רחוק ממספר המצביעים של אייבי.

למרות זאת, שלא כמו המבטיחים לפני ששוכחים אחרי, טס אייבי נתן למצרים שנה אחרי שלא נבחר. בכך קיים את הבטחתו למצביעיו המאוכזבים עם הקולות האבודים.

אחר כך באה הספינה עם קול השלום, אבל זה כבר סיפור אחר.





הנה אייבי נתן, על האונייה

הוא מפליג לתוך החשיכה.

יא חביבי, אייבי, בהצלחה לך.

יש עמוק בלב תפילה אחת גדולה

("עוד יהיה" / אריק איינשטיין)




אפילוג

בבחירות לכנסת השישית, שהתקיימו ב–2 בנובמבר בשנת 1965, זכה המערך בראשותו של לוי אשכול ב–45 מנדטים. אחריו מנחם בגין עם גוש תנועת חרות והליברלים עם 26 מנדטים. רפ"י של בן־גוריון בקושי גירדה את ה–10 מנדטים. אורי אבנרי היה האיש הבודד בכנסת. אבל אמנון זכרוני, שהיה יועצו וחברו הקרוב במשך כל שנות כהונתו של אבנרי בכנסת, זכה לכינוי "הח"כ ה–121".

בבחירות האלה הצבעתי בפעם הראשונה בחיי. אומרים שאת הפעם הראשונה אף פעם לא שוכחים. זה נכון, ורק דבר אחד אני לא זוכר. בעד מי לעזאזל הצבעתי.